ופעם אחת, הוא מגלה, חשב לגמור עם זה. "1982, אני מגיע כחייל נח"ל ללבנון. המלחמה המקורית, כן?" מחייך שי אביבי. "עשינו שם חצי שנה. בחמדון, ביירות, עליי, שדות של פצצות מצרר, נסיעות בספארי, התרעות על מכליות בנזין שיגיעו למחסום ויתפוצצו - פחד מוות. ואתה יודע איך הייתי מרגיע את עצמי בסיורי בוקר? שוכב בתחתית הנגמ"ש. שם על עצמי את הפאנל הכתום הזה, לזיהוי רק"ם. ומביא ביד.
"אנשים אוהבים להתגעגע. אבל הצבא זה באמת נורא. פשוט נורא ואיום. וגמרתי את כל האנרגיה שלי שם. הורדתי פרופיל וזרקו אותי לפלוגת שריון, סוף הנגב, מקומות שאתה לא יודע שהם קיימים. עשו ממני טנקיסט ונכנסתי לדיכאון־על. לא נשאר ממני פירור. ולא יכולתי אפילו לחשוב על לדבר על זה, זה לא היה מקובל. עד שבאיזשהו מחסן מצאתי רימון יד נטוש, ותיכננתי את כל המהלך. איך אני שם אותו פה, מצמיד לצוואר, לוחץ מתחת לאוזן. ואני הולך לעשות את זה באמבטיה, כדי שאם אני רק אפצע - אדמם ואטבע. להיות על הצד הבטוח".
למזל כולנו, זה נעצר רגע לפני. איכשהו יצא שאביבי סיפר על התוכנית הזאת לאחיו הגדול, האדם היחיד ששי חלק עימו את מחשבותיו. "אחי הגדול הוא האיש שנשאתי אליו עיניים בהערצה מגיל צעיר, כמו ראסטי ג'יימס", אומר שי. "והוא הציל אותי מהתאבדות".
חבל. זו הייתה יכולה להיות סגירת מעגל פואטית, עם הרימון שחטפת בגיל ארבע.
"נכון! מוזר, לא חשבתי על זה עד עכשיו", הוא צוחק. "מצטער שביאסתי".
זה היה רימון היד שהתגלגל ופגע בעשרות ישראלים, בהם אביבי ומשפחתו, שיצאו לבקר במערת המכפלה מיד לאחר מלחמת ששת הימים. אחד הפיגועים הראשונים שבישרו על העתיד. "תן כבוד! אני מראשוני נפגעי פעולות האיבה! אחריי הגיעו מיליונים!" צוחק שוב אביבי, "והיה מדהים, אפילו משה דיין הגיע לבקר! 11 יום בבית חולים, מה אתה יודע.
"לפני כמה שנים הגעתי לחברון עם סיור של 'שוברים שתיקה' וראיתי את המדרגות האלה. והתמונות מאוד חזקות. גיל ארבע וחצי, אמא, אבא, אחי ואני. פתאום אני רואה משהו כמו בדל סיגריה בוער, מתגלגל מתחת לרגליים של אבא. ושומע צעקה נשית, מרחוק. ועקצוצים בגוף. ואז דהרה מטורפת במדרגות, כשאבא מחזיק אותי. אחר כך מסתבר שאמא סתמה לי את הקילוח שיצא מהעורק ליד הראש. ורסיסים, פה ופה ופה. וגם פה, ממש ליד הביצה השמאלית.
"ומוזר. אני לא זוכר רגש. רק תמונות, איך אני שוכב בג'יפ של מג"ב, רואה את ההורים מחייכים אליי, כדי להרגיע. ואיך גוזרים לי את החולצה, היפה! ואז טיסה בהליקופטר להדסה. ואינפוזיה, עם מחט כזו עבה. ושמה זה כבר כאב", הוא מספר. "וכשאני מסתכל על זה אחורה, זה האירוע שהפך אותי, בראשי, ל'סלבריטי', ליוצא דופן. לא הבנתי את זה במשך כמה שנים. הנה: אני מיוחד". ועוד משהו. בעקבות הפיגוע חזר למצוץ אצבע. עד היום.
