סביב המדורות ובאוזניות / השבוע לפני עשר שנים נפטר ס. יזהר, מגדולי הסופרים בארץ הזאת. בסוף השבוע הזה ימלאו חמישה ימים לפטירת האולימפיאדה בריו, ושבוע וחצי למות נחום היימן שייקרא פה מעכשיו בטור נחצ'ה, כי היה פמיליארי ושבר וניתץ גבולות בין בני אדם.
האזינו לשלמה ארצי מקריא את טורו
כן, שלושת המוותים הקוטביים הללו אירעו באוגוסט החם. ואני לא יודע למי מהאזרחים היה לפני שבוע וחצי כוח לעוד הלוויה מוזיקלית באמצע האולימיפיאדה. או איך אמר לי מישהו? כולם יודעים שהלוויות מוזיקליות נגמרות בתמונות בעיתון של חבריו למקצוע כשהם מעוטרים במשקפי שמש ובפרצופים אבלים.
ועוד משהו שכולם יודעים זה שרוב המוזיקאים מתים או מסוממים בחושך (ראו מייקל ג'קסון או פרינס) או נשכחים חסרי כל. זו אולי לא האמת האבסולוטית, אבל בערך.
...אז הסיפור הוא לא רק על נחצ'ה, אלא גם עלינו, כי הוא לפחות קיבל אחרי מותו את הכבוד האחרון שהגיע לו, כלומר פרונט פייג' (עמוד 1) בעיתון שלנו. הסיפור הוא על כבוד האדם שנרמס ועל חתיכת ארץ שנבלעה לנו יחד עם נחצ'ה, כמו שבולענים בולעים חתיכות כביש בים המלח.
מפריח המנגינות / ועכשיו בא לי לשאול אתכם, סתם בשביל לעורר את הזיכרון הקולקטיבי הרדום: מה זה אדם לבדו עם אקורדיון שמתאמץ שישמעו אותו? מלחין שירים? מרקיד בריקודי עמים? חלטוריסט בערב שקופיות לדיירי הדיור המוגן? או המורה שלי למוזיקה בעממי?
ומה זה אנשים שכבר לא שרים סביב מדורה, לעומת קריוקי ממוזג שמגדיר את השירה באין גבולות ובצרחות שמחה בזמן שהם שרים? לא ארץ שהייתה פעם והלכה קיבינימט?
ודבר אחרון: האם אלה שרצים בשבילים עם אוזניות ומזמזמים שירים תוך כדי ריצה הם לא בעצם שיא השירה בציבור של עצמם בבדידותם?
אז נחצ'ה היה מלחין ענקי. מפריח המנגינות בשירים כמו "חופים", "כמו צמח בר" ו"אניטה וחואן", מחובר לאימאג' של קיבוצניק שרוב חייו רעה את העדרים של הצאן דווקא באמצע העיר, ליד הטוסטוסים והשווארמות. וזה עוד יותר הדגיש את סוף ימיו הקשים של המלחין הזקן התזזיתי וחסר המנוח, שלא התבייש להודות שנותר עני וחסר כל.
השפעות וכסף / היה לי עם נחצ'ה עניין, כי הכרתי מקרוב את מי שהיה מעביר לו כל חודש צ'ק. לא כי היה חייב לו שקל, אלא כי הרגיש יחד עם עוד מישהי מהמקצוע צורך לעשות את זה, כדי לעזור לו לחיות.
שוב למה? איזו שאלה דבילית זו למה? כי הוא היה חבר למקצוע, כי הוא היה גאון.
ולפחות מבחינתי, מה זה "הרדופים" שלי אם לא שמעתי את "חופים" שלו? ומה זה "האיש ההוא" אם לא זימזמתי בנעוריי את "כמו צמח בר"?
פעם נכנס נחצ'ה לאולפן, דיבר ודיבר, וכולם שתקו מעוצמת נוכחותו החזקה והכובשת.
"היי, נחצ'ה", אמרתי לו.
"היי, שלמה", ענה לי והלך.
היכרות פשוטה כזו הייתה בינינו.
צליל אחד שמתפייד / מותו של נחצ'ה היימן הוא הזדמנות לדבר על ארץ שנכחה פה לפני פרוץ מה שנקרא השיח הציבורי ומי משתלט עליו, כשעוד היינו מודאגים ממה יהיה בסופנו. וכשעוד הבנו שאנחנו חיים כבר קצת בצל של עצמנו בלי ראייה היסטורית ברורה מה אנחנו עושים לעצמנו תוך כדי.
מותו של נחצ'ה הוא מותם של הימים ההם ושל מוזיקה, שלמרות שנכפתה לדברי אנשים מסוימים על חצי מהעם (לפני פרוץ הצלילים הים־תיכוניים), הייתה תמימה, יפה ונוגעת ללב.
