ליאור אשכנזי זוכר את הימים שלפני הגיוס. תל־אביב, אייטיז, בלבול, לימודים באקסטרני, אמא ואבא פוחדים שתצא עבריין. "אמא תמיד חיפשה לי קיבוץ כי היא התייאשה", הוא מספר. "הייתה אומרת, 'רק בקיבוץ יצליחו לחנך אותך כמו שצריך. כמו בערך כל בן 16, היה נראה לי אז שכולם נגדי והכל חסר סיכוי. שאין לאן ללכת מפה". הוא לבש שחור, ויצא לפינגווין, "תספורת שש־בש מאחור, חיתוכים כאלה, בלורית מקדימה עם שלוש קרניים שיורדות כל אחת בצבע אחר, היה צריך לתחזק את זה בהמון ג'ל, אחרת זה היה נראה כאילו יש לך תפרחת על הראש". ואז הוא התגייס לצבא. 1988, נחל מוצנח. שיא האינתיפאדה הראשונה.
אם צה"ל הוא מעין קוסם שמצליח לשלוף מהכובע שלו יונים שהיו פעם גנרלים, תארו לעצמכם מה החוויה הזו עושה פוליטית לנער רגיש, תבוני ומבולבל כמו אשכנזי. "באינתיפאדה הראשונה לא היו חוקים, לא היה ברור מה עושים", הוא מספר. "אפילו כדורי הפלסטיק נכנסו בשלב יותר מאוחר. את הטירונות העברתי בשטחים. בתור מישהו שגדל על סיפורי הגבורה של הילדים בתל־אביב שזורקים ביצים על הכלניות, כמו חסמב"ה, היה לי מוזר שאני זה שמסתובב עם כומתה בסמטאות של ג'בליה או שאטי, רודף אחרי ילדים שזורקים עליי כל מיני דברים. לא הבנתי למה אני פה. שיאכלו את עצמם ויירקבו. על מה אני שומר ולמה צריך את השטח הזה אסטרטגית אפילו. הרי כבר היה שלום עם מצרים ואני הייתי בתוך זוועות".
זוועות זו מילה קשה.
"לגמרי עומד מאחוריה. אמרתי פעם בתוכנית של יהורם גאון בטלוויזיה שחוץ מלגזוז זקנים עשו שם, בשטחים, את הכל - והוציאו אותי עם אבטחה. פרצה מהומה באולפן, ושידרו את התוכנית בסופו של דבר אבל מאוד עידנו את הדברים שלי. לראשונה הרגשתי פחד מאנשים. היה שם איזה ג'באר שפשוט הוביל אותי למונית והכניס אותי פנימה כדי שלא יכו אותי".
ובאילו זוועות היית?
"לא מסוגל עדיין לדבר על הכל אבל אנסה. נגיד, לזרוק רימון הלם לתוך בית של משפחה סתם ככה, בשביל הפאן, או גז מדמיע, גם סתם. לירות בדודי שמש בזמן עוצר סתם כדי שלא יהיו להם מים, להכות אדם עד מוות".
תרחיב בבקשה.
"הייתי חלק מדבר כזה. היינו במעצר של מבוקש בשכם, עצרנו מישהו והכנסנו אותו לתוך מעין טיולית. מישהו קשר אותו עם האזיקון כשהידיים שלו מושטות קדימה. זה היה אמצע הלילה, כולם היו מאוד עייפים, שחוקים. היינו בדרך חזרה לבסיס, להחזיר את המבוקש למעצר. זה שישב לפניו, חייל מהיחידה שלי, נתן לו כל הזמן קטנות כאלה עם הקת של הגליל בראש, וקילל, 'יא מאניאק, יא זבל'. הרי מבחינתנו הוא מבוקש ומגיע לו, אפילו לא ידענו על מה הוא מבוקש. עכשיו, הבחור הפלסטיני היה חתיכת גוליית, גדל גוף. באיזשהו שלב הוא תפס לחייל שלנו את הקת ומשך אותו עם הרובה. כל הטיולית הייתה עליו באותו רגע. הוא מת אחר כך מהמכות. אני הייתי חלק מהדבר הזה, זה קרה, וזה לא משנה אם גם אני נתתי מכות או לא".
