דלית רצ'סטר היא ככל הנראה שדרנית הרדיו המשפיעה ביותר כיום בגלגלצ. היא משדרת תוכנית יומית הנושאת את שמה, מגישה את המצעד השבועי ומתפקדת כבר עשור כעורכת מוזיקלית ואחת החוליות החזקות בוועדת הפלייליסט המדוברת של גלגלצ. במילים אחרות, דלית רצ'סטר היא הסיוט והפנטזיה של המוזיקאים הישראלים.
את העניין סביבה אפשר לחלק לשתי קבוצות: אלה שחפצים ביקרה, ואלה שהיו חפצים בעיקר להשליך עליה חפצים חדים. המחשבה שהתפקיד הפך אותה לאימת המוזיקאים מעוררת בה בעיקר צחקוק של מבוכה. "יש המון אגדות אורבניות על לחצים ואיומים על עורכים מוזיקליים", היא מנסה לסייג. "אנשים באמת מאוד רוצים להיכנס לפלייליסט. יש בזה משהו מאוד יוקרתי. אז ברור שתמיד יש ניסיון ללחוץ ולהשפיע".
את חסינה מפני זה?
"ברור".
קיבלת איומים?
"אה... לא. עדיין לא".
שוחד?
"לא".
טוב, כאילו שהיית מספרת לי.
"לא, אבל גם לא הציעו לי, ת'אמת".
השנים הרבות בגלגלצ, היא מעדיפה לספר, הפכו אותה לנהגת זהירה במיוחד. כמו כוכבי ערוץ הילדים שמקפידים לא להיתפס עם סיגריה בפה, גם אנשי גלגלצ מבינים שהמעמד מחייב. אחרי הכל, אי־אפשר גם לדברר בקול מתפנק את הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים וגם להיות מעורב בתאונת שרשרת. "לפעמים אני מדווחת על תאונה ויודעת שהיה שם הרוג — אני לא אומרת בשידור שהיה הרוג אבל אני יודעת — וזה משפיע עליי מאוד", היא אומרת. "כרוכבת קטנוע אני רואה שנהגים במכוניות מסמסים. לפעמים אני דופקת להם על החלון וצועקת, אתם יודעים שיכולתם להרוג אותי?"
היית קרובה לזה פעם?
"קרה לי הרבה פעמים שרכבים כמעט הורידו אותי מהכביש. פעם איזו זמרת מפורסמת נסעה בתל־אביב, הייתה עסוקה מדי בכתיבת סמס וכמעט העיפה אותי מהווספה. בוא נגיד ככה, זה היה יכול להיות אייטם לפנים".
אולי לא שידרת שיר שלה והיא ניסתה לנקום?
"האמת שדווקא השמעתי אותה. יצאו לה שירים מדהימים השנה. חוץ מזה, לא נראה לי שמישהו היה רוצה לדרוס אותי. בשביל פלייליסט בגלגלצ?"
הלילה של מדונה
יותר מכל שדרן אחר בתחנה, רצ'סטר היא הפנים של גלגלצ: תל־אביבית, סופר־מעודכנת, ג'ינג'ית עם פס בלונד צבוע, הומור עצמי וטעם אקלקטי במוזיקה. אצלה גרים בכיף אלבום ההופעה של עומר אדם ומשה פרץ והאחרון של קייט בוש. המינוי שלה לפילהרמונית מסתדר מצוין עם חיבתה לטרנס. טיפוס מורכב, רצ'סטר. לא בדיוק החומר שמירי רגב מסתדרת איתו.
מאז ומתמיד ידעה שתשדר ברדיו. כשהגיעה לגלי צה"ל כחיילת שובצה בדסק, אבל אחרי בכי ונהי הועברה לתקליטייה והחלה לערוך מוזיקלית. ביום ההולדת ה־50 של מדונה הציעה לשדר מרתון לילי חגיגי, אף שאין לה בדיוק קול מפס הייצור הגלגלצי. מנהל התוכניות של גל"צ דאז, אמיליו גלעד שנקר, שמע אותה והתלהב מהנינוחות. "זה היה כמו בסיפורי אגדות. הוא נדלק עליי. ומאז כל מה שנתנו לי לשדר, לקחתי, רק בשביל לפתוח מיקרופון".
כמה חודשים מאוחר יותר דלית עופר, מנהלת גלגלצ לשעבר, כבר הציעה לה להחליף את הדר מרקס בתוכנית הערב "סינגלס". נדב רביד, מנהל גלגלצ הנוכחי, הימר עליה בגדול והפקיד בידיה את המשבצת היוקרתית של שעות הצהריים ואת המצעד. בשנה האחרונה הפכה רצ'סטר לאחד הקולות המואזנים ביותר בתחנה.
