yed300250
הכי מטוקבקות
    צילום: דנה קופל
    המוסף לשבת • 25.08.2016
    שמים קץ לטאבו
    בחברה הדתית לא העזו בעבר לדבר על התאבדויות, אבל היום יש רבנים שיושבים מול אנשים ושואלים אותם בצורה מפורשת אם הם מתכוונים לשלוח יד בנפשם. את ההכשרה למצבים הרגישים האלה הם עברו בעמותה שפועלת לצמצום התופעה "המטרה היא להגיע בעיקר לקהלים שבהם הנושא מושתק"
    יפעת ארליך

    לשאלה הזו ולמבט הזה ח' לא ציפתה, בטח לא מהרב. אבל הרב ליעד אוריין הרים אליה את עיניו ושאל אם חשבה לפגוע בעצמה חלילה. ח', שהייתה נתונה בעיצומו של משבר אישי, לא ענתה, אבל בעקבות השאלה שיתפה את הרב במצוקתה, ובהמשך החלה בטיפול נפשי. רק מאוחר יותר העזה לשוב אל הרב ולספר לו שאכן הייתה עלולה באותו יום לעשות מעשה בלתי הפיך.

     

    "הרגשתי שח' על הסף, למרות שלא אמרה כלום", מספר הרב אוריין, רב קהילה במודיעין. "מדובר במקרה קלאסי של אנשים שהחיים שלהם היו מאוד טובים, ופתאום הכל התערער. את האומץ לפנות אליה בשאלה ישירה – האם יש לה מחשבות אובדניות? – קיבלתי בעקבות ההכשרה של עמותת 'בשביל החיים'".

     

    העמותה הוקמה על ידי בני משפחות של מתאבדים ואנשי מקצוע בתחום בריאות הנפש. לצד תמיכה וליווי של משפחות שיקיריהן שמו קץ לחייהם, היא פועלת לצמצום היקף ההתאבדויות באמצעות הכשרת "שומרי סף" – אנשי חינוך ומדריכים, שנמצאים בצומת שבו זיהוי מוקדם של סימני מצוקה אובדניים יכול להציל חיים. ב־8 בספטמבר תערוך העמותה צעדה שתצא מבית אריאלה בתל־אביב לציון היום הבינלאומי למניעת אובדנות.

     

    "המטרה שלנו היא להגיע לקהלים שונים, ובעיקר לקהלים שהנושא הרגיש הזה עדיין מושתק אצלם", אומר היו"ר, ד"ר אבשלום אדרת, מרצה לחינוך באוניברסיטה העברית ובסמינר הקיבוצים, שבנו ערן התאבד במהלך שירותו הצבאי. "בחברה הדתית יש יותר השתקה והסתרה של הנושא, ולכן שמחנו כשפנו אלינו מבית מדרש ברקאי, הפועל בירושלים, והביעו רצון ללמוד את הנושא".

     

    לא קל היה לאדרת לעמוד מול 20 רבנים ולשכנע אותם שנכון לדבר על הנושא בגלוי, ובוודאי לא היה לו קל לשכנע אותם שצריך להפנות שאלה ישירה למי שנמצא במצוקה. "אני חושב שאם הייתי יודע אז לשאול את השאלה הישירה את ערן, אולי הייתי מונע את האסון", אומר אדרת. "כששמעתי לראשונה את ההנחיה הזו, לפנות לאדם ולשאול אותו אם הוא שוקל לפגוע בעצמו, צחקתי. מה פתאום שמישהו יענה לשאלה כזו? אבל המציאות מראה אחרת. אנשים במצוקה מחכים שישאלו אותם את זה ועונים בכנות, ולכן השאלה הזו מוגדרת מבחינתנו כשאלה מצילת חיים.

     

    "לאנשים מאוד קשה לשאול את השאלה הזו. במסגרת הכשרת הרבנים עשינו ממש סימולציה, איך שואלים את זה. אפילו אז, כשאתה מושיב רב ולידו רב אחר שמציג דמות של אדם במצוקה, אנשים הלכו סחור־סחור עד שהעזו לשאול את השאלה המפורשת".