חושב עליו לפעמים?
"אני חושב שההדחקה היא תכונה אנושית נפלאה. הדחקתי הרבה דברים".
למשל, את התקרית בדרום לבנון, "אחרי מארב שלוקח 36 שעות, בדרך חזרה לבסיס בבינת־ג'בל, לפנות בוקר, היינו בתוך הנגמ"חון ואיזה קודקוד החליט שהוא רוצה לראות את הגזרה ולקח אותנו בלי לפתוח ציר ובלי כלום, מה שהיה לגמרי בניגוד לנהלים. בעצם שימשנו לו מעין מגן, אבל אמרו לנו, אז עשינו. בדרך עלינו על מטען צד שבנוי בדיוק לנגמ"חונים. הוא לא התפוצץ לגמרי, למזלנו, אז זה נגמר בפציעות קטנות. אבל היה שם רגע של 'אופס, מה, ככה זה הולך? זהו, לא נפרדים לפני, לא אומרים שלום ביי?' ואפילו לא התקלחתי. אפשר לעשות את זה יותר יפה".
לקראת סוף השירות, הוא נשבר. "בעוצר שלפני מלחמת המפרץ הייתי בשאטי, ואני יושב בתוך 'אביר' וזורקים עלינו אבנים, וכמובן שאני חובש קסדה. פתאום, ממרחק, אני רואה סלע עף לעברנו. ואני מסתכל עליו ומרגיש כמו ארנבת שמאירים עליה בלילה ולא יכולה לזוז. אני רואה את הסלע מגיע ונוחת לי בין הרגליים. אני מתקפל מכאבים, כן, כי זה פגע בי שם. האינסטינקט היה לירות, ויריתי. אבל יד נעלמה, אי־אפשר לתאר את זה אחרת, גרמה לי לירות לאוויר את כל המחסנית. ואז נפלתי לרצפה מהכאבים. באותו רגע אמרתי, 'חברים, מיציתי, תודה רבה, אני לא יכול יותר לעשות את הפעילויות האלה'. מאותו רגע הפסקתי לעשות מה שנקרא 'פעילויות' ורק שמרתי בבסיס. לא היה אכפת לי שישימו אותי בכלא, אבל לא שפטו".
אשכנזי סבור שמבחינה תרבותית, היוצרים הישראלים החמיצו בגדול את האינתיפאדה הראשונה. "מה שהכי גרוע, שלא נעשה אף סרט על האינתיפאדה הזו וכמעט לא מדברים עליה, פרט ל'רוק בקסבה' של יריב הורוביץ. זה לא כמו היום שיש מי שמוציא את הסיפורים החוצה. מעניין שהאנשים שחוו את האינתיפאדה איכשהו לא מסוגלים להוציא את זה החוצה. אולי גם כי ברור לגמרי שהערכים השתנו והיום המדינה יותר ימנית ולאומנית. אז הייתה ממשלת אחדות. ההגדרות של ימין ושמאל היו שטחים כן־או־לא, קפיטליזם מול סוציאליזם, בערך זהו. היום זה משהו אחר לגמרי. אם אתה ליברל ומחזיק בדעות ימניות, אתה תיחשב שמאלני. ריבלין הוא שמאלני, בני בגין גם. הם נחשבים היום גיס חמישי מבחינת הימנים".