שנים הייתה לי תחושה שהשדרניות בגלגלצ מתקבלות לתפקיד על סמך היכולת שלהן ללחוש.
"הלחישות זה משהו שעבר בניינטיז. שמעתי הקלטה שלי לא מזמן ואמרתי לעצמי, מה זה הקול המגעיל הזה? לאנשים לקח זמן להתרגל לקול שלי. מצד אחד הוא לא לחששני, אבל הוא גם לא הקול החם, הבסי הזה, וגם לא הקול הנשי הדק. מכיר את הז'אנר הזה של הבנות שמבינות שהן לא היפות הקלאסיות, אז הן צריכות שיהיה להן איזה קטע? ככה אני הרגשתי בתור שדרנית, שאני חייבת להבליט דברים אחרים, כדי שלא ישימו לב שאין לי את הקול הכי רדיופוני בעולם".
אז מה הקטע שלך?
"יש לי הרבה מה להגיד".
לרצ'סטר אכן יש הרבה מה להגיד, אבל בתדירות שבה גלגלצ משוגרת לכותרות — היא נוקטת משנה זהירות. מאז סימנה שרת התרבות את גלגלצ כתחנת רדיו שלא משמיעה מספיק מוזיקה מזרחית, שמקפחת נשים מוזיקאיות ומשדרת מעט מדי אמנים ותיקים — נדמה שראשיה עומדים דרוכים, מצוידים בשריונים לקראת הסערה הבאה. קשה להתקיל את רצ'סטר. היא מכירה את כל טענות הנגד, ויש לה תשובות מסודרות. תחילה, היא מבקשת לתקן את הפרסום שלפיו מוזיקאיות נשים מושמעות פחות מגברים. "דווקא בגלגלצ נשים מופלות לטובה. מספר הזמרות שרשומות באקו"ם הוא רבע ממספר הגברים, ואחוז הנשים שמושמעות בגלגלצ יותר גבוה מאחוז הנשים שרשומות באקו"ם. אבל זה עצוב לי שאין מספיק".
למה? נשים עושות מוזיקה פחות טובה מגברים?
"ממש לא. אני חושבת שנשים עושות מוזיקה הרבה יותר טובה מגברים. כל המוזיקה האהובה עליי נכתבה ומבוצעת על ידי זמרות. אבל בארץ אין הרבה יצירה נשית כמו שהייתי רוצה שתהיה. כמה במאיות יש פה? כמה די־ג'ייאיות? דווקא גלגלצ כן מנסה להרים את היצירה הנשית כמה שאפשר".
לא לדעתה של מאיה בוסקילה.
"שוב נושא מאיה בוסקילה? זה לא משהו שדיברנו עליו כבר שנה שלמה? די, נו".
גם אם הסיפור נדוש, היא עדיין היחידה שלא חששה להתייצב מולכם.
"אין לנו שום דבר נגד מאיה בוסקילה. באמת. אני מאוד אוהבת אותה".
היא מודה שהפספוס הכי גדול שלה כעורכת מוזיקלית הוא האלבום באנגלית של מארינה מקסימיליאן. "כשיצאו סינגלים מהאלבום, הם לא הושמעו בגלגלצ. היה לנו קשה לעכל את זה. זה נשמע מאוד מורכב. ואז הבנו שיש דיבור מטורף על זה בשטח, והצטרפנו לזה. עד היום זה הורג אותי שלא זיהיתי את האלבום הזה. את הפוטנציאל ואת הוואו הגדול הזה".
גם את עדן בן־זקן פיספסתם.
"נכון. אני מודה, אבל ברגע שהבנו שפיספסנו, הצטרפנו. כולנו אנשים, ואני חושבת שזו הגדולה של גלגלצ, להגיד לפעמים: או־קיי, חבר'ה, טעינו, קורה".
פאר טסי התלונן שהשמעתם רק את "דרך השלום".
"זה לא מדויק. דווקא הושמעו שירים של פאר טסי אחרי 'דרך השלום', אבל הם פשוט לא נשארו להיטים".
נדב רביד אמר בראיון לרז שכניק שמבדיקות שנעשו בתחנה התברר שאם תשמיעו יותר פופ ים־תיכוני, אנשים אולי יחליפו תחנה.
