כשהדלת של מרפסת הסלון נפתחת, נשמע קולו של המואזין. "אללה אכבר", עולה הקריאה, והאבלים בביתו של בנימין (פואד) בן־אליעזר ביפו מתכווצים מעט בכיסאותיהם. אלה הצלילים ששמע בן־אליעזר מדי יום עד לאשפוזו האחרון שממנו לא שב הביתה. ואולי הצלילים הללו הזכירו לו את ילדותו בעיראק, שממנה עלה בגיל 13.

בעבר פורסם שבן־אליעזר גר בפנטהאוז מפואר ביפו שנרכש על ידו בתשעה מיליון שקל, אבל לפחות באזור שאליו מוכנסים המנחמים אין סימנים לפאר: סלון קטנטן בקומה ראשונה, שצר מלהכיל את האורחים הרבים שבאים להיות עם בני המשפחה בשעתם הקשה. נינתו הקטנה של המנוח, אורי, מציירת ציור. הבן, יריב, שלילדיו קרא רון וארד על שם הנווט הנעדר, מעלעל בצילומים מצהיבים שממחישים את סיפורו של העולה מבצרה שכמעט היה לנשיא המדינה. מעל הכל מרחף הכעס של המשפחה והמכרים על מה שמנקודת מבטם עשו ליקירם. "שפכו את דמו של אבא", אומר הבן. "הרגו אותו. בושה שככה מתנהלים. עכשיו זה לא הזמן, אבל יום אחד אני אספר מי עשה ולמה עשה. בינתיים, תנו לנו שקט להתאבל על אבא שלי".

איילת אזולאי, עוזרתו ויד ימינו הנאמנה של המנוח, מתקשה להתמודד עם הכאב ואומרת: "אין אנשים כמו פואד. הכאב עצום על האובדן וגם על הדרך שבה התנהגו אליו".

יועצת התקשורת תמי שינקמן, שליוותה את בן־אליעזר במשך עשור עד 2006, מספרת שגם הוא היה בטוח שמישהו הלביש עליו תיק של שוחד וקבלת טובות הנאה. "הוא אמר כל הזמן שמלבישים עליו תיק", היא אומרת. "הייתה לו הערכה, כנראה מבוססת מבחינתו, שגורמים במערכת הפוליטית פעלו על מנת לחסל אותו פוליטית, והצליחו".

האלמנה דולי בהלוויה. הביקורים בבית החולים התישו אותו | צילום: שאול גולן

שינקמן, כמו רבים אחרים מאוהביו של בן־אליעזר, המשיכה ללוות אותו גם כשננטש במדבר הפוליטי, גם כשנחקר במשטרה וגם כשהוחלט להגיש נגדו כתב אישום בחשד לקבלת שוחד.

שלומי גרונר, היו"ר של עמותת סיירת שקד, שבה חברים בוגרי היחידה, מספר שלפעמים הרדיפה אחריו הגיעה לכדי אבסורד. "ברגע מסוים הסכים בית המשפט, אחרי שבדק את מצבו הרפואי, שהוא לא יגיע לדיון. באותו שבוע הגעתי לבקר אותו בבית החולים איכילוב, שם עבר ניתוח להחלפת מסתם בלב. מצבו היה קשה: הוא היה מחוסר הכרה ומונשם. ישבתי לידו רק כדי להיות איתו, ולקחתי לידי את אחד העיתונים. הייתי בשוק כשקראתי שם שפואד ממציא לעצמו מחלות כדי להימנע מלהגיע לבית המשפט. הסתכלתי עליו, הסתכלתי על הידיעה בעיתון ולא ידעתי אם לצחוק או לבכות".

לא נדע את האמת

בחודשים האחרונים, מאז הידרדר מצבו של בן־אליעזר, חבריו לסיירת לא משו ממיטתו. לא השאירו אותו רגע לבד. יחד עם בני משפחתו הם חילקו ביניהם את הנטל.

"עשינו בינינו חלוקת עבודה", מספר גרונר. "הרבה רצו להירתם, אז חילקנו את הזמנים כך שבכל פעם יגיעו שניים־שלושה חברים ויישבו עם פואד כמה שעות. היינו מעלים זיכרונות וגם מדברים על אקטואליה, אבל בשום רגע לא דיברנו על מה שכיניתי 'הפיל שבחדר'. מבחינתנו, פואד היה חבר, והאמנו לו כשאמר שהוא נקי.