* * *
נכון לעכשיו, פוסט איבגי ואולי גם לפניו, אשכנזי הוא השחקן הפופולרי והאהוב בישראל. יש לו גוף עבודות של ארנולד שוורצנגר בנעוריו - מ'חתונה מאוחרת' ו'ללכת על המים' ועד 'הערת שוליים' שלקח אותו לאוסקר - ואיזו הילה כזו של מי שהיה מסוגל לקבל פסלון גם בסרט של שי כנות. אבל אשכנזי לא נולד נסיך ומי שלא מוכן, כמוהו, לשוט בסירת זכוכית במי הביצה של התרבות הישראלית, זוכה גם בחוויות בסגנון 'ניצבים' של ריקי ג'רוויס. "יום אחד קיבלתי טלפון מננסי ברנדס", מספר אשכנזי. "הוא התחיל את השיחה ככה: 'תראה, אני יודע שזה יישמע כמו מתיחה אבל זה לא'. וסיפר על חבר שלו, מפיק ששותף להפקה של סרט אימה בינלאומי שמאוד רוצה שאשתתף בסרט ולא יודע איך להגיע אליי. זה כמובן נראה לי חשוד והייתי בטוח שמדובר במתיחה עם תקציב מאוד גדול. עד שלא הגעתי לשם לצילומים, הייתי בטוח שזו בדיחה".
"הייתי בטרנסילבניה שישה שבועות. סרט באנגלית (The Wanderers - ר"ש), שחקנים מכל מיני מדינות. בכל סט שהייתי בו עד היום, הכרתי מישהו. אף פעם לא הייתי לבד. יצא ששם הייתי שישה שבועות, ולא הצלחתי להתחבר לאף אחד. אתה מוצא את עצמך בארץ זרה, לא כולם מדברים אנגלית, ופתאום הייתי אחד מאלה שיושב ולא מבין מה הולך סביבו, כי כולם מדברים רומנית, בוסנית או סרבית, והיו גם קוריאנים. הרגשתי אבוד, מה קורה פה, למה אני בכלל פה. סופי שבוע היו לא פשוטים. באיזשהו שלב הפסקתי ללכת איתם לאכול כי כולם צוחקים מאיזו בדיחה בשולחן ואתה רק מחייך בנימוס ולא נעים לך לשאול מה אמרו עכשיו".
מה חסר לך כדי לשפר את איכות חייך?
"כסף. אני רוצה לקנות בית, ואין לי. אני רוצה לקנות מכונית, ואין לי. אני לא יכול להרשות לעצמי מה שאני באמת רוצה".
אבל אתה שחקן שעובד.
"חוץ מקומיקאים ובדרנים אף אחד לא מרוויח כסף בתעשייה הזו. זו אשליה. מי שמרוויח אלה הקומיקאים והסטנדאפיסטים המצליחים, אלה עושים הון תועפות. אני נורא מקנא והלוואי והייתה לי את היכולת לעשות את זה. כמובן שגם אלה שנמצאים בתוך העשייה ההארדקורית של הטלוויזיה, כמו בדרנים ומנחים, מרוויחים תועפות.
שחקני תיאטרון חיים על משכורת בסיסית פשוטה. שחקני קולנוע מרוויחים אפילו פחות. אני חי רק מקולנוע וקצת מהטלוויזיה שעשיתי והמצב לא פשוט. אנשים פה נלחמים על חייהם, עד כמה שזה נשמע אבסורד, אבל בגלל שזה עטוף בפרמיירות ובכאילו כוכבות ורואים אותך ואתה מסתובב עם בגדים של כזה או אחר, אומרים, 'וואלה פשש, יש להם כסף'.
זה בולשיט וזה אחד השקרים הכי גדולים. אנחנו רחוקים שנות אור מהמצב במקומות כמו ארה"ב. ולא תמיד, אגב. עשיתי עכשיו סרט עם ריצ'רד גיר והוא לא הרוויח יותר מדי. היה לו חשוב לעשות את התפקיד אז הוא היה מוכן לסכום פחות גדול. אבל תסתכל מי נוסע במכוניות מהודרות והולך עם נעלי עור? זמרים, למשל מהז'אנר המזרחי, וקומיקאים".
אתה חש מחסור כלכלי?
