יש מצב, פתאום אני קולט, שאני קצת חושש מליאת הר לב. משונה, אנחנו הרי לא מכירים מאתמול ובכל פעם שאנחנו נתקלים זה בזה במקרה ברחוב, היא תמיד נחמדה ומצחיקה. יותר מזה: הר לב היא מסוג האנשים שאתה חוצה את הכביש במיוחד כדי לומר להם שלום. והנה, אני יושב מולה כבר שלוש שעות — היא בדיוק מערסלת בין זרועותיה תינוק מתוק בן חצי שנה ונראית עדינה ופגיעה מתמיד — ואני לא יכול להתעלם מהעובדה שאני חרד.
הורים צעירים? לליאת הר לב יש כמה טיפים שווים בשבילכם
זה לא הפחד מתגובה לא פרופורציונלית, שאם, נניח, אשאל שאלה חצופה מדי, היא תשליך עליי את לביבות הכרישה שהמלצרית הגישה לה בדיוק. הר לב מנומסת מכדי להיהפך במפתיע לדיווה מהגיהינום. אני מקשיב לה כשהיא מדברת על החיבה שהיא נוטה לבהייה בבני אדם, ומבחין כיצד במקביל העיניים הכחולות הגדולות שלה סורקות אותי, בוחנות בריכוז את הבעות הפנים שלי, את הנטייה של הראש שלי שמאלה, כמו כלבלב חסר אונים, ופתאום האסימון נופל: אני משקשק מפחד שהר לב תתחיל לחקות אותי.
רוב בני האדם משוכנעים שאין מה לחקות בהם. שאין להם טון דיבור מיוחד, שפת גוף ספציפית או מניירה מעצבנת. רובם, אגב, טועים. אם יש משהו שהר לב הוכיחה במשמרת שלה בפריים־טיים הישראלי הוא שאין דמות, חיקוי או ניואנס שהיא לא מסוגלת לנגן נכון. אז מבלי לחשוף את התקף החרדה המתגבר שלי, אני מזדקף, מנסה למחוק כל הבעה שמסגירה הכל חוץ מאטימות מוחלטת ושואל את הר לב באגביות, אם אנשים לא מפחדים לשהות במחיצתה, מחשש שיהפכו בבוא היום לדמות.
"אני מקווה שלא", היא מחייכת, "אבל אתה יודע, זה סיכון שאנשים לוקחים. נגיד, ליהיא האשטאג היא דמות מורכבת. יש בה שמונה חברים שלי, גברים ונשים. זה היה ממש הנדסה גנטית. יש כאלה שזה קופי־פייסט, ויש כאלה שלא קיימים בכלל, כמו סלמה. פעם לקחתי איזה ניואנס מבת דודה של אמא שלי, ואז אמא שלי קיבלה טלפונים".
מה הסיפור מאחורי אסתי?
"אגף האמונה תמיד עניין אותי. אני חילונית ואתיאיסטית מוחלטת, אבל זה כן מרתק אותי. יש לי חברה שחזרה בתשובה. נסעתי לבקר אותה לפני שלוש שנים בצפת, במדרשה שבה היא למדה וחיה יחד עם עוד כמה בנות. רובן היו חילוניות גמורות שהיו בעיצומו של תהליך התחזקות. הייתי שם 48 שעות עם הספק מטורף: קברי צדיקים, ארוחת שבת, מה שאתה רוצה. לקחתי כל מה שאפשר".
הלכת בשביל לחפש דמות?
"לא. הלכתי כי אני תמיד הולכת למקומות שמעניינים אותי. אני אדם סקרן. חזרתי עם מחברת מלאה בדמויות של מתחזקות. קאט לקיץ הבא. החברה מצפת מתחתנת. אני נוסעת לחתונה שלה אי שם בצפון, באוטובוס שיוצא מבני־ברק. אנחנו כבר עומדים לצאת, כשעולה מישהי ברגע האחרון, מתיישבת לידי ומספרת לי לאורך כל הנסיעה את סיפור החזרה בתשובה שלה, איך באיזה רגע דרמטי בחייה, בגלל שאז היא לא ידעה תפילות, היא הלכה לחדר צדדי ואמרה, 'הסתכלתי לשמיים ואמרתי, יאבא, אבא. כשהיא אמרה את זה, אמרתי, תודה על הנסיעה הזאת. זה לא שראיתי לאן זה יתגלגל, אבל היה בזה משהו שהעיף לי את המוח".