     

    רבני הקהילות כפרו תחילה לא רק באפשרות להציג את השאלה הזו, אלא גם ברעיון שיש לפתוח את הנושא במסגרת דרשות או שיעורים בבית הכנסת. "היו רבנים שהתקשו לעכל את זה", מספרים הרב שלמה סובול והרב דוד פיין, העומדים בראש תוכנית ברקאי. "הם התווכחו ושאלו למה צריך לדבר על הנושא עם כל הקהילה: אולי בקהל יושב מישהו שלא חשב על זה בכלל, ושיחה על אובדנות רק תכניס לו רעיונות לראש. היה ויכוח נוקב, אבל אחרי שאדרת סיפר את סיפורו האישי וחשף אותנו למחקרים שהוכיחו שבכל מקום שבו דיברו על הנושא, כמות ההתאבדויות קטנה – אנשים נפתחו".

     

    לצאת מאזור הנוחות

     

    אכן, בניגוד למיתוס, מחקרים בעולם ובישראל מעשר השנים האחרונות מוכיחים כי שיחה על אובדנות מצמצמת את התופעה. בצה"ל, למשל, חלה ירידה דרסטית בכמות המתאבדים בעקבות פעילות להגברת המודעות לנושא.

     

    "השתכנעתי שלא ייתכן שאשאיר אצלי את המידע שלמדתי", אומר הרב אוריין. "כתוב בשולחן ערוך שרב ששואלים אותו אם מותר לנסוע בשבת לבית חולים בגלל פיקוח נפש, הוא רב מגונה. למה מגונה? מפני שלא הבהיר מראש לקהילה שלו שבסכנת נפשות מחללים שבת, ואין צורך לשאול. לא סתם קוראים לזה סכנת נפשות ולא סכנת גוף, כי הנפש עוד יותר רגישה מהגוף. הרי אם אנשים יראו אדם טובע, הם יקפצו לבריכה, אבל בנפש זה אחרת, משום מה. אולי כי אין טפטוף של דם, אולי כי זה נראה פחות בהול, אבל זה הרבה יותר מסוכן.

     

    "תפסתי אומץ והעברתי שיעור בנושא לקהילה. דיברתי על זה שאנחנו חיים בסטיגמה שאם לא נדבר על זה, זה לא יקרה. אמרתי שכל אחד עלול להגיע למצבים שעלולים לערער אותו, ולנו, כקהילה, יש אחריות. הרגשתי שמקשיבים לי בחרדת קודש. בסוף ניגש אליי אחד החברים והודה לי על האומץ להעלות סוגיות מורכבות. אנשים מפחדים לגעת בתפוח האדמה הלוהט הזה, אבל צריך לצאת מאזור הנוחות הפסיבי ולקחת אחריות".

     

    גם מ', רב קהילה בצפון שהשתתף בהכשרה, השתכנע כי נכון לדבר על הנושא עם הקהילה, אבל עד היום לא עשה זאת. "זה מסובך", הוא נאנח. "היה לנו לפני כשנתיים מקרה שבו חבר מהקהילה התאבד. מדובר באדם שהיה מטופל תקופה ארוכה. ליוויתי אותו ואת משפחתו במהלך המשברים, אבל למרות הטיפול הפסיכיאטרי הוא שם קץ לחייו. איך אדבר על הנושא כשמשפחתו יושבת בקהל? הבעיה היא שהמשפחה החליטה לשמור את הסיפור בסוד. רק מעטים בקהילה יודעים שמדובר בהתאבדות; היתר חושבים שזו הייתה תאונת דרכים. אני מתנגד להשתקה הזו, אבל בני המשפחה מתעקשים. אם אדבר על הנושא, זה עלול לחשוף אותם בניגוד לרצונם. בינתיים העברתי דרשה בנושא רק לבני הנוער ולא לכל הקהל".

     

    החברה הדתית מתרככת

     

    ברוב הקהילות הדתיות, ודאי החרדיות, התאבדות עדיין נחשבת סוג של טאבו. ההלכה דווקא מקלה עם המתאבדים ומתייחסת אליהם בדיעבד כאל מי שרגע לפני מותם התחרטו וחזרו בתשובה, ולכן ברוב המקרים אין קוברים את המתאבד מחוץ לגדר בית העלמין. יחד עם זאת, כדי להרתיע מהמעשה, ההתאבדות מוגדרת כאיסור תורה מפורש של רצח. ברמה החברתית התאבדות של אחד מבני המשפחה עלולה להשפיע על מעמד המשפחה בקהילה ועל שידוכי ילדיה.

