כמעט 20 שנה, מאז 1997, גילי לוסטיג הוא מנהל היחידה לספורט הישגי. ובארבע השנים האחרונות שימש גם כמנכ"ל הוועד האולימפי. המאזן של לוסטיג שנוי במחלוקת. מצד אחד, המשלחת הישראלית חזרה מריו עם שתי מדליות (ארד, בג'ודו), שהן שתי מדליות יותר ממה שהושג באולימפיאדת לונדון ב־2012. אבל ענפים כמו שיט ושחייה איכזבו מאוד וחלק מההופעות של האתלטים הישראלים היו מביכות – כך שלמרות הציפיות הנמוכות, בכל זאת מדובר באכזבה.
לוסטיג, גם בתפקידך הנוכחי אתה מתכנן להישאר 20 שנה?
"לא. תפקיד מנכ"ל הוועד האולימפי צריך להיות לשתי קדנציות בלבד. אפנה את מקומי אחרי אולימפיאדת טוקיו ב־2020. תוך כדי, במהלך הקמפיין הקרוב, אכשיר אדם חדש שיחליף אותי. אני בעד לעשות שינויים שיכולים להקפיץ עוד יותר את המערכת. אני רוצה שתלמידיי יהיו טובים ממני".
ב־20 שנותיך בתפקיד קידמת את הספורט בישראל?
"הספורט הישראלי התקדם תחתיי. מאז אולימפיאדת סידני ב־2000 אנחנו בהתקדמות אדירה. יש הרבה יותר מדליות מאז שהגעתי. השבחנו את דרך העבודה. חשוב להסביר שהיום יותר קשה לזכות במדליה, בטח באירופה אחרי התפרקות בריה"מ. ואנחנו עדיין במצב טוב יותר".
***
אחרי שלושת הימים הראשונים באולימפיאדת ריו, עוד לפני יום הקרבות של ירדן ג'רבי שהסתיים במדליית ארד, לוסטיג נראה מוטרד מאוד. הביקורות שהוטחה בו מהארץ לא פסקה, והוא חש לחץ אדיר.
"אני ניצב בראש המערכת", אמר, "אבל מבחינתי הצוות מצומצם מדי ואנחנו קורסים. תמיד יש כאלה ואחרים שרק רוצים לפגוע. אבל מי שצריך מעריך מאוד את העבודה שלי. אתה יודע מה מתסכל אותי? שתמיד בכישלונות מאשימים את המערכת, אבל כשמצליחים שוכחים אותה. אני תמיד שואף להוכיח את עצמי. אחרת לא הייתי פה. מה שמניע אותי זה לעשות היסטוריה שאחרים לא עשו. אני יודע שרוב הציבור תומך בנו, ואני מקבל ממנו יחס הפוך מאשר מהתקשורת".
תדמית הספורטאי הישראלי עדיין טעונה שיפור בארץ.
"עשינו מהפך במחזור האולימפי הזה. עובדה שיש היום ספונסרים ליותר מ־40 ספורטאים. יש מודעות של המגזר העסקי לנושא. הם מבינים שהספורטאים שלנו הם מודל לחיקוי. פעם זה היה רק אריק זאבי וחברת מגדל. דיברנו עם הספורטאים שלא יהיו תמיד מסכנים, שלא יגידו 'אין לי מה לאכול' וכאלה, אלא ידברו רק על מצוינות, עבודה קשה, נחישות, ויתור על דברים. זה מה שהם צריכים לשדר, ולא אם יש להם שקל אחד פחות או יותר".
אבל לא עמדתם ביעד של הגעה לגמרים.
"נכון. בלונדון היינו עם שמונה ספורטאים שהגיעו עד המקום השמיני. הפעם ציפינו לשמונה עד עשרה, לא עמדנו ביעד והיו רק חמישה, חוץ מהמדליות: שניים בג'ודו — שגיא מוקי ולינדה בולדר, אחד בהתעמלות אמנותית קבוצתית, חנה קנייזבה־מיננקו בקפיצה משולשת ובשיט — מעיין דוידוביץ'. נכון שזה פחות ממה שציפינו, אבל כמובן הייתי חותם שוב על חמישה גמרים ושתי מדליות במאה אחוז".
מי איכזב אותך?
"כשעשינו את החשבון של הגמרים, הלכנו על מועמדים שהם הבאנקרים: סרגיי ריכטר בקליעה, אלכס שטילוב בהתעמלות, יעקב טומרקין בשחייה, שחר צוברי בשיט, גולן פולק וגילי כהן בג'ודו ואילנה קרטיש בהתאבקות – אלה שבעה שהיו צריכים להיות בשמינייה הראשונה, שהוכיחו עצמם במחזור האולימפי הזה. אולי לא כולם, אבל ציפינו מהם לארבעה גמרים בוודאות".