הבחורה הזאת יודעת שהיא הייתה השראה לאחת הדמויות הכי אהובות העונה ב"ארץ נהדרת"?
"אני לא חושבת. לא דיברתי איתה מאז. אבל הייתה לנו נסיעה שהיא רגע שאתה מצלם ומכניס לתיק האישי שלך לתמיד. חלקנו אחת עם השנייה חתיכות חיים. היו בה הרבה אמת, משהו שהדליק והגניב אותי, משהו בסמ"ך שלה ובאייליינר שהיה בול. אין נוסחה איך להפוך אדם קיים לדמות, אבל לפעמים כשאתה פוגש אחת כזאת — אתה יודע שזה זה. הכי קרוב ללהתאהב במישהו".
הורמונים משתוללים
היצור היחיד שהר לב מאוהבת בו כרגע מספיק כדי לא לחקות אותו הוא זוהר, הבן שהביאה לעולם בפברואר האחרון יחד עם בעלה, השחקן בועז קונפורטי ("פאודה"). החיים הם קלישאה, והר לב אפילו לא מנסה להתנגד. היא הראשונה שתודה שהפכה לאמא הזאת שכל מפגש עם העולם הוא בסך הכל הזדמנות פז להראות לזרים עוד תמונות מתוקות של הילד שלה. היא חוגגת את האמהות עם הרפרטואר השלם של אנחות הסיפוק בכל פליטה, אבל עם מספיק הומור כדי לחבוט בעצמה, "לא, לא, מה שנהיה ממני".
אנחנו נפגשים בעיצומה של חופשת הלידה שלה, אם אפשר לקרוא לתקופה זו בחייה של הר לב חופשה. מחדר הלידה היא חזרה כמעט מיד לצילומי "ארץ נהדרת" של שידורי קשת, את הפגרה הנוכחית היא מעבירה בצילומים לסיטקום הילדים המצליח "אלישע", ובשבוע הבא תעלה דרמת מתח חדשה בכיכובה, "עקרון ההחלפה" (שתשודר בימי חמישי ב־22:15 ב־HOT3 וחינם ב־HOT VOD). הסדרה, שיצרו נח סטולמן ועודד דוידוף ("תמרות עשן"), מנסה לעמוד על הפער שבין אכיפת החוק לעשיית צדק. היא עוקבת אחר מערכת היחסים הנרקמת בין קצין מז"פ שהפך להומלס (ליאור אשכנזי) ופרקליטה אובססיבית (הר לב), ומצליחה להבהיר את מה שהר לב הסתירה היטב כל השנים תחת כל הפאות המצחיקות שחבשה: מדובר בשחקנית דרמטית מעולה. "בגלל שהמקומות שהתחלתי בהם היו קומיים, שמרתי את בתולי הדרמה שלי לתפקיד ראוי. אמרתי, אני אדאג שהתפקיד הראשון יהיה משהו ששווה לחכות לו".
בדיעבד, היא מספרת, כמעט ויתרה על הג'וב אחרי שגילתה שהיא בהיריון. היא חשבה שלא תוכל להסתער על התפקיד — שדורש גם כמה סצנות אינטנסיביות של מרדפים וקפיצות מעל גדרות. עודד דוידוף, הבמאי, היחיד בהפקת הסדרה שהר לב החליטה לשתף בסוד, סירב לשחרר אותה והרגיע מיד: את סצנות האקשן תעשה במקומה כפילה. אז אמנם אי־אפשר לראות שהר לב בהיריון, אבל ההורמונים שהשתוללו בתוכה "שירתו היטב את התפקיד הדרמטי", היא מחייכת. הסוד שנשמר באדיקות כל תקופת הצילומים נחשף בקפידה רגע לפני סצנה דרמטית־אינטימית מול הפרטנר ליאור אשכנזי. "שאלתי אותו אם הוא יודע לשמור סוד, ואז שנייה לפני שצעקו אקשן, לחשתי לו באוזן, 'אני בהיריון'. רק כשצעקו 'קאט' התחבקנו. נראה לי שכל המתח הזה שירת אותנו טוב".