     

    "אנחנו מוצאים שככל שהסטיגמות סביב הנושא מתפוגגות, כך היכולת למנוע התאבדות גוברת, והיכולת להצמיח תהליך תיקון וריפוי אצל בני משפחתו של המתאבד וקהילתו, גבוהות יותר", אומרת הפסיכולוגית הקלינית חנה בר־יוסף, המתנדבת בעמותת "בשביל החיים". "בשנים האחרונות אנחנו רואים התרככות ופתיחות בחברה הדתית. התהליך הוא טבעי, אבל אנחנו בעמותה מבקשים להאיץ אותו כדי להציל חיים. הכשרת הרבנים היא צעד משמעותי בתהליך הזה. במסגרת ההכשרה נפגשו הרבנים עם הורים דתיים שבניהם התאבדו; ההורים סיפרו עד כמה ההתמודדות של הקהילה והרב היא קריטית, וזה היה מאוד חשוב".

     

    עד כמה רבנים נתקלים בסיטואציות שבהן אנשים מדברים על התאבדות? לטענת הרב פיין, אין רב שלא נתקל בכך. "כשהייתי רב קהילה בארצות־הברית, נתקלתי בכמה מקרים. היה מקרה קשה במיוחד שבו הרגשתי חובה לפנות לאנשי המקצוע, וחבר מהקהילה אושפז בכפייה. המשכתי ללוות אותו ואת המשפחה למרות הכעס עליי. לאחרונה הוא יצר איתי קשר והודה על הליווי. אני מאמין שכל רב קהילה חייב לעבור הכשרה בנושא".

     

    "אני ליוויתי מקרה של נער מהשכונה שדיבר הרבה על כך שאין טעם לחיות", מספר הרב סובול, המשמש כרב קהילה במודיעין. "ההורים התלבטו אם מדובר במתבגר שמבקש תשומת לב, או שזו מחשבה שעלולה להיות מיושמת. נפגשתי עם הנער והפניתי לטיפול. הטיפול עזר; הילד חזר לעצמו, והיום משרת ביחידה קרבית".

     

    האם לרב יש תפקיד רחב יותר משומר סף אחר כמו מורה או מדריך?

     

    "כן. בשלב הראשון במקרים האלה הרב צריך להסיר את הכובע של המטיף ובעל הסמכות, ופשוט להקשיב", אומר הרב סובול. "ברגע שמקשיבים נכון, זה כבר פותר את מרבית הבעיה. עצם השיתוף הוא פורקן שמשחרר אבן שיושבת על הלב. בהמשך יש לרב גם תפקיד רוחני. הרבה פעמים ייאוש של אנשים דתיים, בעיקר בני נוער, נובע משאלות של אמונה כמו מהי המשמעות של העולם, ובמקום הזה הרב יכול לבנות את הקומה הרוחנית, במקביל להפניה לטיפול הנפשי".

     

    לפעמים הרב צריך גם להבהיר במפורש שתיקונים רוחניים אינם תחליף לטיפול מקצועי. "ניגשה אליי חברה בקהילה וביקשה ממני לבדוק את המזוזות בבית של משפחה אחרת", מספר הרב אוריין. "שאלתי מה קרה, והיא סיפרה שהבת של אותה משפחה אומרת שהיא רוצה להתאבד. הבהרתי מיד שאבדוק את המזוזות רק אם אותה בת תיצור קשר עם פסיכיאטרית.

     

    "אין לי בעיה עם תיקונים רוחניים, אבל לא מטפלים בחולי סרטן עם קמע ובחולי אפילפסיה עם תפילין. זה אולי עוזר, אבל לא בא במקום טיפול קונבנציונלי. אסור לטייח דברים כאלה. לפעמים אני מרגיש שבציבור הדתי, ואולי לא רק שם, יש יותר הבנה לתלאות שקשורות לגוף מאשר לתלאות הנפש".

