גיורא פישר הוא מורה לתנ"ך. הוא גם רפתן ומשורר. לאהבתו — כתיבת שירה — חזר לאחר מות בנו במהלך שירותו הצבאי. ברבים משיריו יש סימנים בהירים לעבודתו החינוכית, שירו "אמשיך" מזקק בעיניי חוויה של תלמידים רבים:
"אני דף לבן / ואני מחליט / באילו צבעים אשתמש. גם אם דיו יישפך / וכתם יציף את דפי / אקפוץ אגרופי/ ואמשיך
לנסות/ להחליט: אני דף לבן".
הנה נפתחת שנת לימודים חדשה. תלמידים רבים יצעדו פנימה אל הכיתות, נרגשים וחולמים, ובעיקר מקווים להיות דף לבן. מקווים להרוויח הזדמנות ואפשרות להחליט בעצמם באילו צבעים יצבעו את חייהם, מבלי שתיוגים וסטריאוטיפים וסיפורי עבר ירדפו אחריהם ויצבעו אותם.
על פי רוב, האסוציאציה הראשונה שעולה בראשנו כאשר אנו חושבים על בית ספר נוגעת ללמידה הקלאסית. אך במידה רבה הלמידה הזו היא מרכיב משנה במסגרות החינוכיות. הסיטואציה החברתית היא דומיננטית ודרמטית הרבה יותר עבור רבים מהתלמידים. המיקום החברתי שלהם, התקשורת עם חבריהם והדימוי בעיני הסביבה — חשובים בעיניהם לא פחות, אם לא יותר, מכל תהליך למידה שבית הספר מציע.
במילים אחרות, הלמידה החברתית והרגשית, למידת הלב והנפש, הצמאים לבחור את צבעיהם, לשמור על עצמם דפים לבנים ולהתמודד עם כתמי הדיו של החיים — היא אולי הלמידה המשמעותית ביותר שמציע בית הספר לתלמידיו.
למידה מתרחשת בכל המרחבים וכל הזמן. התלמידים יודעים זאת טוב מכולנו. בחוויותיהם הפשוטות והעמוקות ביותר הם יודעים שהלמידה המהותית ביותר שמתרחשת היא הלמידה הנפשית והחברתית. תהליך הלמידה הזה, וגם כל שאר תהליכי הלמידה כמובן, יתרחשו נכון וטוב יותר כשאיש החינוך יחזיק אותם, יעטוף אותם, וישתתף בהם בצניעות ובאחריות.
אמנם התלמידים יקפצו אגרופים וייאבקו בכוחות עצמם בכל ניסיון להכתים אותם, אבל איש החינוך מחויב להיות קרוב וקשוב מספיק כדי לסייע להם לשמור על הדף הלבן. למנוע כתמים. עליו לסייע בידי התלמידים בסבלנות, ברגישות ובערנות להתמודד עם אותם כתמים שכן יציפו את דף ליבם. להעניק להם כלים שיצמיחו, יקדמו ויטיבו עימם.
על איש החינוך להיות קרוב ונגיש עוד לפני חומרי ההוראה והציונים. שהרי בסיטואציות החברתיות המורכבות שמזמן העולם המודרני, על שלל הרשתות החברתיות שבו ועל רקע האווירה התחרותית הפרועה שהוא מטפח, לא כל תלמיד יכול לעמוד לבד.
פעמים הקירבה משמעותה לאפשר לתלמיד להתמודד בעצמו, ופעמים בדיוק להפך, ומשמעות ההגנה היא תגובה והתערבות ישירה. כמובן שמדובר פה באתגר אנושי גדול, שהרי נפש האדם היא חידה מקסימה ומורכבת.
אין־סוף סיטואציות חברתיות ורגשיות מרכיבות את פסיפס היומיום של חיי בתי החינוך. התלמיד שהושם ללעג בקבוצת ווטסאפ, התלמידה שחווה נידוי וחרם, התלמיד שלא מבין את החומר והופך בשל כך לבדיחה, התלמידים שלא מוצאים את מקומם במגרש בהפסקה — כל אלה צריכים אותנו המבוגרים בכלל, ואנשי החינוך בפרט, קרובים ומגינים ובטוחים, רגישים וחושבים ורואים. הם צריכים אותנו כדי שיוכלו לומר לעצמם ולאחרים שהם דף לבן שבקצב שלהם ובדרך שלהם יהפוך להיות צבעוני וייחודי. עולם ומלואו. √
חילי טרופר, איש חינוך ומחברי הספרים "שביל בעולם" ו"מקום בעולם"