בחישוב מצטבר, הר לב לא ישנה שלוש שעות ברצף כבר חצי שנה, אבל היא לחלוטין יכולה לנמנם על זרי הדפנה. מעמדה כאחת הקומיקאיות הכי אהובות בישראל מבוסס מתמיד, ההצעות זורמות, הקמפיין לחברת האשראי כאל הכניס אותה לליגה של הגדולים, והאמהות שמה את הכל בפרופורציות. לומר שזו הייתה השנה המשמעותית בחייה זה לומר את המובן מאליו, אלא שבמקרה הזה הוא לא כל כך מובן מאליו. "לדבר על זוהר כאילו יום אחד הוא הגיע לעולם זה מוזר", היא לוקחת אוויר. "זה אפילו סוג של חוסר כנות. וזה גם מסר לא נכון, כאילו טיפולי פוריות הם משהו שצריך לא לדבר עליו".
הר לב הירהרה לא מעט אם לדבר על המאבקים העיקשים שלה ושל בעלה להביא ילד לעולם ("הקורא היחיד שדעתו חשובה לי הוא זוהר"), אבל היא יודעת שכמו שהיא שאבה כוחות מסיפורים מעודדים של אחרים, כך גם הסיפור שלה יכול לתת זריקת עידוד למי שזקוק לה. אחרי שנים ולא מעט ניסיונות כושלים להרות, היא אספה מספיק חומרים — קורעי לב אבל גם מצחיקים עד דמעות — כדי להתיישב ולכתוב על זה סדרה. "הכל חומרים ליצירה", הר לב מהנהנת. "החיים זה החומר הטוב ביותר".
אז סדרה עדיין אין, אבל אם תהיה כזו, לפרק הראשון ודאי יקראו: "אל תחכו עם ילדים". אם הר לב הייתה מקבלת אגורה על כל מי שנכנס לה לרחם, היא הייתה יכולה לקנות לכולם כרטיס טיסה בכיוון אחד לכל הרוחות. "אני לא יודעת אם יש הרבה מה להגיד לאנשים שעוברים טיפולי פוריות, אבל יש לי לא מעט להגיד לכל אלה שפוגשים אותם. זה לא פאקינג הביזנס שלכם. לעשות ילדים זה עניין מאוד פרטי ואינטימי. אל תדחפו את האף שלכם. זה לא הילד של כולם. זה הילד שלהם. אל תספרו להם שהבת של השכנה אכלה שבוע ביצים חיות ודיאט ספרייט וזה עבד לה. אל תציעו להם לקחת שבוע חופש מהעבודה ופשוט להירגע או להמשיך בחיים כאילו אין טיפולים, או להחליף רופא או דירה או שם פרטי. אף אחד לא שאל אתכם.
"רוב האנשים לא באמת יודעים מה קורה בתוך הבית. נגיד, במשך כל השנים האחרונות אני שומעת הרבה, 'מאמי, אנחנו מבינים שאת מנסה להגיע לאיזה מקום בקריירה שבו יהיה בטוח לעשות ילד, אבל שתדעי לך שסדר העדיפויות הוא הפוך'. וזה מצחיק כי סדר העדיפויות שלנו תמיד היה הפוך, עוד לפני שדיברנו על חתונה דיברנו על לעשות ילד.
"כל מקרה לגופו, אבל אנחנו סירבנו שהטרגדיה שבחוסר ההצלחה להביא ילד לעולם תגדיר אותנו. נכון, זה תהליך מסריח. מתסכל, כואב וקשה, ובמקרה שלנו גם היה כרוך באינספור הרדמות מלאות, זריקות של הורמונים וטיפולים ומה שאתה לא רוצה. אבל כל כישלון כזה הביא איתו, לצד התסכול, גם אישור מחודש לבחירה שלנו אחד בשני, אישור לאהבה שלנו. בשום רגע בכל השנים האלה לא אמרנו, אם זה לא קורה ביחד, אז אולי זו לא מטרת חיינו ללכת לישון יחד כל לילה ואולי נפצל את הסיפור הזה כדי שלכל אחד מאיתנו יהיה ילד".
כלומר, הכאב דווקא חידד את האהבה שלכם.
