yed300250
הכי מטוקבקות
    צילום : ידיעות אחרונות
    מסלול • 01.09.2016
    צאו לו מהצלחת
    פוסט מרגש שהעלתה אמא לילד שמן - שבו ביקשה להפסיק לנעוץ בו מבטים בכל פעם שהוא מלקק גלידה בציבור - הסעיר את הרשת • מי קבע שילד פעיל שאוכל טוב, אבל עם נטייה גנטית להיות עגלגל, פחות בריא מאחרים?
    שיר־לי גולן

    קשה להיות ילד שמן בעולם המקדש את הרזון. קשה לא פחות להיות הורה לילד שמן בעולם כזה, לרצות עבורו את הטוב ביותר ולעשות בדרך לשם כל כך הרבה טעויות. הערות שמאחוריהן דאגה לבריאותו עלולות לפגוע בו, התעלמות עלולה להתפרש כהזנחה. ילד כזה, שסופג עלבונות על בסיס קבוע בבית הספר, וחוזר לבית שגם בו עודף המשקל שלו נתפס ככישלון, הוא ילד אומלל, שיגדל להיות מבוגר עם דימוי עצמי שלילי וככל הנראה גם עם סיכון מוגבר לתחלואה מסוכנת. והוא, לפני הכל רק ילד.

     

    סקר רוחבי בהשתתפות כ־3,000 נשאלים שבוצע בשנה שעברה בארצות־הברית, בקנדה, באיסלנד ובאוסטרליה העלה כי עודף המשקל הוא הסיבה המרכזית להצקה בקרב ילדים ובני נוער — 47 אחוז מהמשתתפים בו, שנשאלו למה לדעתם קוראים לילדים בשמות גנאי, מציקים להם או מתנהגים כלפיהם באלימות, ייחסו זאת להשמנה, לעומת 9 אחוזים שייחסו את ההצקות לענייני מיניות, 10 אחוזים שייחסו זאת לגזע, 11 אחוזים שייחסו את ההצקות למוגבלות פיזית ו־3 אחוזים שראו ביכולת אקדמית עילה להצקות.

     

    עוד התברר, מספרת הדיאטנית איילת קלטר, מנהלת מרכז "שפת האכילה" לטיפול בהשמנה ובהתנהגויות אכילה, כי 37 אחוזים מהילדים ובני הנוער מדווחים על הצקות, איומים והפחדות בשל משקלם מצד הוריהם. מזעזע ככל שזה נשמע, ההורים אינם היחידים — גם רופאים, מוכרים, מלצרים במסעדות ודיאטניות, כך לפי הנתונים, מציקים לילדים על הרקע הזה.

     

    קלטר: "הסטטיסטיקות לפיהן אחד מכל ארבעה ילדים סובל מעודף משקל הן חלק מהעצמת הבעיה. הרף יורד כל הזמן ולכן יותר ויותר ילדים ומבוגרים נתפסים כשמנים. מערך ההפחדה המשומן הזה גורם לכולם לרוץ לעשות כל מיני דיאטות, שברוב המקרים נכשלות, והתוצאה היא שהם משמינים עוד וה'מגפה' לכאורה רק גדלה. ועם זאת, ולמרות התחלואה הנלווית להשמנה, תוחלת החיים רק עולה, לכן אני מסתייגת מאוד מהשימוש במושג מגפת ההשמנה. מה זה אומר בכלל ילד עם עודף משקל? מה שקובע אם הילדים בריאים או לא הוא האופן שבו הם אוכלים וכמה הם זזים. ילדים שנטייתם הגנטית היא להיות עגלגלים והם אוכלים בריא ופעילים גופנית הם ילדים בריאים. מה אנחנו רוצים מהם?!"

     

    שאלה מצוינת. פוסט מרגש שהעלתה לאחרונה אם לילד שמן בפייסבוק עורר הדים רבים. "אני רוצה שתסתכלו על האף שלכם כשאתם רואים את הבן שלי אוכל", היא כתבה, "צאו לו מהצלחת. הוא שמן ואתם לא מוזמנים להתבונן בפליאה בגביע הגלידה שלו, החטיף שהוא מחזיק ביד או בכוס הקולה שלו. תתרכזו בשלכם. קשה? לא נורא. הילד הזה בא והפך את העולם של כולנו לנעים יותר, מצחיק יותר, אוהב יותר. יש לו תפיסת עולם ייחודית, חוש הומור של בריטי, אינטליגנציה רגשית נדירה. הוא, כמו אמא שלו, אוהב לאכול, רק שגנטית הוא נדפק מהצד של אבא, שהביא תועלות אחרות".