"לא, כי אשתי עובדת. אבל אנחנו גרים בדירה שכורה. חשבנו להשקיע ולקנות אבל אנחנו לא מצליחים להביא את עצמנו לזה. שנתיים עבדנו בלקנות דירה ופשוט לא הצלחנו כי המחירים בתל־אביב הם פשוט לא נורמליים".
אז למה לא לגור מחוץ לתל־אביב?
"רוב חיי הבוגרים אני פה. אני לא רואה את עצמי מחוץ לעיר. זה מה שאני מכיר ואני לא אוכל לגור במקום אחר. בדיוק כמו מי שגדל בחיפה וירצה להישאר בה בלבד. אז אתה משלם על תל־אביב סוג של מחיר אבל לא אמרנו נואש עדיין מלרכוש דירה".
אחרי שאיבגי נעלם נותרת בודד בצמרת. השחקן הכי חשוב ופופולרי בישראל.
"קשה לי לחשוב על איבגי במושגים של נעלם, מה גם שאני לא חושב שאני השחקן הכי חשוב ופופולרי בארץ. פופולריים יש הרבה. פתח ערוץ 2, הם שם בכל תוכנית. כמו גם בכל השקה או אירוע. חשובים יש יותר ממני. הצמרת הרבה יותר צפופה ממה שזה נראה".
אתה קורא טוקבקים על עצמך?
"אוהב לקרוא. זה מסקרן אותי תמיד. אתה יכול לזהות בקלות בתוך הטוקבקים מי ישב וסתם כתב כי בא לו, ומי כן באמת כותב כי אכפת לו. עדיין לא נעלבתי מטוקבק. ברחוב יש כאלה שדואגים להגיד לך שראו ולא אוהבים. הייתה סדרה שקראו לה 'הצורף' של הוט ומישהו תפס אותי ברחוב ואמר לי, 'מה זה דבר הזה? למה אתם בכלל מעלים סדרה כזו? מה רציתם להגיד?' שפך עליי את הכל. אתה מהנהן, מחייך בנימוס וממשיך הלאה'".
על הדעות הפוליטיות שלך תקפו אותך?
"קיבלתי לא מעט קללות ונאצות בפייסבוק כי זו הדרך היחידה להגיע אליך. איחלו לי סרטן ומחלות כאלה או אחרות, מעשים מגונים בבני משפחתי. אני תמיד הולך לראות את הפרופיל של אותו בנאדם, מעניין אותי לראות מי כתב. ואז אתה מגלה שזה מישהו עם משפחה וילדים ואומר לעצמך, 'מה קרה שהוא כתב ככה? למה לצאת על בנאדם ככה?' והם כותבים את כל זה במונולוג ארוך. מצד שני, אני חושב, 'הוא שיחרר קצת, אוקיי'".
"פעם שיתפתי כתבה אחרי הרצח בפאב בדיזנגוף בת"א, כשנתניהו בא לבקר. כתבתי, 'נתניהו, תתבייש', כי זה היה מבחינתי סוג של ניצול ציני פוליטי הכי נמוך. כאחרון הטוקבקיסטים. אבל אני לא מרבה לכתוב דברים פוליטיים כי הסצנה של הפייסבוק נורא אלימה לי".
ברור.
"פירסמתי שיר של בוקובסקי, דיאלוג קצת ארוך בינו לבינה. ואז מישהי כתבה לי באחת התגובות, 'ארוך, לא מבינה, משעמם'. אבל רגע, למה היית חייבת לשתף אותי בזה ולמה ככה? כלומר, כושר הביטוי הפך להיות מאוד ענייני ובריוני. אז אני מעדיף לא להיכנס למקומות האלה. אני יותר צופה".
אשכנזי דווקא פגש פעם את בנימין נתניהו. "וכמו כולם, הקולגות שלך, גם אני נשביתי בקסמו. אולי אם הוא יעשה פגישות אישיות כאלה לכל השמונה מיליון שחיים פה, המצב ישתנה".