"נכון. זו ההבנה שאנחנו לא מתפשרים על האהבה שלנו ואנחנו ממשיכים לנסות. אף אישה שעוברת טיפולי פוריות היא לא פחות אישה מאחת שזה בא לה בקלות, ואף גבר הוא לא פחות גבר, ואף זוג הוא לא פחות זוג. בדיעבד, המון דברים במסע הזה הם מבחן. אתה לא מרגיש בתוך מבחן, אבל זה כן מייצר אינטימיות. החלטנו, למשל, מתוך הסירוב להיות קורבן של המצב הזה, שכל כישלון של טיפול הוא הזדמנות לעוד חודש לפחות של רווקות מטורפת, של לנסוע עכשיו לניו־יורק ולחיות את החיים עם כל המשמעות שלהם. וככה עשינו. שיכללנו את החיים שלנו. עשינו דברים שרק אנשים בלי ילדים יכולים לעשות. הטיפולים לא היו סוד ברמה של 'אוי ואבוי, מה יקרה אם זה ייוודע למישהו', אבל כן היה לי איזה צורך להגן על האינטימיות של התהליך, לתת לזה צ'אנס לקרות בשקט. אני באמת חושבת שאין היום מישהו שזה לא נוגע בו, שזה לא קורה במשפחה שלו או במעגל החברים שלו, בבניין שלו או בעבודה שלו".
למה לאנשים עדיין כל כך קשה לספר על התהליך הזה?
"כי יש סביב העניין הזה מיתולוגיה תרבותית. כל מיני סיפורים של עגנון — כשאין אהבה אז גם אין ילד, וכשמוצאים את האדם הנכון, אז זה מצליח. זה כאילו מחלחל, אבל זה בולשיט. לפחות אצלנו, זה אף פעם לא הצמיח איזו מחשבה כאילו הטבע מסמן לנו משהו. להפך. ככל שהשנים עברו הבנתי שמה שאני רוצה זה לא ילד באופן כללי אלא ילד מבועז".
והחשש שאולי, למרות הכל, לא תהיי אמא, חילחל אלייך?
"לא. תמיד הייתה לי אמונה שזה יקרה בסוף. אבל כן דיברנו על האפשרות הזאת. זה יותר לגיטימי במקומות אחרים בעולם מאשר בארץ. יש לנו חבר שחי בחו"ל שאמר לי, 'את יודעת שלא לכולם חייבים להיות ילדים, וזה סבבה'. ואני מסכימה איתו. זה בסדר לבחור לא להביא ילדים. פשוט אנחנו נורא רצינו".
ליצנים עצובים
לאורך כל השנים, מדגישה הר לב, הרצון הלא ממומש לילד לא הפך אותה למרירה. אם כבר, זה רק חידד את הצורך. ילדים זה שמחה. כן, גם של אחרים. "אתה רוצה את הילד שלך, רק שהוא עוד לא נולד. אני זוכרת שעמדנו באיזו קופת חולים, במסדרון שמוביל לשני חדרי בדיקות: מי שפיר וטיפולי פוריות. עברו שם שתי בחורות, אחת בחודש הרביעי. שמעתי את החברה אומרת לה, 'יה, אל תעברי ליד הבנות פה בטיפולים, זה לא יפה, את מוציאה להן את העיניים'. אבל זה לא הזיז לי. זה לא במקומי ולא על חשבוני. כל עוד הילד שיש לך בבטן הוא לא מבועז קונפורטי, הבטן שלך לא מפריעה לי. בהצלחה ובאהבה. הדברים האלה אף פעם לא פירקו אותי. זה באמת הרבה יותר מורכב מזה".
מה כן עורר את הכאב?
"זה קורה במקומות פחות צפויים. נגיד, בלאמץ גורה ולהגיע איתה בשבת להורים ולראות אותם שמחים בה ולהבין שזה הגור הלא נכון. מין תחליף נכד".
מצליחים לצחוק תוך כדי?