ומותו של נחצ'ה גם מעיד על זה שבסוף מתים וזהו. ומי שחשב אחרת, כלומר שהוא נצחי כמו ירושלים, חברון, בית־אל והסביבה, שישכח מזה. כולנו מעין צליל אחד, ארוך או קצר, מאקורדיון אדום מלא צלילים שמתפיידים באוויר.
פלייליסט?השתגעתם? / נחצ'ה לא הלחין עבורי אפילו תו אחד (נניח כמו עבור חוה אלברשטיין הנהדרת). אבל הזיכרון של איש נזקק שבערוב ימיו לא נתמך על ידי מדינתו לא יוצא לי מהסיסטם. לכן אני רוצה לצעוק למי שעוד מקשיב: לא חבל? ועל זה תוסיפו אזרחים פשוטים אחרים, שעברו את ה־80, שעושים ספונג'ה בשירותים של משרדים וחיים בביזיון אנושי (כפי שנחשף בכתבה הנפלאה של אילן לוקאץ' בערוץ 2 לפני שבוע).
אבל מי שומע? כולם תקועים עם האג'נדות המצחיקות שלהם (כמו האכזבה מהמדליות שלא זכינו בהן, ועומק המס שיוטל על השתיים שכן זכינו) ועם האוזניות על האוזניים והמילה הדבילית הזאת פלייליסט. פלייליסט (רשימת שידור שירים) זו מילה אמריקאית שאף פעם לא סבלתי, כי מאיפה שאנחנו חיים רואים רק את יא חביבי תל־אביב ובום־בום עוטף עזה, ולא את אמריקה והפלייליסט המפורסם של אובמה.
גדולת הטטטטם / מאז ומתמיד היה לי צורך להתיישב עם אחד הילדים שלי, להקשיב לשיר או ליצירה ולפרק אותם לגורמים, כמו שמפרקים רכב לפני ששולחים אותו לבית הקברות למכוניות. והמסקנה הברורה היא שיש מיליוני יצירות טובות וגרועות בעולם. מהטטטטם הנפלא בפתיחת החמישית של בטהובן, שישר מזכיר לך את פעמי הגורל, ועד כאלה שרק ההפקה והדאווין של הזמר עושים אותן (נניח ג'סטין ביבר וחבריו).
אז דבר אחד אי־אפשר היה לקחת מהיימן, וזה את המלודיות הנפלאות שלו. וכשנחצ'ה יגיע (אולי כבר הגיע) לאולימפיאדת המלחינים בשמיים, הוא יקבל מהשופטים הכי אכזריים בתרגיל "כתוב מלודיה נפלאה" את מדליית הזהב. כי הוא היה מקורי ומשלנו. אולי מושפע קצת מהצרפתים, אבל משלנו.
מוזיאון האקורדיון / נחצ'ה היה אובססבי בכל הנוגע לשמירת שאריות נכסי המוזיקה הישראלית, כי חשב שארץ שלא משמרת את המוזיקה שלה שווה לתחת. הבעיה שזה תפקידה של הרשות השלטונית, נניח שרת התרבות (זה אגב גם חינוך לפטריוטיות, שהשרה מטיפה לה כה בהתלהבות).
אז יאללה (למרות שאני מסופק שזה יקרה), תפרישו משהו לטובת מוזיאון המוזיקה הישראלית. תקראו לו באיזה שם שבא לכם, ימני, שמאלני, מזרחי, אשכנזי או ניטרלי (אפילו מוזיאון האקורדיון והמנדולינה בלב), רק כדי שלא נשכח את מה שששרו פה לפני פרוץ ימי ההיפ־הופ . יואב קוטנר שלח לי איזו עצומה שקוראת להקמת מוזיאון כזה בימים אלה, ולבושתי שכחתי לחתום מרוב שאני עסוק.
שין שורקת / קראתי איפשהו שהסופר האוסטרלי דיוויד מאלוף אמר שאויבה האמיתי של הכתיבה הוא הדיבור. אז על המשקל הזה אני אומר שאויביה של המוזיקה הם ההמהום, השיכחה, הזיוף וההעתקה.
יותר מאלף שירים הלחין נחום היימן, החל מהתו סי (כשם בתו המוכשרת סי היימן) ועד דו. וזה לא פשוט, כי יש רק שמונה תווים בכל סולם.
אז בא לי להספיד אותו, נניח בזה שאני מייחל שאיפשהו בין חוף עתלית לבונים מתאספים עדיין כמה חבר'ה מקועקעים והלומים מבירות סביב מדורה עם אקורדיון (או גיטרה) ושרים בין שירי הים התיכוניים המסולסלים, גם את אחד משירי החופים והדבש ניגר שלו.
לא, הוא לא היה ביישן, הנחצ'ה־נחום היימן הזה. הוא היה רזה וגבוה עם שין שורקת והיה מרכזי בכל מקום שנכנס אליו. וחשוב לי לומר שלמרות שהייתה מוזיקה לפניו, בטוח שלא תהיה כמו שלו אחריו (כי ככה באמת מספידים מישהו בהתרגשות גדולה מאוד).