אתה מנחה את 'שרים בכיכר' בכל ערב יום זיכרון, מהאירועים הכי ממלכתיים בלוח השנה. מחליף את יאיר לפיד למעשה. איך זה משתלב עם הדעות שלך?
"לא הבנתי את השאלה. איך זה קשור לדעות שלי? המוות לא מבדיל בין מוצאים, דעות, גזע ומין. לא מכיר מישהו שחי פה בארץ ולא מכיר או שכל בן משפחה, חבר או מכר. לעמוד שם על הבמה בכיכר, לראות עשרות אלפי אנשים עומדים בדממה ובהקשבה, זה משהו שלא ניתן לתאר. בסוף הטקס עשרות אלפים מתפזרים לבתים בשקט מופתי. זה מדהים אותי כל פעם מחדש. הלא אתמול אותם אנשים עמדו באותו מקום, צרחו והתלהמו. הדואליות הזאת שלנו".
ממי אתה אתה צריך לבקש סליחה ולמה?
"יש כל כך הרבה. המון. אני לא חבר מספיק טוב, אז אני צריך לבקש סליחה מכל המעגל הקרוב שמקיף אותי, משפחה וחברים, שהוא גם המורחב בעצם. לא כי עוד מעט יום כיפור אלא כי באמת צריך. אני לא יודע לתחזק חברות כל כך. החברים היחידים שנשארו לי, הם כאלה שאתה יכול לספור על אצבעות כף היד, כאלה שממש מבינים אותי או שהם גם כמוני בהתנהלות. אנחנו יכולים לא לדבר חודש ואז מישהו נזכר, מרים טלפון ואין את 'איפה היית'. זה לא קיים בשיח. כל השאר נפגעו מזה שלמשל אני לא חוזר לטלפונים או להודעות שלהם. יש הרבה אנשים שעשיתי להם עוול, שפגעתי בהם בצורה כזו או אחרת. מבנות זוג לשעבר דרך חברים טובים לשעבר ואנשי מקצוע שעבדתי איתם".
דוגמה?
"ירדתי על העשייה של מישהו כי חשבתי שאני יכול ואולי טעיתי, כי לא כולם יכולים לקבל ביקורת. אמרתי לבמאי ההוא, 'איך זה יכול להיות שישבת, ראית את הסרט והפצת אותו אחר־כך?' זה מישהו שהחשבתי בתוך חבר קרוב. היום אפשר לומר שאנחנו לא חברים. בעיניי, כשאתה מוציא סרט לאוויר העולם כבמאי, יש לך אחריות. חשבתי, 'לא יכול להיות שאתה לא רואה את מה שאני רואה'. פעם היו גונזים הצגות כשמגיעים לגנרלית או סרט, או מחפשים לעשות משהו אחר. היום כמעט ולא. אף אחד לא אמיץ מספיק".
* * *
בן 48. נשוי פעם שנייה פלוס שתיים. הגדולה בת 17, הקטנה בת ארבע. נולד להורים שהגיעו מאיסטנבול, "והמנטליות הישראלית הייתה זרה להם בכל מובן. ולך תנסה לגדל ילד שמתנהג לא לפי הקודים שמוכרים לך. הם דיברו איתי רק לדינו ואני התכחשתי לשפה הזו. רציתי להיות צבר. אפילו התביישתי בזה, למרות שרוב ההורים של כולם היו מהגרים. רק בשלב מאוחר אתה פתאום מבין מה ההורים שלך עשו בשבילך, שהם כל חייהם עבדו כדי שלך יהיה. אני זוכר שהייתי שומע את אריק איינשטיין אז אבא היה אומר, 'החשישניק הזה'. או שהייתי רואה את הקליפים של בוי ג'ורג' ואמא הייתה אומרת, 'קוקסינלסון'".