"כן, היו המון דברים מצחיקים. עם רופאים. עם הבטן שהיא לגמרי לא שלך, גם בהיריון וגם בטיפולים. בכל פעם כזו אמרתי, 'תודה, אני כל כך הולכת להשתמש בזה'. הפעם הראשונה שאמרתי, 'לעזאזל, שמישהו יכתוב את זה' הייתה בתחילת הדרך. ישבתי בקופת חולים שעתיים למעקב טיפולי פוריות. כל מי שיושבת שם באה בשביל זה. אז אנחנו יושבות, מפוצצות בהורמונים, ומעל לראש שלי יש טלוויזיה על מיוט. כולן צופות בה ובאיזשהו שלב אני רואה שכולן מתחילות לזגזג בין הבטן שלי לטלוויזיה. אני מסתכלת למעלה ורואה פרומו ל'רמזור', לפרק שאני מובלת לחדר הלידה בבטן של חודש תשיעי. רציתי לצרוח, שיקראו לי כבר להיכנס לרופא, או שבאמת מישהו יכתוב את הסצנה הזאת".
אבל החיים כתבו לה תסריט אחר: הר לב הגיעה ל"ארץ נהדרת" לפני ארבע שנים, כשמאחוריה לא מעט ניסיונות הפריה כושלים. איך שלא מסתכלים על זה, היא הפכה לקומיקאית אהובה דווקא באחת התקופות המורכבות בחייה. "אחוז הליצנים העצובים בקאסט של 'ארץ נהדרת' קרוב ל־100 לדעתי. לכל אחד יש את העניין שלו בבטן שלו. זה לא חובה להצחיק מתוך כאב ואני לא שם בשביל התרפיה, אבל יש באסקפיזם הזה משהו נעים. כי יש לך הזדמנות לבלות קצת לא בחיים שלך, בחיים של דמות. זה פורקן גדול של כל מה שמצטבר.
"אני זוכרת את ההפריה הראשונה. הייתי בטוחה שמגיעים להפריה ואז זה קורה. לא חשבתי שאפשר לעשות את זה עוד עשרות פעמים. לא ידעתי שזה עלול להיכשל. זה לא היה כל כך קל פיזית. בכל פעם שזה לא עבד, אמרתי לבועז, 'כל הטיול הזה היה לשווא, לפח'. ובועז היה מדהים. הוא תמיד אמר לי: 'כן, זה מבאס, הלוואי שהייתי יכול לעבור את זה במקומך, אבל תראי איזה טיול זוגי עשינו בשבועיים המטורפים האלה. לא שהייתי עושה את זה בהתנדבות, אבל, אם כבר, תראי איפה היינו לפני חודש ואיפה אנחנו היום. במובן הזה זה לא בזבוז'".
מה גילית על עצמך תוך כדי?
"שכשהטבע, בתוספת מעבדות ומבחנות, נותן לך כזאת כאפה, 'גם הפעם לא, מאמי', יש איזה שריר של הנפש שכן גדל. באופן שבו את אוספת את עצמך וממשיכה ומסתכלת על חצי המבחנה המלאה בחיים שלך: הפריבילגיה שיש לך להיות כל כך אוהב ונאהב בגלגול הזה במובן הזוגי היא אדירה. אמרנו את זה אחד לשני לפעמים. נכון, זו לא המלצה לגלות את זה ככה, אבל וואלה, איזו אהבה הגרלנו בחיים האלה. זה לא מובן מאליו. עברנו תהליך מורכב, אבל בדיעבד, אין דבר שאנחנו לא יכולים לעבור יחד כזוג".
את חושבת שהציפייה לילד כל השנים הפכה את ההגעה של זוהר למשמעותית יותר עבורכם?
"כל לידה היא משמעותית. כן, לילד הזה מאוד חיכינו, אבל עדיין הוא הגיע וישר חזרתי לעבוד. הוא לא יותר משמעותי מילד שלא חיכו לו או מילד שיצא מחור בקונדום. אבל כן, מאוד רצינו אותו ואנחנו מאוד מאושרים שהוא פה".
מה השיעור הכי חשוב שלמדת על העולם בשנים האלה?
"אם יש משהו שלקחתי מהטיול הזה, זה קצת יותר חמלה. או כמו שאופרה פעם אמרה: 'כל אחד מסביבכם נאבק במשהו שאין לכם סיכוי לנחש מהו, אז לפחות תהיו קצת יותר נחמדים, יא קקות'".
