yed300250
הכי מטוקבקות
    צילום : ידיעות אחרונות
    7 לילות • 23.08.2016
    נוכחים נפקדים
    תחושת אי־נוחות מלווה את הקריאה ב'השד מהסטף', קובץ האגדות הארץ־ישראליות של צור שיזף
    עפרי אילני

    השד מהסטף: אגדות טבע ארץ־ישראליות // צור שיזף - איורים: דניאלה רוג'רי־יפה - אגדות ספריית מסעות - 132 עמודים

     

    שקיבצו האחים גרים את מעשיות הילדים המפורסמות שלהם לפני מאתיים שנה, המטרה שעמדה לנגד עיניהם הייתה לא רק ליצור אוסף סיפורים נחמדים, וגם לא להעביר מוסר השכל. שאיפתם העיקרית הייתה אחרת: לשמר את הפולקלור הגרמני וליצור בסיס לתרבות הלאומית. מאז והלאה, כמעט כל אסופה של סיפורים עממיים מכוונת למטרה זו — להציג לראווה את רוחו היצירתית של העם, וכך לעצב ולגבש אותו.

     

    אבל מה עם המקרה הישראלי? בגלל מאפייניה המיוחדים של התנועה הציונית, התשובה לכך מורכבת. מעצבי התרבות הציונית ביקשו לרוב לגבש את העם סביב מקורות כתובים: סיפורי התנ"ך, המדרשים והתלמוד (למשל 'ספר האגדה' של ביאליק ורבניצקי), ולפעמים אגדות יהודיות מהגולה (כמו ב'ספר הדמיונות של היהודים' מאת פנחס שדה). רק מעטים מהם ניסו לקבץ אגדות מקומיות שרווחו בארץ, זאת מכיוון שרוב תושבי הארץ, שחיו בה בדורות האחרונים לא היו יהודים אלא ערבים. ולכן גם האגדות האלה הן ערביות בעיקרן. הבעיה הזאת הקשתה על כל הניסיונות ללקט את 'אגדות ארץ ישראל' במאה השנים האחרונות, ונראה שזה האתגר העיקרי גם של הסופר והטייל צור שיזף, באוסף האגדות הארץ־ישראליות החדש שלו — אחד הניסיונות הבודדים לפרסם קובץ כזה.

     

    הבעיה ניכרת כבר בשמו של הספר, 'השד מהסטף'. סטף היה כפר פלסטיני בהרי ירושלים שנכבש ביולי 1948. חלק מתושביו ברחו ואחרים גורשו. מה, אם כן, מקורה של ה"א הידיעה? הרי איש אינו אומר "הטייבה" או "החיפה". נראה שהשם "הסטף", שרווח בקרב יהודים, מאפשר להשכיח את העבר הפלסטיני של הריסות הכפר, שמהוות אתר טיול פופולרי. לא ברור מדוע החליט שיזף להנציח את העיוות הזה, ודווקא בכותרת הספר.

     

    הסיפור עצמו מתרחש בכפר חסר זהות ברורה, ובמרכזו שד וילדה בשם יסמין. אבל הוא נפתח במילים: "יש כפר אחד בהרי ירושלים שקוראים לו הסטף. היום לא גרים אנשים בכפר ורק מטיילים עולים ויורדים בין הטראסות היפות שלו". הדוגמה הזו מבטאת את האמביוולנטיות של שיזף כלפי הפולקלור הערבי. הוא בהחלט אינו מכחיש את העבר הפלסטיני של המקום שבו אנחנו חיים, אך גם לא מנסח לגביו עמדה ברורה. באחד הסיפורים הוא מדגיש את העמים והתרבויות הרבות שעברו בארץ: "שנים רבות הייתה האבן תקועה בקיר שבנו הכנענים וירשו גויי הים וכבשו הפלישתים והרסו היוונים ובנו הרומאים ובזזו היהודים והגביהו הביזנטים וסלסלו הערבים" וכו'. סיפורים אחרים, כמו 'מעיין הדמעות' ו'סידנא עלי' הם ערביים במובהק. אלה גם הסיפורים הטובים יותר בקובץ.

     

    יהיה מי שיטען, בצדק, שהזכות לספר סיפורים על הארץ לא שייכת לאיש. גם החיות והצמחים לא שייכים לאיש. ובכל זאת, כשמדברים על אגדות ישנות קשה להתעלם מהשאלה — מי בעצם היו האנשים שחיו כאן? זו איננה טרוניה פוליטית. ממילא קובץ סיפורים כזה או אחר לא יקבע את גורלו של הסכסוך ולא יפתור את בעיית הפליטים. אבל הוא יוצר תמונה מבלבלת. ככלל, הספר בוודאי לא מבקש לשרת את הנרטיב הלאומי, אלא הוא מעין מקבץ פוסט־מודרני. מקורם של הסיפורים מעורפל במכוון, והדגש מוענק לשאלת מדיום ההעברה עצמו: "אינני יודע אם זה נכון, אבל זה מה שסיפרו הסלעים המחוררים, וזה מה שאני מספר לכם". סיפור אחר סופר לשיזף על ידי הזנבנים או עץ הצפצפה הזקן או שפן הסלע. זה נחמד, אבל האם אין זו התחמקות מתוחכמת מהאנשים האמיתיים שחיו במאות השנים האחרונות בין אותם סלעים וחיות וסיפרו את סיפוריהם? מאלה שהמציאו את השדים והמפלצות? התוצאה המצטברת בקריאה היא תחושה עיקשת של חוסר נוחות.

     

    כמה מהסיפורים בקובץ הומצאו על ידי שיזף עצמו. למרבה הצער, אלה הסיפורים הפחות טובים. אין בהם את העומק התרבותי שמגולם במסורת המועברת מדור לדור. הם מזכירים את הסיפורים החברמניים של מדריכי טיולים בטיולים שנתיים. בהם בולט הסיפור שלפני האחרון, 'תלמה והצבוע', שמתרחש בכרם שיזף — חוות הבודדים של המחבר ליד מצפה־רמון. הוא מספר על הכלבה שלו, תלמה, שהתנקמה בצבוע שניסה לפלוש לחווה והרגה אותו. סיפור אכזרי, וגם לא נעים לקריאה. אבל כך כנראה נראים סיפורים אותנטיים של מתיישבים ואנשי ספר הנאבקים במסתננים. הכלבה, מגזע שמקורו בהרי האלפים, מסתערת על הצבוע המקומי ונועצת את שיניה באפו, עד שהוא נחנק ומת בייסורים. סוף טוב הכל טוב.

     


    פרסום ראשון: 23.08.16 , 15:35
    yed660100