"כשנולדתי הם עדיין לא ידעו עברית. אמא מספרת שהיא הגיעה לקחת אותי ביום הראשון בגן וראתה אותי ממש בוכה, מחזיק את החצאית של הגננת שמנסה להבין למה הילד בוכה. והגננת אומרת לה, 'הוא כל היום מחזיק לי את החצאית, בוכה ואומר אווה'. בלדינו זה מים. אז הילד רצה מים אבל היא חשבה שכואב לו משהו".
מה הכי משגע אותך כרגע בשיח הדומיננטי היום?
"השיח בין מזרחים לאשכנזים יצא מפרופורציות לגמרי והוא מוטעה מיסודו. ברור שהיו פה עוולות. המדינה נבנתה ובדרך קרו כל מיני דברים. אבל מה הילדה שלי תגיד היום כשישאלו אותה מאיזו עדה את? לדעתי היא לא תבין בכלל כי היא לא שם. גם אני לא ידעתי לומר אם אני אשכנזי או מזרחי".
והבעיה?
"זה הפך להיות מיליטנטי. אני מעריץ גדול של רועי חסן וכל החבורה של ערס פואטיקה. אבל יש הבדל בין רועי חסן שעושה את זה בדרכו הפיוטית לבין מירי רגב שעושה את זה בדרכה ההתלהמותית. אני לפעמים מסכים עם רועי חסן ולפעמים לא, אבל בכל מקרה חושב שהשבטיות הזו לא נכונה. הורינו בנו משהו ומספיק התערבבנו כדי להמשיך את זה ולבנות חברה הומוגנית. זה לא ייאמן ש־70 שנה אחרי שהמדינה הוקמה, השבטיות יותר חזקה מהמדינה. הכל זה עדיין 'לאן אתה שייך'. כשאני רואה אשכנזים שאומרים, 'אבל יש לי צד מזרחי במשפחה', זה הלואו של הלואו מבחינתי".
זה מאוד פופולרי.
"תגדלו את הילדים שלכם כישראלים, לא כשייכים לשבט כזה או אחר. זה עבר. כשבן־גוריון, שהיה פשיסט גדול, הביע רצון להחליף את השם הלועזי למי שמגיע לארץ, היו מי שהתנגדו בטענה שזה אומר למחוק את ההיסטוריה, זה נחשב דבר נורא. אני לא הייתי מסכים לדבר כזה. מצד שני אתה מבין את הרעיון הזה. לאחותי קראו סלמה. כשהיא הלכה לגן אף אחד לא הסכים לקרוא לה סלמה, אמא שלי הכירה את השם שרה אז זה מה שנתנו לה.
לי קראו לואי, ככה נולדתי, כשההורים הגיעו הביתה שכנה טובה אמרה להם, 'הוא לא יגדל טוב עם השם לואי, זה לא ישראלי'. אז איכשהו הגיעו לליאור. ניסו לבנות חברה חדשה ומתוקנת. היום חזרנו אחורה. דמות הצבר נעלמה, אין דבר כזה היום 'צבר' בשיח. למה? אולי נתפס כאשכנזי מדי. אנשים פה הולכים אחורה, לשורשים, במקום לערבוב. לי קשה עם כל ההתעסקות הזה".
הרקע של אשכנזי והכישרון שלו, מסבירים מדוע גרי בילו, המנהל של בית צבי, קיבל אותו אחרי אודישן לא הכי מוצלח ואפילו הסכים לשלם לו מלגה של 1,500 שקל בחודש - סכום לא רע באותם ימים. הוא זוכר את הרגע שבו הבין שהתקבל כאחד הרגעים המאושרים בחייו. "באתי לבית צבי עם גופייה וסנדלים, שיער ארוך אחרי צבא, הכי לא מחובר לאיך צריך להגיע לאודישן. התחילו לשאול שם, 'אבל אם תתקבל איך תממן את הלימודים?' אמרתי שאעבוד".
מה היה הג'וב הכי גרוע שלך?