בתפקיד עציץ
אם כל אדם הוא האדריכל של גורלו, ליאת הר לב, 37, צריכה לשקול הסבה מקצועית מארכיטקטורה. שום דבר באופן המעט מסורבל שבה התעצבה הקריירה שלה לא רימז על כך שתהפוך לאחת השחקניות האהובות בישראל. במבט לאחור, כמעט בכל התחנות הקריטיות של חייה היא נשארה על הרציף. כשהגיעה להיבחן ל"רמזור", אדיר מילר טען שהיא נחמדה ומוכשרת, אבל נמוכה מכדי לגלם את אשתו הטלוויזיונית. הר לב התעקשה, מילר נתן הזדמנות נוספת, והשאר היסטוריה. ל"ארץ נהדרת" הוזעקה אחרי שעלמה זק ושני כהן נפשו בחו"ל. בתוכנית מיוחדת ששודרה על רקע המחאה החברתית חיפשו קומיקאית שתוכל לחקות את דפני ליף בהתראה קצרה. הר לב באה לביקור, ונשארה לתמיד. גם ב"הפרלמנט" מה שהתחיל כתפקיד אורח בעונה הראשונה — אירנה הרוסייה, בת זוגו של שאולי — הפך לתפקיד גונב הצגה בעונה השנייה. "כן", היא מאשרת במבוכה, "אין ספק שזה מקצוע שמצריך מזל שהיה לי אותו בכמה צמתים".
היא נולדה וגדלה ברעננה. בת בכורה לאב סוכן ביטוח ואם מנהלת מכון קוסמטיקה. עד גיל מבוגר יחסית, עולם המשחק נראה לה כמו ביזנס סגור למקומבנים. "לא ידעתי שאפשר לחלום עליו, לא ידעתי שמותר. אני זוכרת ילדים שהיו עושים בטלוויזיה חיקויים, והייתי אומרת לעצמי, זה לא לגמרי מדויק. ידעתי שאני יכולה לעשות את הדברים האלה. אבל חשבתי, יש ילדים שהם בטלוויזיה, עניין של גורל, ויש ילדים רגילים, כמוני. שהם לא בטלוויזיה. לא עלה על דעתי לבקש להגיע לטלוויזיה, להגיע לחוג. לא חשבתי שאפשר".
היא ניסתה קריירה קצרה ככתבת חדשות במקומון ("הייתי איומה בזה. איך אני, שבחיים לא נותנת לעובדות להרוס לי סיפור טוב, הולכת לעבוד ככתבת חדשות?"), ואז החליטה להירשם לסדנת משחק קצרה אצל יורם לוינשטיין. בעידוד אחת הבנות שפגשה ביום האודישנים, אחת שנקראת שני כהן, החליטה הר לב לנסות את מזלה גם במיונים לסטודיו למשחק של ניסן נתיב. היא התקבלה. כבר בתקופת הלימודים נחשבה הבטחה. היא גילמה לא מעט תפקידים ראשיים בהצגות בית הספר, וכשסיימה החלה לעבוד מיד בתיאטרון "בתפקידי 'עציץ קטן' ו'עציץ בינוני'".
מה לגבי עציצים גדולים יותר?
"אני זוכרת שהיו אודישנים בהבימה ל'הכבש השישה־עשר'. זה לא היה אודישן פתוח, אבל הוזמנו אליו חברים שלי שהיו מפורסמים והם הציעו לי לבוא. עבדתי לילה שלם, הכנתי שיר ומונולוג ובאתי איתם בבוקר. כשכולם סיימו, ניגשתי למלהקת ושאלתי אם אוכל להיבחן. היא הסתכלה עליי במבט מופתע ואמרה: סליחה? לא יעלה על הדעת שרק בגלל שיש לך קשרים ואת יודעת מה הטקסט את תידחפי לפה בלי שהוזמנת. אני בכלל לא מכירה אותך! אמרתי לה: מעולה, תוכלי להכיר אותי ממש טוב תוך רגע בעזרת המונולוג שהכנתי. אני ממש אשמח אם תיתנו לי הזדמנות. זה באמת יגזול רק שתי דקות מזמנכם".
קיבלת הזדמנות?
"לא. הם ישבו וחיכו לנבחן אחר שאיחר".
איך הגבת?
"התבאסתי. אני חושבת שבמקרה הספציפי הזה לא בכיתי. אולי מרוב הלם. הייתי מאוד גאה בעצמי על זה שבאתי והתעקשתי. הרגשתי שעשיתי ניסיון שהוא משמעותי לפחות כמו הכישלון".