"אני לא חושבת שזה השיקול. השיקול היחיד הוא אם השיר מתאים לפלייליסט — כלומר להיות מושמע שלוש פעמים ביום — או לא. אם אמא של החייל או נהג המונית שישמעו אותו ייהנו ממנו או לא".
כעורכת מוזיקלית, חשוב לך לקדם מוזיקה מזרחית?
"צחקו עליי פעם כשאמרתי בכתבה בטלוויזיה שגדלתי על מוזיקה מזרחית. כאילו, הילדה הג'ינג'ית הזאת, על מי את עובדת? אבל אני מהדור שמאמין שאין שום קשר בין איזה צבע אתה לבין מה אתה אוהב לשמוע. אז אני נראית אשכנזייה וההורים שלי רוסים, אז מה? אני מאוד אוהבת מוזיקה מזרחית וחושבת שצריך לקדם אותה. רק עכשיו הכנסנו לפלייליסט שיר עם ציון גולן. אתה יודע מי זה ציון גולן? זה הביונסה של התימנים".
החיילים של מחר
השנה 2016, אבל שני נושא השיחה הפופולריים ביותר הם עדיין סלמונלה ושיטת הפלייליסט של גלגלצ. רק אחד מסוכן לבריאות, ובכל זאת הפופוליסטים נלחמים בגלגלצ כאילו היא משדרת חיידקים מזיקים. האיום להתערב בשיקולי ועדת הפלייליסט פתח לאחרונה שוב את הדיון הנצחי סביב השיטה. "לא גלגלצ המציאה את הפלייליסט", מסבירה רצ'סטר. "זו שיטה שהרבה תחנות רדיו בעולם משתמשות בה. מתברר שזו השיטה הטובה ביותר לבחירת שירים לתחנת רדיו".
וגם להמון תסכולים וקיטורים.
"תמיד יהיו קיטורים. אבל במבחן התוצאה, גלגלצ היא התחנה המואזנת ביותר בארץ. לא מזמן התפרסמה רשימה של מועדון 'יותר' של מתגייסים לצה"ל. יש התאמה מדויקת בין האמנים שמושמעים בגלגלצ לבין הטעם של החיילים של מחר.
"ברור שאני מבינה למה גלגלצ מעוררת רגשות כל כך סוערים. זה מתסכל להיות אמן שהיצירה שלו לא מושמעת כמו שהוא היה רוצה. אגב, גם לאמנים הכי מושמעים בגלגלצ יש תמיד טענות על זה שהם לא מושמעים מספיק, וזה בסדר. אני אף פעם לא אזלזל בטענות של אמן או אתווכח איתו. אם היינו יכולים, היינו משדרים את כולם, אבל אי־אפשר. אתה חייב לדעת לבחור".
מירי רגב שואלת שאלה שבטח רבים שואלים: מי אתם שתקבעו מה יצליח?
"הוועדה הזאת מורכבת מהמון אנשים, בגילים שונים, ממקומות שונים. עם טעם מוזיקלי שונה. מי שמנו? אנחנו לא חושבים שאנחנו גאוני הדור. אבל בוועדה יושבים אנשים שונים שמבינים במוזיקה".
מי מהזמרים חייב לך את הצלחתו?
"המון אמנים בתחילת דרכם. אני לא אתן שמות, כי אני לא אוהבת להגיד, 'אני עשיתי אותו'. הוא עשה את עצמו. אני רק שמעתי ואהבתי ושיכנעתי אנשים לאהוב. תמיד היה חשוב לי שגלגלצ תישאר מעודכנת. כשהייתי חיילת התחילה ההיסטריה סביב איימי וויינהאוס. מבחינתי זה היה הדבר הכי גדול שקרה במוזיקה בעשור. אני זוכרת שהשיר שלה, 'ואלרי', לא עבר פלייליסט. זה נשמע לכולם שיר ג'אזי כזה, אולד סקול מדי. היו הרבה שירים בסגנון שנורא עבדו באנגליה, ולא עבדו בארץ. שבוע אחרי שבוע הוא לא נכנס לפלייליסט. ואז, יום לפני אחת הישיבות חלמתי שאיימי וויינהאוס באה אליי וצועקת עליי, למה השיר שלי לא בפלייליסט? למה 'ואלרי' לא מנוגן בגלגלצ? באתי לישיבה בוכה ואמרתי שאני חייבת שהשיר ייכנס. כולם הצביעו לו והוא נכנס".
יש אמנים שלא משנה מה יוציאו, ייכנסו לפלייליסט אוטומטית?