* * *
אביבי תכול העיניים, 52, אולי נתפס כאייקון אשכנזי־אליטיסטי־תל־אביבי, בזמן שהוא בערך ההפך. יליד עכו לאבא משה אראג'אן, "אדון נכבד" בפרסית, שעלה ארצה מכרמאנשאה באיראן, באוטובוס לעיראק ומשם לארץ ישראל ב־1935. כאן כבר עיברת ל"אביבי", כמו אחיו המפורסם, אלי מ"מדינת אכזיב". "וכששמעתי פרסית לראשונה, היא נשמעה לי שפה איומה", מודה שי. "מה נשאר לי? חיבה אדירה לאוכל פרסי, לא יותר".
אמו אהובה, ילידת הארץ, ממשפחה ליטאית. "אמא פחות מדברת על אז. יש לג'נדה משפחתית, אמא שלה הייתה יפהפייה. אחיותיה בכפר הליטאי הקטן שיגרו אותה לארץ, כדי למנוע תחרות. וכך היא ניצלה מהשואה. כל יתר המשפחה הושמדה", הוא נאנח, "אמא לא תשמח שאני מספר את זה". שי הוא הבן האמצעי, האח אמיר מעל והאחות יעל מתחת, לזוג שקבע את ביתו בעכו. "הם היו מורים באזורי ספר, והכירו על האוטובוס, במשך חודשים. עד שיום אחד הוא קנה לה ארטיק לימון", הוא מחייך. "וזה היה חיבור לא שגרתי, בתקופה שלא התערבבו בין העדות".
היה אפשר למתג אותך בתור "הפרסי הדפוק מעכו". להיט עכשיו.
"נדמה לי שדווקא בגלל החיבור שלי, פרסי־ליטאי־עכו, הערב־רב הזה, אין בי שום עניין גזעני או עדתי. אני נטול־אישיו. מצד שני, כשעליתי לתל־אביב לאוניברסיטה, צף העניין הפריפריאלי. משם גם הגיע, למשל, 'עכואים אנונימיים' של 'החמישיה' (שי בוכה לקבוצת התמיכה, 'נולדתי בעכו, טוב? איפה פורטיס? הוא בחיים לא רצה להופיע שם!') אני יודע שיש לי דימוי של תל־אביבי ממייסדי העיר, אבל הוא פשוט לא נכון".
בגיל שלוש ראה שד בבית. "אני יודע שראיתי אותו. צל יותר שחור מהשחור שבלילה. ועיניים ירוקות", הוא נשבע. הוא היה תלמיד מעולה שקפץ כיתה, לא ספורט, חוסר ביטחון עם בחורות - "מאז ועד היום", כדבריו - קורא ספרים מושבע, שחלם על קולנוע. אחרי הלימודים באוניברסיטת תל־אביב התגלגל לטלוויזיה. "ושם נולד ה'שי אביבי', עם המירכאות. התגלגלתי במקרה לערוץ הילדים, והכל התהפך ביום. מיני־סלב". ומשם לברייק הגדול ב'החמישיה הקאמרית'. אביבי מגיע לשם עם חברו מהחוג לקולנוע מנשה נוי, מין אורח, אל מול השחקנים קרן, דבל'ה ורמי. "מסתכל עליהם בזרות לפני ההתאהבות הגדולה", הוא מספר, "וזה קרה מיד: אתה עושה את מה שאתה אוהב, און־ליין. באמת בורכנו".
נאמר הכל כבר על 'החמישיה'. תהייה אחת: באמת הייתם חבורה, כמו זו שראינו על המסך?
"לא. למרות שבטח היה נעים לחשוב ככה, כמו שאתה רוצה שהביטלס לעולם לא יתפרקו. זה היה אלוהי, מדוד, נשאר טוב עד היום - והתפרק בזמן".
אני יודע שעבר אז חתול שחור בינך ובין מנשה. מותר כבר לספר מה קרה?
"הייתה בינינו חברות ואהבה ענקית. מפה לשם נהיה עניין בינינו, שאני לא רוצה לציין, ול'חמישיה' כבר הגענו פחות חברים. הלב שלי נשבר ממנו. אהבתי אותו נורא. לא זרקו אותי הרבה בחיים, והייתה בינינו פרידה, שאותי נורא העציבה", הוא מספר בחוסר רצון. "מאז אנחנו כבר בסדר, כמובן". נוי, הוא מגלה, היה גם מושא החיקוי שלו כשחקן. "בהתחלת 'החמישיה', עם כל הלב הסדוק, הייתי הולך להסתכל על מנשה משחק. מסיים מערכון שלי ורץ לראות אותו, בהתפעלות מוחלטת. מנשה היה ההשראה שלי בשנים ההן", הוא מספר.