"בפעם האחרונה שהייתי אצלו, הוא אמר לי: 'אני לא אעזוב את העולם עד שאנקה את שמי. זו צוואתי, ואני מאמין בה בכל מאודי, אבל כעת אני נלחם על בריאותי. אני חייב קודם כל להתחזק'. אנחנו היינו שם לצידו ובשבילו. בכלל, בתקופה האחרונה גיליתי אדם עם כוחות נפש בלתי רגילים ועם כוח הישרדות מופלא. דיברתי עם הרופא שלו, שאמר לי שלא ניתן להשתיל לו כליה, ואז אני נכנס אליו לחדר, והוא משוכנע שעוד רגע מביאים תורם ומצילים את חייו".

בכל זאת, לא עניין אותך לשמוע ממנו אם הוא אשם או זכאי?

"לא נכנסתי איתו לפרטים, כי קיבלנו החלטה, אני ויתר חבריי לעמותה, לתמוך בו ולהיות חברים שלו עד הסוף, מתוך אמונה מלאה בצדקתו. עכשיו הוא הלך מאיתנו, ולעולם לא נדע את האמת".

חבריו מספרים שמה שהפריע לו מאוד בחודשים האחרונים היה בגידת הגוף. "מעבר לעובדה שהיה צריך לכרוך על צווארו מעמסה רגשית בגלל החקירה וכתב האישום, הוא היה צריך להתמודד עם בעיות פיזיות קשות", אומר אחד מחבריו. "לא אחת הוא אמר לנו שהוא מרגיש שגם התדמית שלו וגם בריאותו בגדו בו. בעיני עצמו הוא היה איש חזק, ופתאום הוא במצב שהוא לא תמיד יכול לתמרן את הדברים כמו שהוא רוצה. הוא התקשה בהליכה, בנשימה. הביקורים התכופים בבתי החולים, לבדיקות ולדיאליזה שלוש פעמים בשבוע, התישו אותו. האיש שבמשך כל השנים אנשים נשענו עליו, היה צריך להישען על אחרים, וזה היה לו קשה, למרות שכולם עשו את זה באהבה".

על מי הוא נשען?

"בעיקר על סביבתו הקרובה", אומרת שינקמן. "אורי דניאל, הנהג שליווה אותו שנים, היה הנאמן שלו, החבר שלו, המשענת שלו. למרות הפרשי הגילים הם היו הכי קרובים בעולם. הייתה גם מזכירתו ומנהלת לשכתו, איילת אזולאי. אם פואד הסכים להישען על מישהו, זה היה רק על אורי, על יריב בנו וכמובן על אשתו, דולי".

על כף המאזניים

את קבוצת חבריו מסיירת שקד הכיר בתקופת מלחמת ההתשה. הם היו ברדקיסטים צעירים, תחת פיקודו של עמוס ירקוני המיתולוגי. אלוף פיקוד דרום, אריאל שרון, קרא לבן־אליעזר וביקש ממנו להפוך את הסיירת ליחידה צבאית תקינה, לא כזו שהולכת עם בגדים אזרחיים. שלוש שנים פיקד עליהם, ונפשו נקשרה בנפשם, למרות שלאחר מכן עשה תפקידים רבים אחרים שהביאו אותו עד לדרגת תת־אלוף.

"בתקופת מלחמת ההתשה ספגה היחידה הרבה קורבנות, ופואד לא שכח אף אחד מהם", מספר גרונר. "מדי שנה, לא משנה באיזה תפקיד כיהן, היה מגיע לטקס השנתי ביום הזיכרון לחללי הסיירת. פעם אחת הוא נעדר מכיוון שהתקזז עם אריק שרון, שהגיע לטקס. אני חושב שהוא נקשר אלינו בגלל הקורבנות. החבר'ה היו מעבירים לו עשרות, אם לא מאות בקשות לעזרה ולעצה, והוא תמיד התייצב ועזר. כזה היה".

בהספד שנשא גרונר בהלוויה בשם עמותת סיירת שקד, הוא אמר: "לילה חשוך במחנה משמר הנגב. סופת חול נושבת. שולי האוהל מתנופפים ברוח. 20 טירונים מפוחדים מתכנסים לקראת הלא נודע. בפתח מופיע סגן אלוף מרשים בנעליים אדומות, מטיח את הכומתה השחורה בתנועה נמרצת על השולחן ומודיע: 'הגעתם הביתה לסיירת שקד. כאן תעברו אימונים קשים, שדאות, ניווטים, נהיגת שטח, שימוש בכלי נשק מיוחדים ומסעות שיחשלו אתכם ויכשירו אתכם להיות לוחמים בסיירת בעלת המסורת המפוארת'. כך פגשנו לראשונה את פואד.