     

    הרשויות נהגו ברשלנות

     

    המפגש הראשון של הרב אוריין עם סוגיית האובדנות היה במהלך תקופת לימודיו לקראת ההסמכה לרבנות. "זה היה לפני עשר שנים", הוא מספר. "ירדתי לגוש קטיף כדי לתמוך בתושבים לפני העקירה, ואז הגיעה שיחת טלפון ממספר חסוי של בחור שנשמע במצוקה קשה. הוא לא הסכים למסור לי את מספר הטלפון שלו או כל פרט אחר. הבנתי שזה מצב חירום והחלטתי לחזור הביתה כדי לטפל בזה כמו שצריך. פיקוח נפש דוחה הפגנות תמיכה בתושבי הגוש. הבהרתי לבחור שאני עוזב הכל כדי לסייע לו, וזה גרם לו לתת בי אמון, ובהמשך הוא באמת מסר לי את מספר הטלפון.

     

    "הדברים שאמר לי לא השאירו ברירה. פניתי לרשויות ודיווחתי עליו. הוא הגיע מרקע חרדי, והרשויות שם לא פעלו כמו שצריך. הם דרשו ממני להיפגש איתו ולעשות לו מעין מארב, וזה מה שהיה. זה היה נורא. נפגשתי איתו, עלינו על אוטובוס, וכשירדנו בתחנה, התנפלו עליו ואישפזו אותו בכפייה".

     

    לאחר שחרורו, הבחור התקשר בזעם לרב והבהיר שינתק איתו את הקשר, כך שבפעם הבאה איש לא יפריע לו להתאבד. "בהמשך הצלחתי לבנות שוב אמון, אבל בעיניי הרשויות נהגו כאן ברשלנות, כמו פיל בחנות חרסינה". טוען הרב אוריין. "בעקבות ההכשרה שלנו בברקאי החלטתי לארגן פגישה של רבני קהילות במודיעין עם אנשי הרווחה של העיר כדי לדבר על שיתוף פעולה. יש לי לפעמים הרגשה שהקשר הוא חד־צדדי. הרשויות והחוק דורשים שהרב ידווח לגורמי המקצוע, אבל גורמי המקצוע לא סופרים את הרב ולא רואים בו חלק מתהליך השיקום.

     

    "אני מאמין שהרב יכול להמשיך לתרום לשיקום, לעזור לאדם למצוא משמעות, לארגן לו תמיכה בקהילה. זה לא לשים גבס וגמרנו. זה נפש, זה הרבה יותר רגיש. אחרי האשפוזים והכדורים צריך גם לשקם. הרבה פעמים אנשי המקצוע חושבים על הדחוף, אבל לא חושבים על העתיד, על איך לשלב פגועי נפש במשפחה ובקהילה".

     

    ומה תפקידו של הרב במקרה שמישהו מקהילתו שם קץ לחייו? "במקרה כזה הרב מצוי בדילמה קשה", מודה הרב סובול. "כלפי הציבור הוא צריך לדבר על כך שמדובר במעשה חמור שמוגדר כרציחה, אבל מול המשפחה ודאי שלא תאמר שהבן רוצח. צריך לתמוך במשפחה, להסיר את הכעס ואת רגשות האשם, ללוות אותה ולסייע לה גם בהנצחת זכרו של המתאבד. הכי חשוב לעזור למשפחה להעניק משמעות למוות הזה ולתרגם את האבל לעשייה חברתית".

     

    הרב אוריין לעומת זאת סבור שבמקרה של התאבדות יש להיזהר ולא לנקוט עמדה שיפוטית גם בשיחה מול הקהילה. "ככה, למעשה, גם ההלכה נוהגת", הוא אומר. "מי ששם קץ לחייו היה אדם מעונה שהבחירה החופשית שלו הייתה מוגבלת. אם אדם בקהילה היה מעורב בתאונת דרכים והרג מישהו, האם ננדה אותו? נידויים לא מתאימים לדור שלנו. במקום להביע עמדה שיפוטית, אנחנו צריכים להלקות את עצמנו ולשאול איפה היינו, ואם יכולנו לעשות יותר. האם יש בקהילה שלנו מספיק רגישות לאנשים שנמצאים במשבר כלכלי, תעסוקתי, משפחתי? חז"ל אמרו, 'אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו'. אבל למקומו אף פעם לא נגיע, ולכן גם אף פעם לא נדון".  

     


    פרסום ראשון: 25.08.16 , 15:02
    yed660100