"לפני חודשיים פגשתי את רמי, ואמרתי לו שהוא ההשראה שלי בשנים האחרונות. שיחקנו יחד ב'ילדי ראש הממשלה'. אתה רואה את הבנאדם על הסט, והוא לא עושה כלום. כלום! אמרתי לעצמי, 'בואנה, רמי ירד מהפסים. הוא מטורף'. ואז אתה רואה את זה מצולם: מדהים! מה שנקרא, סוד הצמצום. את זה למדתי ממנו, ומביל מאריי של 'אבודים בטוקיו'. ואת זה השתדלתי לעשות בסרט של אסף".
'שבוע ויום', סרט הבכורה של אסף פולונסקי, רואה אור השבוע. זו אינה ביקורת, אבל לא כדאי להחמיץ. מין 'אמריקן ביוטי' מצחיק־דומע משלנו, על בני זוג שאיבדו את בנם, מנסים לאסוף את שאריות חייהם, בלב השממה הבורגנית השותקת, עד שהאבא - הוא אביבי - מגלה שקית גראס רפואי, ואת הבן של השכנים, ואת החיים מחדש. קאסט נהדר, יבגניה דודינה המלכה, שי קפון בתפקיד נפלא, הופעות אורח של אורי גבריאל ושרון אלכסנדר, ומוזיקה מצוינת של רן בגנו ושירים נהדרים של תמר אפק - באמת פנינה מלאת קסם.
'שבוע ויום' גם מועמד לשבעה פרסי אופיר, ובתוך זה, גם אביבי כשחקן ראשי. מי ששני מבקרים בקאן הכתירו כ"לארי דיוויד הישראלי" הצליח להעלות כיתה את המבט הזה שלו, מלא הצ'ארם, שהפך כמעט לשטיק, לדמות שלמה ומרגשת. "ואמרתי לאסף, שמור אותי משטיקים. רק לגעת בסוד הצמצום. זו המדרגה החדשה", הוא מספר. "ופתאום זה נפתח. אתה מבין, אלוהים ואנחנו תלויים זה בזה. וכדי שהוא יסדר לי בדיוק המוחלט של המקריות המוחלטת שני תפקידים בני זונה (ב'שבוע ויום' ובסרט חדש של שבי גביזון) - אני צריך ללמוד עוד משהו.
"והגעתי לעשור הכי טוב שלי. בין 20 ל־30 אתה מתמקצע. 30 ל־40 אתה מתייצב. 40 ל־50 אתה בזנית, מיצוי של יכולות גופניות וניסיון. 50 ל־60 - עשור הריפוי, להוציא את הצלקות והמחלות והיכולות. ביקשתי להתקדם במשחק, והיקום נענה לי. ותשמע, אני עובד במקצוע הזה כבר 30 שנה. ותמיד היה התסכול הזה, שאני לא מצליח".
תסכול שהגיע לנקודת שפל לפני כעשור עם הסדרה 'בשורות טובות', מין 'תרגיע' המבוססת על חייו של אביבי, שחטפה מכל הכיוונים. "הרייטינג הלך וירד במהלך העונה, הביקורות היו חרא, ואבי ניר הודיע לנו שלא מחדשים אותה", הוא משחזר. "ואז הגיעו פרסי האקדמיה. היינו מועמדים בכל מיני קטגוריות מול 'מסודרים'. ואני הייתי משוכנע, שבגלל שאין עוד עונה, ובגלל הביקורות והרייטינג - בתור פיצוי, אנחנו מקבלים את כל הפרסים. בטוח! מאמין לגמרי. כמו אדם שנופל ממגדל של מאה קומות ומאמין שהוא לא מתרסק - כי המציאות תיבקע. האמנתי ברמה הזו.
"ולא זכינו בכלום. פרס אחרי פרס: שום דבר. והמצלמות תופסות כל הזמן את הפרצוף של המפסידים. אז העוצמה הזו, הפער בין מאמין במאה פאקינג אחוז, שאין, הנה הפיצוי, ובין מה שקורה - זה היה נבוט בראש! אמונה שלמה שהתרסקה. והאפקט של זה היה שנטרקה לי דלת על עניין הרצון. נפרדתי מכרטיס האקדמיה שלי, אני לא מצביע ולא מוצבע, ויצאתי".
ואם תזכה בטעות בפרס אופיר?
"שמחה גדולה. אבל יותר מפרס, אני מקווה שאני סופסוף מתייצב בליגה של השחקנים הגדולים שלנו. ליאור (אשכנזי), אלון (אבוטבול), שחקנים מדהימים. ונראה לי שאני מגיע לשם. מקווה".
