במסיבת עיתונאים לקראת פתיחת שנת הלימודים הציג שר החינוך את היעדים והרפורמות של משרדו. רפורמה מרכזית תתחולל בתחום הוראת האנגלית תחת הסיסמה "פחות שייקספיר, יותר מעשי". מעתה, במקום "בזבוז זמן" על לימוד יצירות ספרותיות, כל תלמיד ילמד אנגלית מדוברת וידע לכתוב אי־מייל בשפה זו.

הסיסמה הזו הזכירה לי את דבריו של קן רובינסון, מאנשי החינוך והמרצים המשפיעים בעולם, שכ־300 מיליון איש צפו בהרצאותיו ב"טד". כדוגמה לחינוך יצירתי שמעניק לתלמידים הזדמנויות לתת ביטוי למגוון כישוריהם היצירתיים, סיפר רובינסון על בית ספר ב"קוריאה טאון" בלוס־אנג'לס – שכונת מהגרים עם שיעור גבוה של אלימות ופשיעה, שאנגלית אינה השפה הראשונה של הילדים החיים בה. למרות זאת, שיעורי ההצלחה של תלמידי בית הספר גבוהים יחסית, וחלק מבוגריו אף ממשיכים לאוניברסיטאות. אחד הגורמים להצלחה זו הוא מורה ששמו רייף אסקווית, שמלמד מדי שנה את התלמידים בני ה־9־11 מחזה אחד של שייקספיר.

במקביל ללימוד המחזה, הילדים לומדים לנגן בכלי נגינה, ובסוף השנה, שופעי ביטחון, הם מעלים הפקה של המחזה מלווה בשירים של הביטלס, קולדפליי ואמנים אחרים. איאן מק'קלן, מגדולי שחקני שייקספיר, אמר שזו אחת ההצגות הטובות ביותר שראה. לפי הרפורמה של בנט, אסקווית – שזכה לאות הצטיינות מנשיא ארה"ב – היה צריך לזנוח את מפעלו החינוכי ולהתרכז בהוראת אנגלית שימושית של כתיבת אי־מיילים וניהול שיחה עסקית.

הציווי "יותר מעשי" עומד מאחורי יוזמה נוספת: הקמפיין האגרסיבי שניהל משרד החינוך בחודשים האחרונים לקידום לימודי המתמטיקה. קמפיין (שבנט עצמו הודה לפני כמה ימים שהיה מוגזם) שלפיו אם אתה לא לומד 5 יחידות במתמטיקה אתה כישלון – מסר שמצמצם את הפוטנציאל של ילדים לפיתוח הדמיון, היצירתיות והידע לתחום אחד.

אותו ציווי בא לביטוי דרמטי יותר בתוכנית של בנט (שפעל לקידומה במרץ גם כשר הכלכלה) והתאחדות התעשיינים להרחבת החינוך המקצועי, שלפי מחקרים כולל בחלקו הגדול מסלולי לימוד נחותים מלימודים עיוניים ומיועד לתלמידים מזרחים מהפריפריה, ערבים וכאלה ממעמד חברתי וכלכלי נמוך.

כל הרפורמות הללו מבטאות תפיסה שלפיה החינוך אינו בעל ערך פנימי עצמאי אלא פעילות שמטרתה לשרת מטרות חיצוניות. מערכת החינוך היא שפחתה של המערכת הכלכלית, וייעודה המרכזי הוא לתרום לצמיחה על ידי הכשרת בוגרים בעלי כושר ייצור שיעניקו לישראל יתרון בשוק הגלובלי התחרותי. ההתייחסות לתלמידים היא כאל "הון אנושי" שיש למקסם את פוטנציאל הרווח שלו.

האידיאל "המעשי" הזה אמור להחליף את החינוך הדמוקרטי "הבלתי יעיל" שמעמיד את הילד במרכז: חינוך שמטרתו לאפשר לילדים לגלות ולממש את הפוטנציאל שלהם, להפוך לאזרחים בעלי כושר שיפוט ביקורתי שמסוגלים לקרוא תיגר על שרירות שלטונית, בעלי חוש צדק ויכולת לחוש אמפתיה לאחרים – למוחלשים ולמודרים.

גם "הכרת האחר", כפי שהצהיר בנט, אינה אחד היעדים של המשרד. במקומה הוא מעדיף להנחיל לתלמידים זהות יהודית בגרסה הלאומנית והאנטי־דמוקרטית שלה: זהות שבאה לידי ביטוי בספר האזרחות החדש ובהשקעת מאות מיליוני שקלים בפרויקטים להעמקת הזהות היהודית. הצירוף של חינוך שהופך ילדים למכונות כלכליות יעילות וקונפורמיסטיות, בצד אינדוקטרינציה לאומנית הוא חזון בלהות – חינוכי, חברתי ופוליטי. √