אומרים שלאסקימואים יש 100 מילים לתאר שלג. לא בטוח שזה המספר האמיתי, אבל הכוונה ברורה. אסקימואים רואים בשלג משהו שאנחנו לא רואים, ויש להם כלים לתאר את זה (כמובן שאי־אפשר לדעת מה קדם למה – המציאות המפורטת או המילים המפרטות). אצל אורית אילן ב"ספר המעשיות לאמהות" קורה דבר דומה, אבל אצלה מדובר בהלכי נפש של אם המספרת את סיפוריה. לא מדובר בהגיגי ההורות שהתרגלנו לקרוא בשנים האחרונות אלא ביצירה מבריקה וחד־פעמית המתארת את הפצע הזוהר של האימהות.

מדובר באפיזודות קצרות ודחוסות, מותחות כמו עלילה בלשית, המתארות את החיים של אם לשני ילדים. אילן עושה את זה בכישרון ובחוכמה יוצאי דופן, בהבנה עמוקה של טבע האדם ובכתיבה פיוטית ומשוכללת. שליטתה במעשה הכתיבה לא מדרדרת אותה להתאהבות ביכולותיה ולשימוש אינפלציוני במילים ובדימויים, וההומור המבליח מתוך הדפים, גם הוא אורגני ובמשורה. האותנטיות – אי־אפשר שלא להאמין לכל מילה שהיא כותבת, ססגונית ומרחיקת לכת ככל שתהיה – היא תמיד הראשונה במעלותיה.

בסיפור "כמעט שמונה" מספרת האם שבנה גדל. מה שאצל רובנו יסתכם בשתי המילים האלה, הופך אצל אילן לסיפור עוצר נשימה. בסיפור "מרחקים" מתרחקת בת מאמה. המרחק ביניהן שולח את המספרת ללא פחות ממרחקי היקום.

המרחק בין האם לילדיה הוא נושא החוזר שוב ושוב בסיפורים: "במרחק שביניהן, תנועת הסכין מהירה כל כך. מי מניחה את ידה על המקום שבו פעם הלב ושואלת: נפצעת, יקרה שלי? כואב לך?" ("הסליל הכפול").

לעיתים ה"שלג", כל כמה שפתיתיו זעירים, מחזיק משהו שבאופן לא הגיוני גדול בהרבה ממנו. דלת מוסתרת מעין נפתחת בכוחה היצירתי של אילן ומה שחשבנו לקטן נהפך לגדול.

סיפוריה של אילן מלאים בגוף או בחלקיו. רכינה, הליכה יד ביד, שכיבה לצד ילדיה, והאיבר החוזר שוב ושוב, גם כשלעצמו וגם כמסמן את כל משמעויותיו – הלב. אילן כותבת על חברותיה של בתה, המשחקות ברגשותיה: "אוחזות בלבה... אוחזות כמו בשולי שמיכה ומנערות אותו". ("אזורים תיאולוגיים"). הגוף תמיד נוכח: בחומו, בעייפותו, בשיגעונו, במעידתו.

המחוות של אילן מיועדות לקהל הטבעי שלה, זה המבין אותן. כמו למשל החזרה על אותה מעשייה פולקלוריסטית חמש פעמים לאורך הספר, כל פעם בוואריאציה שונה.

כתיבתה של אילן היא מה שמכונה כתיבה לאניני טעם (מתוך 34 הסיפורים היו לי 0 אכזבות), אבל אני ממליצה בחום לא לקבל את ההגדרה המרתיעה ולקרוא את הספר הנפלא הזה. גם העטיפה, שחידתיותה מתבארת לקראת סוף הספר, יפה במיוחד.

נדמה לי שאם ספרה היה נשכח 50 שנה ולפתע מתגלה – ונגיד שהיה מתורגם משפה זרה (עדיף נורווגית) – כולם היו יוצאים מגדרם והופכים אותו באחת לרב־מכר. המקום הזה ראוי לו, כאן ועכשיו.

• "ספר המעשיות לאמהות", אורית אילן, הוצאת רדיום, 181 עמודים