מנצל את היעדרו של איבגי?
"בטח. אני שלחתי אליו את הנשים!"
* * *
אלוהים מהפִסקה הקודמת מעסיק מאוד את אביבי. "זה הדיון, אם אין או יש, ואם יש, מה צורתו. צורתה. צורתם", הוא אומר. "'מוסר' הוא המצאה של הדתות. הדיון הכי מעניין הוא אם יש משמעות לקיום. ואת האלוהות הבנתי בלידה של הבת הגדולה שלי (זהר, בת 12). איך אבא שלי, באוטובוס מפרס, ואמא שלי מהכפר בליטא, וההורים של מיכל באונייה לארגנטינה, נמלטים מפרעות - איך הכאוס הזה כולו מגיע לילדה הזו. כל האירועים האלה קרו עבור כל מיני דברים, וגם כדי שהילדה הזו תיוולד.
מהבן שלו, איתי בן התשע, למד לבכות. כשעמד להיפרד מהכלבה שלהם, בת ה־16. "שבועיים לפני כן איתי אמר לי, 'אבא, אף פעם לא ראיתי אותך בוכה'. קראנו לווטרינרית כדי להמית אותה המתת חסד. צילמנו אותה, תמונות אחרונות, שנמצאות אצלי פה בסמארטפון, אבל אף פעם לא אסתכל עליהן. וקראתי לאיתי. 'בוא, תראה את אבא עכשיו'".
אתה חושב על פרידה מאנשים יקרים? על המוות, גם שלך?
"אפשר להתכונן למוות. אפשר גם להחליט על תאריך תפוגה. אבל אני באמת משוכנע שהמוות הוא שער. הסיפור של שי אביבי כאן ייגמר, אבל אני מאמין שמשהו ממשיך שם במסעו. ומבחינתי זה לא רק בני אדם. הרוח קיימת בחומר, בכל צורת ביטוי שהיא".
אביבי הוא כמובן שגריר ידוע של עולם החי וזכויותיו, צמחונות וטבעונות, תפקיד שמילא בחינניות טיפוסית גם בעונת ה־VIP של 'מאסטר שף', שזכה בה על טהרת הצומח. זה לא מפריע לו, הוא מודה, לתת ביס בבשר מעת לעת. "כי אנשים אוכלים חיות. חומר צורך חומר. כמו אינדיאנים ואבוריג'ינים, בצורה מודעת", הוא אומר, "אבל בטלוויזיה היה חשוב לי לא לעודד טבח של בעלי חיים".
ומה עם רצח העם של העגבניות? להן אין רוח? אתה שוחט אותן. מוצץ את לשדן.
"לא! עגבנייה נועדה להיאכל. היא פרי. תרנגולת לא. די יהודה, גם לשיתוף הפעולה שלי יש גבול: אתה מבלבל את הביצים".
סמים?
"לא מעשן גראס, זה לא עושה לי טוב. לא מבין את הדימוי שלו כסם חברתי, צחוקים וכו' - זה לא אני. לעומת זאת, ובוא נגיד את זה ככה: אני מאוד בעד שימוש נאה במרחיבי תודעה טבעיים. שאותם אני מכיר, כמובן, רק מחוץ לגבולות המדינה".
מה, שמאניזם וכל זה?
"אתה אמרת. קשה לדבר על זה בעיתון, כי המדינה מיד מטפסת עליך. ובאחריותנו למנוע שהמדינה הבת־זונה תשים על זה את היד הגסה והמכוערת שלה. זה אחד הדברים הכי מפגרים שיש: הפרדוקס באישור אלכוהול וסיגריות, בזמן שכל מי שלוקח סמים מרחיבי תודעה לא מזיק ולא פוגע".
איך אתה עם ריקודים, מסיבות, מועדונים? חגגת בתקופה שהיית סלב?
"אני לא כזה. מה זה 'התקופה שהיית סלב'? מה פתאום".
אני בשוק מזה שלא ניצלת את ימי הכוכבות. הצ'ארמר התל־אביבי.
"גם אני בשוק. אמרתי לך, אני אדם חסר ביטחון. מהצבא יצאתי מגמגם. אילם. פשוט אילמות. שנות ה־20 שלי היו מין אומללות מתונה, סטודנט, פועל במה, וסיפור אהבה עם לב שבור. הייתי במערכת יחסים שלא הצלחתי לעלות בה, עד שפשוט נמאסתי על בת זוגי. היא אמרה לי ביי־ביי. ואת רוב העשור ההוא הנחתי עליה. 'הצ'ארמר התל־אביבי?' מונוגמיסט סדרתי. חסרה לי תקופת זיונים".