אז הציפיות היו לא ריאליות?
"הכנו את הספורטאים מראש בסדנאות תקשורת איך לדבר. אבל החבר'ה האלו מגיעים למשחקים האולימפיים ופתאום יש בהם עניין ומראיינים אותם מכל הכיוונים, ואז הם פשוט מאבדים את הכיוון וכל אחד מבטיח מדליה. הלו? זה לא פשוט. מי שלא עשה מדליה באליפות העולם, לא יכול להבטיח אותה באולימפיאדה. הבעיה שאצלנו כל אחד מבטיח מדליה, ועוד מדליית זהב. אמרנו להם שיגידו שיעשו את המיטב, שקודם כל צריך לעבור שלב. סרגיי ריכטר כל פעם אותו דבר: קודם תגיע לגמר ואז תעבור לדבר על מדליה. אותו דבר קרטיש ורון אטיאס בטאקוונדו, מבטיחים הבטחות ואז מקבלים משקולת כבדה על הראש. ההגעה לאולימפיאדה מלהיבה מאוד. אתה באור הזרקורים, מנסה להבטיח, מרגיש כמו ווינר ולא מפחד לדבר על ציפיות. אבל חבר'ה, הן צריכות להיות ריאליות. אחרת אתה פשוט מתרסק".
היו כמה הופעות מביכות...
"לחלק מהספורטאים הייתה הופעה לא טובה. אני לא רוצה לפרט שמות. היו כאלה שלא הופיעו כמו שצריך. הופעות שלא מתאימות לרמה של אולימפיאדה".
אולי הקריטריונים היו נמוכים מדי?
"יש לנו קריטריונים מאוד נוקשים. עובדה שהשארנו בארץ את דלילה חתואל בסיף ומרגריטה דורוז'ון בהטלת כידון, שעברו את הקריטריון הבינלאומי, אבל לא עמדו בשלנו".
המשלחת הייתה ענקית, במיוחד בגלל המרתון, שהקריטריון אליו היה נמוך.
"המרתון הוא נקודה נפרדת. הגענו עם חמישה משתתפים, מפני שהוועד האולימפי הבינלאומי הוריד לקריטריון קל יותר. הוא רצה יותר משתתפים. לראיה – השתתפו 157 ספורטאיות במרתון הנשים. אבל לקראת טוקיו נסיק מסקנות לגבי הקשחה. דווקא במרתון יש נקודות זכות להשתתפות, ולא רק להישגיות. אבל הקריטריון הישראלי יהיה קשיח יותר. חד־משמעית".
אבל הסיכום – שתי מדליות וחמישה גמרים, הוא עגום מאוד.
"בעיניי, חד־משמעית מדובר בהצלחה. עמדנו ברוב היעדים שקבענו לעצמנו ואנחנו חוזרים עם שתי מדליות. כל מי שהיה במערכת היה חותם על זה. הייתי חותם גם רק על אחת. אחרי לונדון היה לנו חשוב להיכנס לרשימת המדינות עם המדליות. היום אנחנו בחבורה אקסקלוסיבית בשליש העליון של העולם, כך שאני מרוצה מההתנהלות ומהתוצאות".
איך? תסתכל על המיקומים הנמוכים של הספורטאים, חלקם בעשירייה השלישית והרביעית בלבד.
"תראה גם טבלאות של 20 המקומות הראשונים ותמצא שהרבה ספורטאים שלנו נמצאים שם. עבור חלק גדול מהספורטאים זה הישג, שאנשי תקשורת לא מבינים".
אנשים רוצים מדליות. אתה יכול להאשים אותם?
"הציבור התבגר, אני שומע מאנשים שיש אהדה גדולה".
השחייה היתה כישלון קולוסאלי. אף אחד לא התקרב לשיא שלו, ורק טומרקין הגיע לחצי גמר.
"השחייה בריו לא הצליחה. נקודה. למעט גל נבו, שהיה קרוב לשיא שלו, אף אחד לא שבר שיא אישי שלו, או הגיע אליו בכלל. זה אומר שהיה משהו בהכנה שלהם שלא היה מספיק טוב ולא הביא אותם לשיא ברגע האמת. מי שלא מובן הוא יעקב טומרקין. הוא היה ממוקד, אפילו פינטזנו להיאבק על גמר ב־100 מטר גב. אנחנו לא מבינים מה קרה לו. כאב לנו הלב כי הוא עשה הכנה נהדרת והיה מיועד לעלות לגמר 200 מטר בוודאות ובטח לחצי גמר ב־100 מטר. צריך לבדוק מה קרה שם, יחד עם עוד ענפים. יכול להיות שנצטרך להחמיר גם פה את הקריטריון".