קריירת העציצות של הר לב נמשכה מספיק זמן כדי לפתוח משתלה, אבל היא סירבה להתייאש. "הייתי מאושרת מהזכות לעמוד על הבמה וללמוד משחקנים מקצועיים יותר. איכשהו הלו"ז שלי היה מפוצץ בדברים שלעולם לא תשמע עליהם — תפקידים שוליים בהצגות ודיבוב של פוקימונים. אני זוכרת שכשהתחלנו לצלם את 'רמזור', אדיר אמר לי, 'אי־אפשר לתאם איתך כלום. את הבן אדם הכי עסוק בארץ. איך זה שאף אחד לא יודע מי את?'
"בחוויה שלי, לא הרגשתי שזה 'לא קורה לי'. מהיום הראשון שיצאתי מבית הספר, התפרנסתי רק מהמקצוע. התסכול הגדול היה על זה שהאודישן בתפקיד הראשי לא פתוח בפניי, כי אני 'נו באדי'. בדיעבד, אני חושבת שהייתי מאוד לא בשלה אז".
אלה דברים שקשה להכיל אותם בזמן אמת.
"ענת וקסמן אמרה לי פעם: בראייה לאחור, את מבינה שהטיט שמחבר את הלבנים זה הדחיות, ה'לא', הכישלונות. אז התנגדתי לגישה הזאת. אמרתי, אתה יכול להיבנות גם מחוויות טובות. היום אני מבינה שיש בזה משהו נכון. כי אתה לא חופר ב'כן' — אתה חופר ב'לא'. ועדיין, תמיד הייתה לי אמונה שזה יקרה בסוף. לא חשבתי שזה יקרה ברמה של 'ארץ נהדרת'. זה בכלל לא היה ברשימת הפנטזיות. אבל אולי זה גם משהו שקצת שמר עליי, זה שלא ידעתי שזו אופציה".
פגשת את המלהקת ההיא מאז?
"אנחנו נפגשות לפעמים. אתה יודע, תל־אביב היא עיר קטנה מאוד. אף פעם לא הזכרתי לה את האודישן ההוא. בסוף, הקלוז'ר האמיתי הוא מול עצמך, כשאתה עושה תפקיד מגניב שלא העזת לחלום עליו".
גירל פאוור
את בועז, בעלה, הכירה על הבמה. הוא עשה את הצעד הראשון בתקופת החזרות על ההצגה "מובטל נולד", אבל הר לב הדפה אותו. "רציתי מישהו מעולם אחר, שיסעיר את עולמי. חשבתי ששני שחקנים שמדברים רק על עצמם ועל התפקידים שהם עושים זה שיעמום המחץ".
האג'נדה הזאת התפוגגה עד יום הפרמיירה, שבה הם כבר הפכו לזוג רשמי. "פתאום נפלו כל האסימונים — לא של טלפון, של מכונת מזל אמריקאית. מ'איזו עלובה, יוצאת עם שחקן, כמה צפוי וקלישאה', התחלתי להגיד לעצמי, 'הבחור המדהים הזה, השחקן הכי מוכשר שפגשת בחיים שלך, היה פה כל הזמן והוא ממש בעניין שלך, מטומטמת. תקפצי על זה מהר'".
את בת זוג קנאית?
"מה זה לא. מעולם לא הייתה קנאה. מאוד מדליק אותנו כשמפלרטטים איתנו. אנחנו אפילו נותנים טיפים אחד לשני, אם אנחנו רואים שזה הולך לכיוון. אנחנו מאוד ליברליים ומפרגנים. נראה לי שאנחנו בנויים קצת אחרת בקטע הזה. זה מגניב אותנו. יש לנו מאוד ביטחון בכל האגפים של הקשר הזה, בכל התחומים שלו".
ההכרה הגדולה של הר לב הגיעה עם "רמזור". הרבה לפני אירנה, ליהיא האשטאג ואסתי, הר לב הייתה טלי, בת הזוג הנודניקית של אדיר מילר במשך ארבע עונות. כל קשר בינה ובין הר לב, כפי שמתברר מהר מאוד, מקרי בהחלט. "גילמתי את לחוצת החתונה האולטימטיבית, אובססיבית על צבע המפיות, בזמן שאהוב ליבי הציע לי להתחתן ואמרתי לו, 'יו, מאמי, אבל אני הכי לא בעניין של חתונה. בוא נחיה ביחד. למה צריך להתחתן?' לא באמת היה קשר ביני ובין טלי".
