המראה שלהם מכוער, הקולות שהם משמיעים מעצבנים את האוזן ובעיקר המסר שהם מעבירים אומר - אנחנו שמים עליכם קצוץ ולא מעניין אותנו מה אתם חושבים.
חבריי ממזרח ומערב, מימין ומשמאל, ממגדלי השן ומדירות השותפים השכורות - הגיע הזמן לדבר על זה, בעיקר עכשיו באוגוסט, ולא, עדיין לא מאוחר לעקור את התופעה מהשורש: התקבלותם של כפכפי הים (באנגלית, flip flops) כנעליים רשמיות ברחוב הישראלי, בעבודה ואפילו באירועים, היא חלק בלתי נפרד מאטמוספירת הלא־שם־זין, ותכלס, אין מוצלחים מהם לדגמן את האטיטיוד הישראלי הממוצע שמצפצף על העולם בשם הנוחות הרגעית שלו.
כן, אני יודע שהכי קל להשתחל אליהם, שנוחות היא מעל לכל, ושבכל העולם אימצו את המראה הנון־שלנטי הזה, מראשונות הפשניסטות ועד אחרונות הסלבריטאיות. אבל בואו נודה על האמת: הפככפים האלה הם כעורים, הם חושפים את החלק הכי פחות סקסי בגוף האדם, והם מעצבנים, כמעט כמו לנעול עדיין קרוקס כאילו השנה היא 2003.
הסיוט, כמו הרבה דברים שאנחנו עד היום משלמים עליהם את המחיר (ע"ע בועת הנדל"ן), התחיל בניינטיז. בעשור ההוא שבו גילו ההייטקיסטים את האופציות ואימצו את פוזת הנון־שלנט, נולד גם המותג הברזיאלי הוויאנס, שהמציא מחדש את כפכפי האצבע המסויטים הללו, מיתג אותם כאילו היו שעוני יד של קרטייה, יצק את דגל ברזיל לתוך הלוגו (ומי לא רוצה לתמוך בכלכלת הפבאלות הרמוסה רק בשביל הגרין ווש?) והציף את העולם בסוליות גומי זוהרות במחיר מופקע ובעשרות צבעים, גבהים וצורות.
מאז (וביתר שאת מאז שהאלי ברי צעדה איתם על השטיח האדום באיזו פרמיירה) המפלצת משוחררת לחופשי, ולא רק במקומה הטבעי (החוף ומאה המטר הקרובים אליו), אלא גם בכל מקום שכף רגל ישראלית דורכת בו: בחתונות, ברחוב, בקניון, בעבודה ואף בבתי משפט, בבתי כנסת ורחמנא ליצלן, בבתי עלמין. האמת היא ששם הם דווקא יכולים להועיל, כי אם יש משהו שיצליח, אולי, להעיר את המתים, זה רעש הפליפ־פלופ הטורד למרחקים והופך את גרירת הרגליים לפסקול הלאומי ואת העצלנות לתכונה מובנית־קוקלטיבית, כי עד שכף הרגל מתרוממת כדי לעשות צעד, ועד שהיא מושכת קלות את הכפכף וחוזרת לדרוך על המדרכה, רק אז מחליט ההולך, בלי שהוא אפילו יודע, שחבל על המאמץ הכרוך בהרמת הרגל באופן מלא ושעדיף לגרור את הכפכף ולהמשיך הלאה. הרי אף אחד לא ממש רואה.
אז זהו, שיש מי שרואה גם רואה, ובעיקר את האסתטיקה המטרידה של אצבעות הרגליים (בינינו, הרי גם אחרי מניקור דגים, הליכה של עשר דקות ברחוב המקומי תבטיח לכם שכף רגלכם תישא לפחות חלק מהטינופת שמסביבה, כולל פיח, חרא של כלבים ואבק דרכים) ואת הבעיות הפיזיות של הליכה בנעל הלא־בריאה הזו (מיליוני בני אדם סובלים מבעיות אורתופדיות ועדיין ממשיכים ללכת על סוליות הגומי המיותרות הללו).
החיילים שחזרו מהקרב
לא ברור מתי זה בדיוק התחיל. יש שהולכים (עם כפכפי הים האלה) עד מצרים העתיקה - שם נמצאו עדויות שמצביעות שאפילו בשנת 4000 לפני הספירה פרעונים הלכו איתם (בעיקר בגרסאות מלכותיות משולבות בתכשיטים), כשהם עשויים פפירוס, ובהמשך הם התגלגלו מכפות תמרים, קש ועד לגלגול העכשווי שלהם מפלסטיק זול וממוחזר, החומר שממנו הם עשויים לרוב, ששווה לערכם האסתטי.
ההתקבלות שלהם במערב החלה רק בשנות ה־50 וה־60, אחרי מלחמת העולם השנייה ומלחמת קוריאה, כשחיילים חזרו מהמזרח עם ורסיות זולות מגומי לנעל היפנית שנקראה זורי. מכרו אותם ברשתות הזולות (כי שם מקומם), והם התקבלו באהדה כנעל נוחה, קלה ופשוטה לבריכה ולחוף הים. מגזיני חופשות צילמו אותם, נשים נצפו בהם עם בהונות מטופחות ואצבעות משוחות בלק, והתפקיד שלהם כנעל חוף אידיאלית נראה תפור היטב.
אבל עכשיו כולנו חייבים לעלות מן המצולות, להתייצב כאיש אחד על שתי רגלינו הנעולות בכל נעל שתרצו ובלבד שלא תהיה זאת נעל אצבע, להשיל מעלינו את מראה היחפן שירד רגע לבדוק איך העולם מסתדר בלעדיו (מצוין, תודה), להחזיר את הכפכפים למקומם הטבעי (חוף הים, זוכרים?) ולשים קץ לפלופ.