"לצורך העניין, כששלמה ארצי מוציא שיר אחרי עשור שהוא לא הוציא אלבום, אז יש פה עניין. זה לא רק השיר, זה גם האייטם".
גם אחרי עשור, היד שלך עדיין רועדת כשאת מצביעה אילו שירים ייכנסו ואילו לא?
"ברור. בכל יום רביעי, מהרגע שאני קמה, רועדות לי הידיים. גם אחרי עשר שנים שאני עושה את זה, אני עדיין מלאת פחד כשאני מצביעה על שירים בפלייליסט. אני חושבת שגלגלצ כבר מזמן לא חורצת גורלות של אמנים. בגלל המהפכה התקשורתית אמנים היום לא צריכים את גלגלצ בשביל להצליח. כמעט הכל מגיע מהשטח".
מה אני צריך לעשות כדי להיות חלק מוועדת הפלייליסט?
"אתה רוצה? לא כדאי לך. לא שאני מתבכיינת, אבל אתה מגיע כל בוקר, מאזין לעשרות שירים שמגיעים לתחנה — מהתחלה ועד הסוף — וזה מעייף ומתיש. להקשיב לכל שיר ולזכור שמאחוריו יש בן אדם ששם כסף, שמאמין בזה, זה מאוד קשה רגשית. לא הייתי ממליצה לך".
אם מירי רגב תרצה להצטרף, תכניסו אותה?
"ברור. לדעתי יש לה טעם טוב במוזיקה. היא אוהבת הכל מהכל. נראה לי שהיא אוהבת מזרחי, אבל גם את לאונרד כהן".
שיר כלולות
היא מהג'ינג'יות האלה שמצדיקות את המיתוס: חיוך שמזמין צחוק גדול. אנרגיות גבוהות. בעבוע מתחת לפני השטח. כשהייתה צעירה, היא מספרת, חלמה להיות בלהקת בנות. "חשבתי שאני אהיה בספייס גירלז או שאני אהיה עורכת דין. אחד מהשניים". בתקופת התיכון היא הקימה להקת פאנק, "השניצלונים", שלא שרדה יותר מקאוור של "תלך כפרה עליי" של שרית חדד.
היא נולדה וגדלה בחולון. הוריה, צמד מהנדסים, עלו מברית־המועצות בשנות ה־70. בחודש שעבר חגגה יום הולדת 28, "אבל פליז תכתוב 27 עדיין. אם אני אמות או משהו, יוכלו להגיד שאני חלק ממועדון ה־27, של כל הזמרים שמתו בגיל הזה".
לצד גלגלצ, היא גם די־ג'יי מצליחה. היא מנגנת בליינים קבועים של מסיבות, ובפורים שעבר ניצחה על רייב של 100 אלף איש. בשאר זמנה היא משמשת גם די־ג'יי בחתונות. היא תיקלטה במסיבת הרווקות של בר רפאלי וליוותה את אניה בוקשטיין ורוני דלומי לחופותיהן. "יש זוגות שזוכרים אותי כל החיים שלהם, כי הייתי הדי־ג'יי בחתונה שלהם. זה מטורף בעיניי". ועדיין, עם כל הקול ששון וקול שמחה, רצ'סטר לא ממהרת לסגור תאריך לחתונה משלה. "אני לא יכולה לחשוב על חתונה כשאני לא בעמדת הדי־ג'יי. אין לי מי שיתקלט".
כמעט שנתיים היא בזוגיות צמודה עם גלי שטרקמן, פרסומאית בבאומן בר ריבנאי. הן התחילו כידידות טובות, כאלה שמספרות זו לזו על הדייט של אתמול בלילה, אבל גילו שהן מעדיפות לצאת לדייט דווקא אחת עם השנייה. "היו הרבה מכשולים בדרך, זה מאוד הבהיל אותנו, לפעמים אתה לא רוצה להרוס חברות ברומן. זה כזה 'דוסון קריק' כזה, לא?"
את העיסוק בהעדפותיה המיניות דחתה רצ'סטר עד אחרי הצבא. "לא מאוד התעסקתי בזה. עד גיל ממש מאוחר לא הייתי במערכות יחסים בכלל. הייתי מחויבת לכל הדברים האחרים שלי בחיים. ההבנה שאני רוצה להיות עם נשים הגיעה רק בגיל 23 בערך. עד אז היו גברים.