גם בועז חושב ככה?
"ברור שאני מעצבנת, אבל לא במובנים הקלאסיים".
קשה לסכם את העונה האחרונה והמוצלחת של "ארץ נהדרת", בלי להתעכב על נחיצותה של הר לב. לא רק חיזוק מתבקש לאגף הנשי הדליל ממילא של התוכנית, אלא גם תגבור יצירתי. את מערכוני "כמעט שבת שלום", למשל, כתבה יחד עם ערן זרחוביץ' ושרון טייכר — כפי שעשו במקור בתוכנית הרדיו המשותפת שלהם, "חותרים למגע".
ועדיין, מספר הנשים ב"ארץ נהדרת" קטן משמעותית ממספר הגברים.
"יש פחות תפקידים לנשים בכל מקום. נכון, גם כאן המספר שלנו מצומצם, למרות שיש מצב שנגדל בעונה הבאה. גם כשאני הגעתי לתוכנית היה לרגע לא ברור, כי המעט שהתחלק בין עלמה לשני פתאום היה צריך להתחלק בין שלוש, והיה לי לא נעים. אמרתי למולי (שגב, עורך התוכנית - א"ס), תקשיב, אתה מצרף אותי, שזה בסך הכל אחלה, אבל קצת על חשבונן. הוא אמר לי, אני חושב שכשיהיו יותר בנות, לא תהיה לנו ברירה אלא לכתוב לבנות, ואנחנו נשתחרר בדבר הזה ונבנה גירל פאוור".
ובינתיים, תחרות?
"אני לא מרגישה תחרות. זו הייתה עונה מאוד מוצלחת לאגף הנשי. מה ששני עשתה במערכון הדואר זה דמות לפנתיאון ומה שעלמה עשתה ברמת־הוד זה חתיכת מאסטר פיס".
ובכל זאת, את האיט־גירל, זו שהפוקוס עליה. זה תמיד על חשבון מישהו.
"אני מראש באה מהבית עם חוסר נוחות מהדבר הזה. כבר בכיתה א' היה לי מורה שאמר בקול רם: עשית ממש טוב את השיעורים, וכל מה שחשבתי היה: 'מה אתה עושה, מטומטם?'"
כי פחדת שכולם ישנאו אותך?
"כן. אלה שאריות של משהו שאני סוחבת איתי מילדות, וזה כאילו היה מתבקש שארגיש את זה במקום שאתה מדבר עליו. אבל בגלל שזה ספציפית מול שני ועלמה, שהן הרבה יותר גדולות רוחנית במקום הזה, הן מפרגנות מאוד ומבינות שלכל אחת מהן היה את הרגע המטורף שהכישרון שלה התפוצץ בפעם הראשונה. בסך הכל אלה דברים זמניים, חולפים ומתחלפים. בניגוד לקלישאה המפגרת והרווחת, שרואה נשים כקלפטעס לא מפרגנות, אני חושבת ששלושתנו מספיק חברות. אנחנו גדלות אחת עם השנייה ולא אחת על חשבון השנייה. שתיהן למשל היו שם בשבילי, גם מעצם ניסיונן בעולם ההפריות. הן מאוד עזרו לי, כל אחת מהזווית שלה. שתיהן יודעות הרבה על החיים, על המקצוע ועל אמהות, ושתיהן חלקו איתי את זה בהרבה נדיבות".
יותר מכל דבר אחר שגזל ממנה הפרסום, היא מתגעגעת לבהות באנשים. "זה אחד הדברים הראשונים שנלקחים ממך. אני בוהה מקצועית. בני זוג שלי היו מעירים לי על זה מגיל 15, 'את בוהה'. הייתי יכולה לדבר, פתאום הייתה עוברת דמות כזו שפשוט לא הייתי יכולה להוריד ממנה את העיניים. אני לומדת את כל חיתוך הדיבור והתנועות ואיך היא מעבירה יד על השיער ואיך ההוא הולך. אני בוהה באנשים כאילו אין מחר ואין בושה".
אני חושש לשאול אם כבר קלטת אותי מספיק כדי לחקות אותי?
"אתה יכול להיות רגוע. אבל יש סיכוי שאני אחזור לכאן בגלל המלצרית". •