״מצאתי את עצמי עובד בחברה לפיתוח ולגינון, מניח צינורות השקיה ושותל דקלים בגן צ'רלס קלור בת"א. זו הייתה עבודה קשה פיזית. וזה היה מיד אחרי מלחמת המפרץ. עבדתי יחד עם פלסטינים שהגיעו מג'נין ומרמאללה וזה היה היומיום שלי. מגיעים בחמש בבוקר לגן, חופרים ושמים צינורות. הפלסטינים התפלאו איך זה שיהודי ישראלי עובד איתם ולא מנהל אותם. התחברתי איתם, היינו יושבים, מעשנים בהפסקות. עבדתי בזה חצי שנה. בכל תקופת הלימודים, כשהייתי צריך כסף, סידרו לי לנקות את בית הספר.
הייתי מגיע בבוקר נורא מוקדם לפני כולם, מנקה פחים ושוטף מדרגות. לא תמיד כמובן קמתי בזמן והספקתי הכל. כן תמיד היה את הרגע המביך הזה של להוציא את פחי הזבל כשחברים שלך מגיעים ליום הלימודים, קונים קפה וקרואסון ומסתכלים עליך".
מה הדבר הכי גרוע שכתבו עליך או אמרו לך אז?
"בתחילת הקריירה שלי בתיאטרון מעולם לא קיבלתי ביקורת טובה. אף פעם. כולם שחטו אותי ללא יוצא מהכלל, ואז היו המון מבקרי תיאטרון. הייתה לי הצגה בהבימה עם נתי רביץ, 'נ.ב החתול שלך מת'. אחרי הפרמיירה אני זוכר תמונה ענקית שלי ושלו על חצי עמוד כשהכותרת היא 'ביזיון לאומי'. זה היה של הנדלזלץ ב'הארץ'. שוש ויץ כתבה ב'ידיעות' על הצגה אחרת שלי שהיא 'מתנהלת איכשהו בסדר אבל אחרי 20 דקות נכנס השחקן הצעיר ליאור אשכנזי ומוריד אותה לעברי פי פחת. מי הביא אותו לתיאטרון'. ככה זה נמשך יותר מעשור. בעצם רק אחרי 'הדבר האמיתי' בבית ליסין של הלל מיטלפונקט התחילו לכתוב עליי ביקורות טובות. היה קונצנזוס ומשם זה איכשהו הסתדר. בקולנוע תמיד קיבלתי ביקורות טובות".
נפגעת?
"עד לא מזמן הייתי לוקח ביקורות רעות, ממסגר אותן ותולה בדלת של השירותים בבית, להנאת הקוראים. יש לי המון. בהתחלה כן נפגעתי. היום זה לא משהו שבאמת מזיז לי".
* * *
בסדרה החדשה שלו, 'עקרון ההחלפה' שמשודרת בימי חמישי ב22:15 ב־3 HOT וזמינה חינם ב־HOT VOD, הוא מגלם קצין מז"פ שסובל מפוסט־טראומה והופך להומלס, כשברקע פרשייה של רצח מן העבר עולה מחדש ומצביעה על קונספירציה בעולם המשפט והחוק בארץ. "אותי תפס הסיפור של אנשי המז"פ, העילית של המשטרה", הוא מספר. "אקדמאים שלא הגיעו מרקע ביטחוני או מיליטנטי, מה שנקרא 'היורמים', שבכל תקופת הפיגועים בשנות ה־90 ובעשור שאחרי עברו מפיגוע לפיגוע כמעט מדי יום וראו גופות מרוטשות, זוועות ומראות שאי־אפשר לעכל והיו צריכים להתמודד עם זה. באותה תקופה לא השכילו לתת להם עזרה נפשית וכשזאת הגיעה רבים מהם, באופן טבעי, התכחשו לה. חלק גדול מהם פרש מהשירות בעקבות כל אותם מאורעות".