"אני מכירה הרבה נשים שעוברות שלב כזה, שיש להן רומן עם אישה ואז הן חוזרות לגברים. חשבתי שזה מה שיקרה איתי, שזו תהיה פאזה. אבל זו לא הייתה פאזה. בסוף אדם צריך לצאת מהארון בפני עצמו. זה לפעמים לוקח זמן. הייתי עם גברים וגם עם נשים עד שהבנתי איפה הלב שלי נמצא".
ההתמודדות המשפחתית, היא מספרת, לא הייתה קלה. "להורים שלי היה קשה וזה הביא גם איזשהו נתק בינינו. אנשים מפחדים או חוששים ממה שהם לא מכירים. מבחינת הרבה הורים, גבר שחי עם גבר או אישה שחיה עם אישה, פירושו חיים קשים, של חוסר קבלה של החברה, בטח במדינה שמרנית כמו ישראל. עדיין יש המון ילדים שקשה להם לצאת מהארון. ההורים שלי פחדו שהתחום שאני עובדת בו עשה אותי כזאת. שתל־אביב גרמה לי להשתנות. ברור שזה לא נכון, אבל היה לי קשה להסביר להם את זה. במקום לעזור להם לקבל את זה, הרחקתי אותם ממני. ניערתי אותם.
"עכשיו, אחרי שנים קשות באמת של נתק, קרה לנו משהו מדהים. דווקא גלי היא זאת שעזרה לחבר מחדש את המשפחה. ההורים שלי הכי תומכים וגאים בי בעולם. ההורים הכי טובים שיכולים להיות. זה שהיה להם קשה לא הופך אותם להורים פחות טובים. תמיד אמרו לי, כמו שלך לקח 23 שנה להתמודד עם עצמך, אז גם להורים שלך ייקח. אולי לא 23 שנה, אבל ייקח להם זמן. תני להם אותו".
עד פופ
עם כל הכבוד לענייני הלב של רצ'סטר, הסוגיה הדרמטית ביותר כרגע עדיין פתוחה: מי לוקחת — עדי ביטי או נועה קירל? רצ'סטר מתכווצת. נדמה שהיא מוכנה לחזור לדבר על מירי רגב, מאשר להכריע בסוגיית הכוכבות המתבגרות.
"זה לא יקרה", היא כמעט מסתתרת מתחת לשולחן. "אתה זוכר שבריטני ספירס וכריסטינה אגילרה פרצו באותו זמן וההשוואות היו בלתי נמנעות? אז גם כאן מאוד מפתה להשוות, אבל אני נמנעת מלהכריע. מה שכן, יש צביעות בכל הדיון סביבן, באנשים שאומרים, 'הן בנות 14, מה זה החפצון הזה? בנות בגיל הזה צריכות להיות בבית ספר'. כשזה מגיע מחו"ל — בריטני ספירס, סלינה גומז, אריאנה גרנדה בשנים הראשונות שלהן — זה לא נורא, אבל כשזה מגיע מכאן, קשה לקבל את זה. יש כאן שמרנות לגבי פופ ישראלי".
הקלילות היחסית שבה רצ'סטר מנהלת את חייה יכולה לטשטש מעט את העובדה שהיא לוקחת מאוד ברצינות את העבודה שלה. בחירת השירים שלה ברדיו מבוססת על נפש המאזין. ביום ראשון, למשל, היא משתדלת לשדר רק שירים מעודדים. "אני מרגישה שלכל שיר שאני מנגנת או לא מנגנת יש אחריות. יום ראשון הוא יום מגעיל. חשוב לי לבחור שירים מסוימים".
מה השיר שירכך את יום ראשון דיכאון?
"She's The One של רובי וויליאמס. לא משנה מה הטעם המוזיקלי שלך או כמה אתה ציני, זה שיר שלא מעבירים בו תחנה. עשו מחקר מהו השיר הכי 'פיל גוד' בכל הזמנים, ומצאו שהשיר Don't Stop Me Now של קווין הוא האהוב ביותר. לפני שבוע פתחתי עם זה תוכנית. מבחינתי, השירים הכי חשובים אלה שירים שמפנקים את המאזינים".
מה פדיחת השידור הכי גדולה שהייתה לך?
"פעם שכחתי לסגור מיקרופון. הייתי חיילת, חיפשתי בדיוק דירה. נגמר השידור, אז התחלתי לעשות טלפונים. 'כן, שלושה חדרים? וכמה לחודש?' איזה בושות, למזלי אנשים סימסו לי: 'תסגרי את המיקרופון'".
מה צופן לך העתיד?
"וויי, אין לי מושג. בינתיים החיים זה מה שקרה לי בזמן שבחרתי איזה שיר להשמיע". •
