מיד שנאתי ללכת לים. מבחינתי הוא תמיד היה כמו בריכה בשיפוצים. המים שורפים בפנים, העומק לא צפוי, והחול מלווה אותך לשבועיים, מעין תזכורת לטעות הגדולה שעשית. גם את האווירה בים, להבדיל מזו שבבריכה, תיעבתי. הבריכה היא מבצר סגור, מוגן, מתוק ומקורה. הים הוא טריטוריה פרוצה, שהאנשים בה פשוט נוכחים יותר, רועשים יותר. בבריכה שומעים ברהמס ואוכלים כריכוני מלפפון. בים לא שומעים כלום כי כולם צועקים ואוכלים חול. כבר הזכרתי כמה אני שונאת חול?
צילום: תומריקו, עריכה: ויינט. צולם באמצעות משקפי מצלמה של גולן spyshop, המרכז הישראלי לציוד בילוש וחקירות
כשנתקלתי לראשונה בבורקיני, אותו בן כלאיים בין בורקה לביקיני, ובתגובות הזועמות שהוא גורר — הופתעתי. למה שלמישהו יהיה איכפת אם אישה הולכת לים כשהיא מכוסה בשני משולשים, ריבוע, גלימה או חבית. זה הים. ממתי יש קוד לבוש? כשהתפרסמו התמונות בהן נראית אישה בגיל של אמא שלי מצווה לפשוט את בגד הים שלה באמצע החוף, היה נראה שצרפת הוכיחה עד כמה שילוב של פאניקה ושנאת זרים הרסני לחברה מתוקנת. זו לא הייתה בדיקת רישיונות שגרתית. זה היה אקט משפיל. כל תכליתו היתה להשפיל. וכדי להוסיף חטא על פשע? כשאותה אישה הושפלה בפומבי, הרוחצים והרוחצות שסביבה עודדו את השוטרים, "לכי מפה! את לא רצויה!" הם צעקו. במקרה נוסף, אישה לבושה בבורקיני הופשטה מול שני בניה בני החמש־עשרה בשעה שרחצה בים להנאתה.
את הבורקיני הוורוד שלי אספתי מחנות המפעל של חברת "סאן־ווי", שמייצרת בגדי ים צנועים ליהודיות ומוסלמיות. ענת, בעלת המותג, מספרת על ההיסטוריה של הבגד. "בהתחלה בכלל ייצרנו בגדי ים מוגנים לתינוקות ופעוטות. היו לנו הרבה מאד לקוחות מוסלמיות, שהיו מגיעות אלינו מהמפעל הסמוך, והן שאלו למה אנחנו לא מייצרים בגדי ים בגזרה דומה גם בשבילן. המוצר נולד מצורך, ומתוכו נולדו גם הדגמים הצנועים לדתיות. מאז בגדי הים האלו נמכרים בכל העולם. אנחנו לוקחים את הצרכים של הלקוחה במלוא הרצינות. היא רוצה לרדת לבריכה או לים, להיראות טוב ולהרגיש צנועה בהתאם לאורח החיים שלה".
הגעתי לחוף מציצים בתל אביב כדי לבדוק איך יגיב הרחוב הישראלי לבגד הים השנוי במחלוקת. הופתעתי. אני לובשת את השמלה הוורודה והטייץ הכחולים, מכסה את הראש בכובע הים, ונראית כמו הכלאה בין צוללן לבזוקה. התלבושת נוחה, לא חמה כמו שחששתי ומכסה את כל מה שהיא מתחייבת לכסות. אני יוצאת מתא ההלבשה וחוששת ממה שצפוי לי. מעצר? אלימות מילולית? פיזית? שמעתי מספיק סיפורים יד ראשונה מחברים ערבים שנעצרו לתשאול "אקראי" ברחוב כשסתם הלכו להם בג'ינס וטי שירט. ייתכן שלהצהיר קבל חוף ועדה בוורוד בזוקה "אני ערבייה", לא יהיה המעשה הבטוח ביותר באקלים הפוליטי שלנו? לפחות אם להסיק משעת השכשוך האחרונה שלי בים, התשובה היא לא. כן, הסתכלו עליי, אבל בזה זה הסתכם. היו שתי תיירות שלחשו אחת לשנייה מרחוק "זה נראה לך כמו בורקיני?" אבל זהו. שם נגמר הדיון אודותיי. אז צל"ש, מתרחצי חוף מציצים, לא הפגנתם גזענות כלפי מתרחצת אנונימית. בדרך הביתה, כשאני עדיין בתלבושת, נהג המונית שואל אותי אם אני צוללנית. "זה מסובך", אני עונה לו, ונכנסת הביתה על קצות האצבעות. למודת ים, אני רצה למקלחת, מצפה לפרוק שני קילו חול רטוב, אבל אין כלום. אני נקייה. זה כנראה היה הטיול הכי מוצלח שלי לים אי פעם. •