אשכנזי משחק נפלא, לצד ליאת הר לב. נדמה שכבר מיותר לציין את זה. רק שהוא לא ממש מרגיש ככה. כשאני שואל מה הדבר שהוא הכי שונא בעצמו, התשובה שלו די מפתיעה. "את חוסר הביטחון, עד כמה שיישמע מוזר. תמיד מפתיע אותי כשמחמיאים לי ברחוב. אני תמיד מרגיש שאני צריך להוכיח את עצמי. יש את הדבר הזה שאתה עושה תפקיד ואומר, 'עכשיו יגלו שאני סתם פייק, שעבדתי על כולם'. זה מתבטא אצלי בזה שאני צריך לקבל מילה טובה מבמאי כדי שאדע שאני בסדר. ברומניה, נניח, אף אחד לא אמר לי, 'איזו עבודה טובה אתה עושה' וזה ישר נקשר אצלי לחוסר הביטחון שלי. גם כשמישהו מפדבק אותי בצורה טובה אני תמיד לוקח את זה בעירבון מוגבל, שואל מה האינטרס של הבנאדם הזה לומר לי שהייתי טוב".
קריירה בינלאומית זה עדיין דבר שאתה חושק בו?
"לפני האוסקר, בתקופת 'ללכת על המים', עוד יכולתי לפתח סוג של קריירה בחו"ל, שלא קרתה מסיבות כאלה ואחרות שאני לא רוצה לדבר עליהן (צו עיכוב יציאה שהוצא בזמנו נגד אשכנזי - ר"ש). יש משהו לא ממומש עם חו"ל למרות שאני בשנים האחרונות עובד שם המון. אודישנים אף פעם לא עברתי, עד כמה שזה נשמע מוזר. אני לא יודע לעבור אודישן אלא אם ברור לי שהבמאי או המפיק רוצים אותי, ואז אני בא עם סוג של ביטחון. להתחיל עכשיו לחיות בחו"ל ולעשות אודישנים - לא הייתי צולח את זה".
עם חבר אחד מפורסם מחו"ל, מוריסי, הוא שומר על קשר הדוק. "הייתי בהופעה האחרונה שלו ונהניתי. אנחנו חברים טובים. נפגשנו לפני שהוא הגיע לארץ, ב־2008 בלונדון, לפני כתבה שעשיתי אז ל'ידיעות' איתו ומאז אנחנו בקשר קרוב. אנחנו מתכתבים במיילים. היה מצחיק כשהוא הגיע עכשיו, כי הדבר הראשון שהוא ראה זה שלטי חוצות ענקיים שלי מפרסם את אלקטרה והוא שאל את הנהג, 'מה ליאור מפרסם'. נפגשנו למחרת ההופעה שלו בתל־אביב, והיה קצר. כי הוא היה לחוץ בזמנים".
אתה חושב על הגיל?
"אני חושב על זה שאני מתקרב ל־50 .כשפגשתי את מוריסי ב־2008 הוא בדיוק היה לפני גיל 50 והוא אמר לי, '50 זה זקן. כל מי שמספר לך אחרת, טועה'. כשאני חושב על זה אני אומר, שכשאתה בין 20 ל־30, זה העשור שאתה לומד, מתפתח, מגבש דעה. בין 30 ל־40 אתה כבר אישיות בפני עצמך, התגבשת, יכול להקים משפחה. 40 עד 50 אתה כבר מנוסה, יודע, ראית, שמעת. אתה מאוד יצירתי. 60 זה ה־40 החדש היום, לייט בלומינג. תסתכל על מוני בראבא, ששון גבאי, כולם פורחים. 70, 80, 90 זה כמו שיצחק נבון הגדיר, 'ישיש, קשיש ו־90, טוב זה בקשיש'. העשור בין 50 ל־60 עבורי הוא חור שחור שנמצא שם ומפחיד. אני לא רואה את עצמי זקן, כמו שאמר מוריסי, אבל מפחד מהעשור שאני מתקרב אליו".