     

    ואכן, מסכימה הדיאטנית רותי אבירי, מידת הרעב והשובע כמו גם מבנה הגוף — הם דברים שנקבעים בקוד הגנטי. אנחנו נולדים איתם, כמו שאנחנו נולדים עם צבע העיניים שלנו, נטייתנו המינית, פוטנציאל הגובה. "הורים רוצים שילדיהם יהיו במקום טוב באמצע או בצד הטוב של הסקאלה", אומרת אבירי, "ונשאלת השאלה מה לא בסדר אם הם לא שם. כשמדובר בתינוקות, לא נעלה בדעתנו להוציא להם את הפטמה מהפה כדי שיפסיקו לינוק, אנחנו סומכים על הוויסות הטבעי שלהם, והם אכן יונקים כשהם רעבים ומפסיקים לינוק כששבעו. ואז, כשהם גדלים ומתרחקים מאותו אמצע מיוחל, אנחנו מנסים ליישר אותם, להכניס אותם לתוך העקומה, אלא שזה חסר סיכוי כמעט כמו לנסות לעצור את גדילתם לגובה. אם אני כהורה רוצה שהילד שלי יהיה יותר רזה או יותר שמן, המשמעות היא שאני מוכנה לכך שהוא יהיה רעב ולא יאכל או להפך — יאכל למרות שאינו רעב. נראה את המבוגר שיצהיר שמצב כזה נעים לו. אמירות כמו 'אכלת כבר שני שניצלים, למה אתה צריך עוד אחד?' הן כל־כך משפילות ומעליבות. ייתכן שהוא באמת כבר שבע, והוא אוכל מסיבה אחרת כלשהי. אנחנו חייבים לסמוך על הוויסות העצמי של הילדים, משום שאם נבלבל את המנגנון בקרב אלה שנולדו להיות מלאים וננסה לשלוט במנגנוני השובע והרעב שלהם — נגרום להם להתמלא יותר, משום שהם יאכלו מסיבות אחרות. אוכל הוא רק אוכל. כשהוא הופך להיות כלי במערכת היחסים הילדים ימרדו והפגיעה רק תגדל. אנחנו ממילא אומרים להם מה לעשות כל הזמן כשהם קטנים, כשהם מבינים את קיומה של העצמאות הם חותרים אליה ואז הם מגלים שיש מקום אחד שבו אנחנו לא יכולים לשלוט — הגוף שלהם — והם ישתמשו בכלי שסיפקנו להם, האוכל. המאבק חסר הסיכוי בגנטיקה יוביל לפגיעה במנגנוני הרעב והשובע ובדפוסי האכילה, בדימוי העצמי ובטווח הרחוק גם בבריאותם של הילדים בעלי עודף המשקל".

     

    אז שוב ההורים אשמים?

     

    קלטר: "לא, אין אשמים בסיפור הזה. הילד בוודאי לא אשם, זה הוא, כך הוא נולד, והוא בצדק רב רוצה לחיות כמו כל ילד, לשמוח, להרגיש אהוב ולאהוב את עצמו. כשהוא מבין שמצפים ממנו להשתנות הוא כבר לא יודע מי הוא. מה שדופק את הילדים השמנים זה לא המשקל שלהם אלא איך הסביבה, כולל זו המשפחתית, מתייחסת למשקל שלהם. הילדים האלה עוברים התעללות רגשית מתמשכת שמערערת אותם ופוגעת בהם בצורה בלתי־הפיכה. לא במקרה הנטייה שלהם להתמכרויות, דיכאון, הפרעות אכילה, התאבדויות וכמובן דיאטות והשמנה גדולה בהשוואה לשאר האוכלוסייה. אנחנו כחברה מייצרים את התחלואה שלהם".

     

    ההורה מרגיש כישלון

     

    ההורים, היא מציינת, הם קורבן של החברה ממש כמו ילדיהם. אלא שבאופן אכזרי, כוונותיהם הטובות מובילות לא פעם למעשים רעים במיוחד. "כיוון שבימינו המשקל מגדיר את מי שאנחנו, הורה לילד שמן מתחיל לפקפק בעצמו, לחשוש שהוא הורה גרוע. הם יודעים שילדים שמנים סובלים, הם לא רוצים שילדיהם יסבלו והם מנסים לשנות אותם — כדי לחסוך להם סבל וכדי שלא הם ולא ילדיהם ייתפסו ככישלון".

