מחלת הקרדיט
לכל אדם יש חולשות. החולשה של ראש הממשלה בנימין נתניהו מסתתרת תחת המילה הלועזית "קרדיט". בתרגום לעברית, קרדיט הוא אשראי, אך לא לכך הכוונה. הכוונה לקרדיט במובן של בעלות על מעשה, מהלך, צעד.
כשנתניהו אומר היום "תנו לי קרדיט" הוא מבקש משהו שונה: הכרה ציבורית במעשים הגדולים שלטענתו עשה, ולא אשראי למה שיעשה. הוא מייחל שישבחוהו ויהללוהו על הישגיו בכל התחומים, כולל הכלכלי. לטענתו, ישראל, ובמיוחד כלכלת ישראל, היא מה שהיא הודות לאיש אחד, בנימין נתניהו. לצערו, צרות העין של פוליטיקאים יריבים ותקשורת עוינת מונעת מהעם להיחשף לאמת זו. לו קיבל את הקרדיט המגיע לו לפי כל דין, סבור נתניהו, עם ישראל היה נושא אותו על כתפיו ומכתיר אותו כמלך המושיע. לנצח. בעיני רוחו, ההיסטוריה היא בעלת בריתו; היא תכיר בגדולתו כמנהיג האומה היהודית.
המרדף של נתניהו אחר "קרדיט", או בתרגום חופשי אחר "הכרה", יכול להאיר מחדש לא מעט פרקים בהתנהלותו מול סביבתו. בסתיו 2012 החל נגיד בנק ישראל אז, פרופ' סטנלי פישר, לשקול לקטוע את כהונתו השנייה ולפרוש מהנגידות. להתמסר למשפחה ולתרומה לקהילה. אך הוא עדיין היה רחוק מהכרעה סופית ולא שש אליה. הוא ביקש לשוחח עם האיש שהציע לו את הנגידות, ראש הממשלה נתניהו. במועד שסוכם התייצב פישר בלשכת נתניהו על הדקה. תמיד דייק. לחינם: רק אחרי כ־45 דקות של המתנה במסדרון התפנה ביבי לקבלו. מהלך השיחה הפתיע את פרופ' פישר, בלשון המעטה. נתניהו העלה בה קובלנה קשה, מרירה, נגד פישר שהוא, הנגיד, לוקח לעצמו את הקרדיט שמגיע לנתניהו על שנות הפריחה והיציבות של המשק הישראלי. במיוחד עלתה מדברי נתניהו ביקורת אישית על הופעותיו של הנגיד בחו"ל, שבהן — כך ראה זאת ביבי — לא נתן לראש הממשלה את הקרדיט הראוי על הישגי המשק הישראלי בקבלת ישראל ל־OECD ובאישור חוק בנק ישראל החדש. שכחת מי קידם את כל זה? שאל באירוניה מתריסה.
התלונות הכעוסות בסוגיית הקרדיט העכירו את השיחה בין ראש הממשלה הלא פופולרי (אז) ובין הנגיד הנערץ של בנק ישראל. נתניהו לא התאמץ לשכנע את פישר להשלים את הכהונה השנייה כנגיד בנק ישראל; מבחינתו, פישר היה יכול ללכת מיד. היה זה פרופ' פישר עצמו שלא רצה לנטוש את ספינת בנק ישראל בסמוך לבחירות וקבע את מועד עזיבתו אחריהן, בסוף יוני 2013. לימים הבינו מקורבי פישר שלנתניהו כבר היה מועמד מחליף, הנגיד לשעבר פרופ' יעקב פרנקל, עליו סמך שהכרת התודה לביבי תהיה מאפיין קבוע בכל הופעותיו.
עניין הקרדיט היה גם המניע הנסתר לפיטורי שר האוצר הקודם יאיר לפיד: לפיד, חש נתניהו, לקח לעצמו את הקרדיט על פתרון בעיית הגירעון הגדול בתקציב, קרדיט על כמה רפורמות במיסוי ובשוק ההון ועמד לקבל קרדיט על הוזלת הדירות. הצעתו של לפיד לביטול מע"מ על דירה ראשונה הייתה עלולה להצליח, כלומר לגרום לירידה במחירי הדירות ולהכתרת לפיד כילד הפלא של משבר הדיור - הדבר האחרון שנתניהו היה מוכן להשלים עימו. איש מלבדו לא יעשה פה פלאים. לפיד פוטר, הבחירות הוקדמו וביבי מסר את תיק האוצר למשה כחלון. זה היה הימור פוליטי משתלם: אם לשפוט לפי הסקרים, כחלון לא הצליח לצבור עד כה קרדיט ציבורי. להפך, התמיכה במפלגתו התכווצה כמעט למחצית.