* * *
עם מיכל ליבדינסקי, בת זוגו, אם ילדיו ושותפתו הצמודה ליצירה, הוא כבר 18 שנה, מאז הכירו על הסט של 'מקרה לילה'. זוגיות מתוקשרת למדי, במהלכה כבר ראה את הדלת החוצה. "זה היה משבר של שלוש שנים", הוא משחזר. "במישור הפיזי זה היה, שי, נמאסת. במישור הרוחני, קריאה להתעוררות. נפרדנו לשלושה חודשים, כאשר מבחינתי זה היה, זהו, היא האחת - ופתאום ה'אחד' הזה מתערער. והמחשבה שזה נגמר הדהימה אותי. היה איזה רגע שאמרתי לעצמי, באמת יכול להיות שזה נגמר!"
ומאז אתם הופכים לזוג הזה שמדבר על הכל, כולל יחסים פתוחים, ו'בסוף לא עשינו כלום. נסענו לאושו ומושו', ואנשים מלקקים שפתיים – וכלום!
(צוחק ארוכות) "נכון. אבל לפחות יצאה כתבה יפה!"
נו נו.
"אגיד משפט אחד וזהו: נתנו ביס. היה לא קל. וזה עבר בשלום. זהו, לא יכול לדבר מעבר לזה. תשמע, בגידה היא פתרון טוב. איך רוב המערב פתר את שיממון הזוגיות? יש שקר מוסכם שבו לא שואלים. אבל אנחנו לא שם. אני מעדיף שהכל יהיה בהסכמה ובידיעה. זה יותר מרתק.
"אז אנחנו נתנו ביס, זה היה מוסכם, ולא קל. כי בגידה היא פתרון טוב ופופולארי, אבל לא טוב מאוד. היא לא עונה על הצורך העמוק בהיכרות. ואם אתה מוצא פוטנציאל צמיחה בזוגיות, שיש פה שני אנשים ואתה מכיר בצרכים שלהם - בוא תשים את זה על השולחן!"
והם שמים, על כל שולחן אפשרי. מיכל ושי מקיימים בהצלחה את ערב הדיאלוגים שלהם, 'באושר ועושר', לצד הופעות סולו של כל אחד, ותכף ייצא ספר, וסדנאות כתיבה, וסדרות, ובישולי ארוחות, ואפילו יש משחק קלפים. חסר רק הרצאות בבסיסי צה"ל (אביבי לא יתקבל) והמלצה בוועדת ביטון (אביבי לא שמע על זה).
תשמע, מצאתם את הפתרון הכי טוב למשברי זוגיות: עשיתם מזה עסק! הפכתם למותג מצליח, ומותג לא מפרקים. כמו שג' יפית תחיה עוד מיליון שנה.
"כן, המחשבות האלה לפעמים מלחיצות. להפוך לורדה רזיאל ז'קונט של היחסים. ולפעמים אני מסרב ללכת לראיונות על תקן 'הזוג', זה משחק עדין, לא להפוך ל'זוג הקבוע והידוע' של תוכניות הבוקר של ט"ו באב, לשמור על זה פרש - ומצד שני, כן, אנחנו רוצים לקדם את המופע שלנו".
מה עושים עם הילדים, השתיקות הארוכות ביחד, והנופש בצימר עם ג'קוזי, שהוא הבטחה (או בעצם איום) לקראת "מין אדיר!" מיכל ושי נותנים לקהל הזוגי הצפוף במועדון "צוותא" תמונות מחיי נישואין. והקהל מתכווץ, קצת אי־נעימות והרבה הזדהות, למשמע הדיאלוגים. "אנחנו מדברים על דברים שלא נעים לדבר עליהם", אומר אביבי, "להעלות את העניין של שעמום הדדי, המשיכה לאחרים, השינה המשותפת".
ואתה לא נבוך? למשל, לגלות שאתם לא ישנים יחד.
"נכון. זה מביך להודות בכך. אבל פתאום אתה פוגש עוד אנשים כאלה. ומה בעצם הברירה? להמשיך ולהסתיר? תשמע, אפשר להיות ציניים כלפי זה, אבל יש שליחות בלהוציא את הדבר הזה החוצה. סליחה על המילה, אבל יש פה רצון בריפוי".