     

    הפגיעה החברתית בילדים עם עודף משקל מגוונת — היא כוללת בדיחות על חשבונם, שימוש בשמות גנאי, הערות מרושעות, התעלמות והימנעות מחברתם, הצקות ופגיעות מילוליות וגם אלימות פיזית. בתוך כל הרוע הזה, זקוקים הילדים הללו במיוחד למרחב ביתי בטוח, מגונן, תומך.

     

    כדי שזה יקרה, כדאי לאמץ את גישתה של האם האמיצה שאיימה להישיר מבט זועם אל הילד הבא שיעלוב בבנה ולומר לו ש"בפעם הבאה שהוא יקרא לילד שלי שמן, אקח אותו למשטרה ואשאיר אותו שם". או לפחות להימנע מהתייחסות למשקל כאל הגורם המגדיר את הילד.

     

    אבירי: "אני נגד הביטוי ילד שמן ואני קוראת להורים להתרגל לחשוב על ילדם כעל ילד נהדר עם כישורים ותחביבים וחברים, ועם שומן. השומן נמצא עליו, לא מגדיר אותו. צריך גם לזכור שילד לא יכול להימנע מעוגה כשיש מולו עוגה, ותפקידנו בראש ובראשונה לשמור על בריאותו הנפשית ולהעביר לו שוב ושוב את המסר שאנחנו אוהבים אותו, ללא תנאי".

     

    ובשם האהבה הזאת לא כדאי לעצור את הזלילה?

     

    "האחריות שלנו כהורים היא לדאוג לבריאות ילדינו, אבל במקום לומר 'מספיק כבר עם השניצלים' אפשר לומר 'לא בריא לאכול כל כך הרבה שניצלים ביום אחד, יהיו שניצלים גם מחר'. במשפט כזה הילד שומע שזה לא בריא, שאני אוהבת אותו ושמחר הוא יוכל שוב לאכול. כלומר, שמתי גבול בלי לפגוע בו ובנפשו. ההורים הם האחראים למזון שיש בבית, והילד אחראי על האם הוא אוכל וכמה. את כל השאר צריך ללמוד לשחרר. כואב להגיד את זה, אבל יש הורים שממש כועסים על ילדיהם השמנים, והם מקריבים את היחסים איתם כדי ליישר אותם בתחום המשקל. זו כמובן טעות".

     

    לדברי הפסיכולוג החינוכי ד"ר ארז מילר, ראש החוג לחינוך מיוחד במכללה האקדמית אחווה, חשוב שההורים יבינו את הסיבות לעודף המשקל של ילדם. מילר: "לא תמיד מדובר בהזנחה מצד הילד, אלא בבעיה גנטית, פיצוי על קושי רגשי או שעמום, הפרעות קשב וריכוז שמקשות על הילד או טיפול תרופתי מסוים. הערות מצד ההורים עלולות לייצר תסכול וכעס במצבים האלה, לכן חשוב קודם־כל לעלות על הסיבות להשמנה ואחר־כך לייצר שינוי באורח החיים בבית, המערב את המשפחה כולה ובכל מקרה להימנע מ'דיאטה' לילד הסובל מעודף המשקל".

     

    מה כן לעשות?

     

    קלטר ממליצה בחום לזכור שהילדים שווים גם כשמשקלם שונה, שהמשקל אינו מדד להורות ולהיזהר ממשפטים כמו "איך הוא עושה לי את זה" או "איזה פנים יפות יש לך, אם רק היית יורד/ת שניים־שלושה קילו". לצד זה היא ממליצה לדבר עם הילד השמן על איך זה להיות עם עודף משקל ולנסות להבין האם הוא נופל קורבן להצקות, לתת לו להבין שאתם תמיד שם בשבילו ולהגן עליו מפני הערות מצד שכנים וקרובי משפחה, להפוך את הקניות לחגיגה שמחה לא למסע הכרוך בייסורי מצפון ותחושות אשמה, להימנע ממעקבים והאשמות, לכבד את האוטוריטה שלו ולהוות מודל בריא.

     

    מעל הכל, מסכימים המומחים, חשוב לאהוב את הילדים השמנים ללא תנאי. מספיק קשה להם בחוץ.

     


    פרסום ראשון: 01.09.16 , 20:40
    yed660100