לפני כשנתיים פירסמתי במדור את רשימת הרפורמות הבולטות ששינו את פני כלכלת ישראל. אחרי פרסום המדור ננזפתי על ידי "מקורבי ראש הממשלה": למה לא הזכרת את אבהותו של נתניהו על רפורמות רבות? איך זה שלא נקבת במפורש בשמו כאבי הרפורמות ולא נתת לו קרדיט? התגוננתי בטענה שרשימתי נועדה להציג את המעשים ולא את העושים, ולכן נמנעתי מלציין את שמות השרים וראשי הממשלה. מקורבי נתניהו לא השתכנעו מהסבריי. נותרו פגועים.
שרים ופקידים שעבדו עם נתניהו למדו את השיעור: אסור להם לנפנף בהישגים עצמיים. תמיד לזכור שהם רק ברגים במכונה שמפעיל נתניהו. הוא גוליבר. היתר ליליפוטים, ננסים. ושלא ינסו להשתוות לו; הם נראים גדולים רק כשהם עומדים על כתפיו. עובדתית, סבור נתניהו, הקרדיט על ההשקעה ברכבות ובכבישים מגיע לו. הקרדיט על הצמיחה (כשיש) ועל ההיי־טק מגיע לו. הקרדיט על התעסוקה המלאה והאינפלציה האפסית מגיע לו. הקרדיט על הגז הטבעי והסייבר מגיע לו. הקרדיט על נטרול המחאה בסתיו 2011 מגיע לו. ואם וכאשר תיעצר העלייה במחירי הדירות, הקרדיט יגיע לו.
לנתניהו תרומה עצומה לעיצוב דמותן של הכלכלה והחברה בישראל כיום. אך לקרדיט מנהיגותי יש תכונה אחת שנתניהו כנראה שוכח: הקרדיט תמיד בורח ממי שרודף אחריו.
בעד אנטרופיה
השם סיקרן אותי מתמיד. על שום מה חברה המספקת, לדברי היו"ר שלה גל סטאל, "פתרונות ייעוץ כוללים בתחום ניהול סיכונים, ממשל תאגידי וציות לרגולציה", תאמץ לעצמה את השם אנטרופי, ENTROPY, מילה אנגלית למונח הפיזיקלי אנטרופיה? אנטרופיה, על רגל אחת, מבטאת בנוסחאות כמותיות את מידת האי־סדר במערכות הקיום הפיזי. לפי "החוק השני של התרמודינמיקה", האי־סדר גובר ככל שהמערכות עצמן נעשות מורכבות יותר. לחוק האפל הזה השלכות על היקום ועל האנושות. על פיו, אנחנו נידונים לחיות בתוהו מתעצם והולך, ורק בזכות האינטליגנציה האנושית, שהופעתה בטבע אינה מוסברת ואפילו מנוגדת לחוק עצמו, איננו נבלעים (עדיין) בחור השחור.
האומנם אנטרופיה הוא השם הנכון לחברת ייעוץ המתמחה בין השאר בציות לחוקים, הוראות ותקנות? אחרי שיחה עם בכיריה הבנתי את הטעם לכך. ממשלת ישראל, על המוני הרגולטורים והרגולטוריות שלה, מייצרת מדי חודש בחודשו יותר ויותר אנטרופיה ביקום הכלכלי הישראלי. היא נוהגת בשמחה על פי חוק התרמודינמיקה השני. מולה ניצבים התאגידים, הנידונים לשקוע בבלבול קוסמי שהיא מייצרת. כדי להתגונן מפניו יש צורך להשתמש בעזרים תבוניים רבים; אחד הבולטים הוא כאמור חברת הייעוץ אנטרופיה, או אנטרופי באנגלית. היא לא מייצרת אנטרופיה, היא נלחמת בה. זה המסר של שמה.
אנטרופי הגיעה למעמדה החשוב בשוק ההון כשהמחוקק הישראלי החליט לחייב את המשקיעים המוסדיים להשתתף ולעיתים להיות גורם מכריע בניהול חברות שבמניותיהן השקיעו (בלי צל של כוונה לנהלן). תיקונים שחוקקו לפקודת החברות, ממספר 16 ומעלה, מצווים על נציגי המשקיעים המוסדיים לנקוט עמדות ברורות בעד או נגד הצעות שמביא דירקטוריון החברה להחלטת האסיפה הכללית של בעלי המניות, בייחוד בנושאים חשובים כמו שכר בכירים, עסקאות של בעלי שליטה, הסדרי נושים ועוד.