"בשנים האחרונות, עת הגיע לגבורות, התערערה בריאותו, והוא התמודד עם קשיים מבית ומחוץ. תמיס, אלת הצדק מהמיתולוגיה היוונית, אוחזת בידה מאזניים ועיניה מכוסות ברצועת בד. אנחנו, ותיקי היחידה, ולצידנו 137 משפחות שכולות ורבים שפואד יקר להם, נניח את מורשתו על כף המאזניים האחת, ויבואו חורשי רעתו ויניחו את מטענם השלילי על הכף האחרת, ואלת הצדק תשפוט מי תרם יותר למדינה. אנחנו, שמעולם לא הצדענו לך בסיירת, מצדיעים לך כעת, פואד".

טקס קבוע כל בוקר

אין ספק שבן־אליעזר היה איש של אנשים, עם אינטליגנציה רגשית גבוהה במיוחד. פעמיים בשנה, בראש השנה ובפסח, היה מתקשר לחברי מרכז מפלגת העבודה, לחברים ולכתבים שאיתם היה בקשר, ומאחל להם חג שמח. פעמיים בשנה, כל שנה, כולל בתקופה האחרונה והקשה שעברה עליו.

לצד זה היה איש משפחה. מאשתו הראשונה נולדו לו שלושה ילדים, ומהם יש לו שישה נכדים ונינה. מנישואיו לדולי, שאותה הכיר כשבא לנחם אותה על מות בעלה במלחמת ששת הימים, היו לו שני ילדים, טלי ויריב, ושני נכדים. הקשר המשפחתי חם ואוהב. מעידה תמי שינקמן: "היה לו טקס קבוע: מדי יום, לקראת שבע וחצי בבוקר, היה מרים טלפון לילדים, תמיד לפי אותו הסדר ולפי הגיל שלהם, דורש בשלומם, מברך אותם ואז מבקש לדבר עם הנכדים. כל יום, מדי בוקר, באותה שעה, היה מדבר עם הנכדים, על הלימודים, ובכלל. בהתחלה חשבתי שאולי הוא רוצה להרשים אותי, אבל זה חזר על עצמו מדי יום, בכל עשר השנים שעבדתי איתו. זה היה ממש חלק מהדי־אן־אי שלו".

מקורביו כואבים את העובדה שרבים מחבריו של בן־אליעזר נעלמו לאחרונה. בין המעטים שהמשיכו לבוא ולתמוך היו שעיה סגל, שהיה דוברו בעבר, אמציה (פצי) חן וגרשון וילן מהסיירת ויו"ר העבודה יצחק הרצוג, שהיה מגיע אחת לחודש לפגישה קבועה.

גם ח"כ איציק שמולי נשאר בקרבתו. "אחת לשבוע הייתי בא אליו הביתה", מספר שמולי. "היינו מדברים על הכל: על המפלגה שבראשה הוא עמד בעבר, וגם על המדינה, שמצבה מאוד הדאיג אותו. הוא כאב את הפספוס של קידום יחסים עם מדינות ערביות ודאג מהאפשרות שתהיה פה מדינה אחת דו־לאומית במקום שתיים, אחת יהודית ואחת פלסטינית".

שוחחתם על החקירה?

"לא נכנסנו לעומק הדברים. כשרבים בפוליטיקה נטשו, אני בחרתי להישאר, לא כחוקר או כתליין אלא כחבר. אני חייב לומר שכל הזמן הוא הדגיש שהוא חף מפשע ושבכוונתו להילחם על חפותו".

מה תזכור ממנו?

"בימים האחרונים כולם הזכירו את תפקידיו הגדולים – יו"ר העבודה, שר ביטחון, מפקד. בשבילי הוא היה קודם כל פואד עם הצחוק המתגלגל והצ'פחה שפירקה לי את הכתף בכל פעם; פואד שהיה אומר לי כמה הוא אוהב אותי. אזכור את העובדה שאין הרבה אנשים כמו פואד. הוא היה בן אדם". ¿