יש לנו כותרת: 'הבודהה מהפרברים'.
"לאאאא! אני ממש לא בודהה, ופרדס־חנה היא במרכז, מה פרברים, איפה אתה חי? בירת חיי הרוח של ישראל!"
אוקיי, אבל מאיפה המוטיבציה הזו להיות גורו להמונים?
"אלמנט הריפוי הגיע בדיעבד. קודם כל זה היה לעשות את זה: כן, אני לא ישן ביחד. כן, אני נמשך לאחרות. וכן, מי ששומע, זה יכול להקל עליו. זה נשמע קצת נפוח, אבל פתאום הגיעה המחשבה שיש בדבר הזה גם אלמנט ריפויי. ותוך כדי אני עדיין באגו, משחק, עושה כסף".
עושים בוחטות? אנשים מסתכלים על המופע שלכם ואומרים, מה כבר הם הוציאו, כמה לירות לנגן גיטרה ומונית.
"ואני לא מרשה מונית! (צוחק) לפעמים הכסף מעולה, חודש טוב זה שמונה הופעות, זה מאפשר לך להתפרנס ולהיות פיקי עם תפקידים בטלוויזיה. אבל להיערך לתקופת סגריר? לא. אני לא ברמת חרדה של מה יקרה עוד חודש, אבל חודשיים - כן. והלוואי שניחלץ מהמקום הזה. אני לא מתלונן אבל חי בתחושת הישרדות. וזה בסדר, יש אנשים שלא יודעים מה יקרה איתם בשבוע הבא".
בשנים האחרונות הם מתגוררים בבית בפרדס־חנה, שממנו הוא משקיף על המולת היומיום שלנו. לא צופה בחדשות אבל נותר מעורה ואקטיביסט, בעיקר בענייני סביבה. "חשבתי מה אגיד אם תשאל על מירי רגב, והאמת, שאני לא מאוד מצוי בזה. נראה לי כמו עוד סיבוב פוליטי. שוב מנצלים את המזרחים", הוא צוחק.
אתה מודע לקיומן של דמויות כמו 'הצל' ואורן חזן?
"כן. אבל אני גם חושב על המחאה החברתית, שלטעמי הצליחה. היא נתנה כלים לאנשים, אתה רואה התארגנויות, פעילות, התחברויות. אז כן, יש את אורן פאקינג חזן - אבל יש גם את סתיו שפיר. תבחר! עוד מימי המערות, זה האם אתה חי בפחד או בתקווה. אז אני, למשל, ביטלתי את ביטוח התאונות האישיות שלי ושמתי את זה ב'גרינפיס'. תבחר: להמר בקזינו של חברות הביטוח, או לשים את ה־200 שקל ב'גרינפיס'".
יש לך פריבילגיה של בעלי יכולת.
"ולבעלי יכולת יש אחריות. האדם, שליט העולם הזה, יכול להתנהג כמו אבא פדופיל, או כמו אבא רחמן. הוא יכול להגיד, אני נזר הבריאה ולא חתיכת חרא, שמזיין את הילדים שלו ואונס את השכנה. תחליט אם אתה בעל יכולת כמו תשובה, שממשיך מהלך שוד, או ריצ'רד ברנסון מ'וירג'ין'. ואם אתה מרוויח מאה אלף שקל בחודש, שים 10,000 ב'תנו לחיות לחיות'".
או התמיכה שלך ב'שוברים שתיקה', והסיור בחברון.
"כן. דווקא החושך הגובר, וההתקפות עליהם, הביאו אותי לשם. החושך יכול לעצב את האור, ואני יכול להגיד בשמחה, שוברים שתיקה, ורי לייק! כל מדינה צריכה את הצדיקים שלה, והם עושים עבודת קודש. וממה הפחד נובע? מכך שלאנשים קשה להכיל מצפון. כמו פינוקיו, שהשליך פטיש על הצרצר. אנשים פה זורקים פטיש על 'שוברים שתיקה', כי הם המצפון שלנו. אבל כמו פינוקיו, אולי בסוף עוד נהיה בני אדם. רק שבינתיים, האף שלנו גדל".
לסגור מעגל: מאז חברון 67, אתה עדיין מוצץ אצבע?
לא תדיר, אבל כן. הנה ככה: מניח זרוע אחת מתחת לאף, מרחרח אותה, ומוצץ את האצבע".
תסכים לכותרת, "עדיין מוצץ"?
"שיהיה כבר 'הבודהה מהפרברים'".