מה תעשו?
"נצטרך לנתח באומץ רב את המשחקים האולימפיים. למשל בג'ודו, החלטנו אחרי אולימפיאדת לונדון לעבור לעבוד בשיטת הנבחרות. אין לנו יותר מדי טאלנטים. אנחנו מדינה קטנה ואין לנו הרבה מאמנים ברמה גבוהה. הספורטאים קיבלו את כל מה שצריך, כולל פסיכולוג ופיזיותרפיסט. המסקנה היא שכל ענף צריך שתהיה לו נבחרת, ולא רק ספורטאי בודד. לא לשים את כל הביצים בסל אחד".
גם ענף השיט היה אכזבה גדולה.
"ענף השיט קרס, למעט ההבלחה של מעיין דוידוביץ'. עכשיו הם יהיו חייבים לעבוד בשיטה של נבחרות. כל התקציבים יותנו בביצוע המהפכה הזאת. יש גולשים וגולשות צעירים ומצוינים. הייתי משוכנע ששחר צוברי יפתיע. העמדנו לו צוות עם שלושה מאמנים קבועים. עוד לפני התחרות הוא אמר שהוא מרגיש שהוא גולש טוב. קיווינו שמשהו התחבר, אבל זה לא קרה".
המתעמל אלכס שטילוב היה אכזבה גדולה.
"אחרי הארד באליפות אירופה השנה, הוא לא חזר לעצמו. אני לא יודע אם הוא סיים את דרכו. זו החלטה שלו. הוא לא הצליח במשחקים האולימפיים האלו. הוא פיספס כבר בהתחלה, התוצאה שלו מאוד מאכזבת".
הקופץ לגובה, דימה קרויטר, איכזב.
"ציפינו להופעה הרבה יותר טובה מקרויטר. תוצאה של 2.17 מטרים היא לא בשביל משחקים אולימפיים. את הגובה המינימלי של 2.22 הוא לא הצליח לעבור שלוש פעמים. הוא לא הופיע כמו שצריך. אבל הוא צעיר, בתחילת דרכו".
מצד שני, חנה קנייזבה־מיננקו הצליחה.
"היא נתנה הצגה מדהימה, האתלטית שדורגה הכי גבוה שיש, שברה את תוצאות השנה שלה מקפיצה לקפיצה במהלך הגמר. זה מה שאנחנו מצפים מספורטאית: להתעלות ברגע הנכון. במארס היא עוד הייתה על קביים, אבל התאוששה מהר וזו התחרות הגדולה הראשונה שלה, ועוד ביום הכי פופולרי של האתלטיקה, כשאוסיין בולט רץ באצטדיון לידה".
איך אתה מסכם את הופעתה של נטע ריבקין?
"מבחינתנו היא עשתה תחרות טובה, אבל ברור שקיווינו שתגיע לגמר. אילולא הפלת הסרט, היא בטח הייתה בגמר. גם היא לא מבינה מה קרה לה שם, וחבל".
ומה דעתך על נבחרת ההתעמלות האמנותית?
"נבחרת שמגיעה שלוש פעמים לגמר אולימפי בהרכבים שונים — זה יפה מאוד. ציפינו שיגיעו לגמר. כולנו רצינו מדליה, אבל זה נס, בעקבות האירועים שסבבו את ההכנה שלהן, שהן הצליחו לנטרל הכל ובכלל הגיעו לגמר".
יש תוכנית לטוקיו 2020?
יותר ספורטאים, ענפים והישגים. יש כבר שלושה דברים שאנחנו עושים: ביום שאחרי, לעזור לספורטאים בדרך לקריירה השנייה שלהם, אחרי הפרישה. השני, לטפל בניהול, שהוא הרעה החולה ביותר בספורט הישראלי. נעשה קורס ברמות שונות כדי לבנות מסורת ניהולית איכותית. הנושא השלישי הוא תקצוב של המדינה לטובת הנוער – ננסה להקצות שישה או שבעה מיליון שקל בשנה".
תקשיחו את הקריטריונים?
"כן. ואנחנו גם לא פוסלים להביא ספורטאים מבחוץ ולאזרח אותם. במדינות אחרות זה קורה וזה חלק מהמשחק העולמי. להביא ספורטאי נוסף לענף שיש בו ספורטאי בודד זה טוב. נחפש יחד עם משרד הקליטה ספורטאים יהודים, בעיקר בדרום ובצפון אמריקה, או בבריה"מ לשעבר, כדי לבנות דור שיעשה עלייה וייצג אותנו בכבוד".