צריך לזכור: תחת לוחית הזיהוי של "משקיע מוסדי" נמצאת קופת גמל או קרן פנסיה המנהלת חסכונות ארוכי טווח של עמיתים בזהירות ובתבונה הנדרשות. מעת לעת היא גם משקיעה — את חסכונות העמיתים, לא את הונה העצמי המועט — בחבילות של מניות. חבילות בהיקף מוגבל שלא יהפוך את הקרן או את הקופה לבעלי שליטה או עניין. והנה, בא המחוקק ואמר למנהלי הקרנות והקופות: היי אתם, חוכמולוגים, גם אם רציתם להישאר מחוץ למגרש, פסיביים לגמרי, אתם על המגרש וחייבים להשתתף במשחק. נא להתייצב.
אבל למנהלי קופות וקרנות חסרים הכלים, ובעיקר הרצון להתעמק בהחלטות שמביא הדירקטוריון לאסיפת בעלי המניות ולקבוע עמדה כלפיהן. לכן הוציאו את קביעת העמדה למיקור חוץ, כלומר לאנטרופי. אנטרופי חוקרת וממליצה למשקיע המוסדי איך להצביע. בכך קיבלה מעמד מונופוליסטי מיוחד של חברת ייעוץ הקובעת גורלות וחורצת דין של תאגידים. "אנטרופי", מסביר לי סטאל את ייחודה, "מעסיקה עשרות רבות של כלכלנים, עורכי דין, רואי חשבון ואנליסטים המנתחים את ההצעות ניתוח מקצועי נטו וממליצים למשקיע המוסדי הפונה אלינו כיצד עליו להצביע לטובת החברה ורק לטובתה. אנטרופי חפה משיקולים לא ענייניים כמו הימנעות ממחלוקת עם בעלי השליטה החזקים בחברה".
איך ידעתם להמליץ לקרן פנסיה אם לאשר או להתנגד למערך התגמולים לבכירים שהציעו בעלי השליטה בחברה שבמניותיה השקיעה הקרן את חסכונות העמיתים?
"בחנו את הביצועים, ערכנו השוואות בין הארץ לבין חו"ל, עשינו ניתוח סיכונים שלפניהם ניצבת החברה והתייחסנו לשאלה אם התגמול המוצע פוגע במיעוט מקרב בעלי המניות. על סמך כל אלה גיבשנו את ההמלצות".
המשקיעים המוסדיים אכן מצביעים כפי שהמלצתם?
"לעיתים כן, אבל לפעמים לא. גורמים רבים נכנסים לשיקול הסופי של קרן פנסיה המושקעת במניות של חברה בורסאית, והמלצתנו היא רק אחד מהם".
ביהמ"ש העליון דן השבוע בחוק המגביל את שכר הבכירים בתאגידים הפיננסיים, וסירב לנגוע בו בטענה הנכונה שהחוק משקף את האידיאולוגיה של הכנסת. האם החוק, הקובע תקרה של 2.5 מיליון שקל לשנה לשכר הבכירים, לא מייתר את עבודתכם?
"התגמול למנהלים הופקע בארץ מהתחום המקצועי והפך לנושא במאבקים חברתיים. במאבקים פוליטיים, או מה שאתה מכנה אידיאולוגיים. ובאידיאולוגיה אין לאנשי המקצוע שלנו יתרונות. כשהחוק מקבע את גובה התגמול, למשקיעים מוסדיים אין יכולת להשפיע עליו. אבל אל תשכח שהחוק לא חל על רוב ענפי המשק. בכל החברות הלא פיננסיות אנחנו ממשיכים להמליץ ללקוחותינו כיצד להצביע בהתאם למתודולוגיות שפיתחנו, בלי להתייחס כלל לסכום של 2.5 מיליון שקל".
יש לך הסבר למה ההגבלה הוחלה רק על המגזר הפיננסי?
"כי מובילי דעת הקהל שונאים את הבנקים, ולכן המחוקקים לא צפו להתנגדות לחקיקה נגדם. בתודעה הציבורית הבנקים מתחילים להיראות כחברות תשתיות ממשלתיות".
כשלי הממשל
סטאל והמנכ"לית ענת גואטה מודאגים מאוד מ"הסטת הדיון על ממשל תאגידי לסוגיית שכר הבכירים בלבד". ההסטה, אומר סטאל, סותמת את הגולל על דיון רציני בכשלים הנפוצים בניהול החברות בארץ.
ומהם הכשלים?
"הבעייתיות של הממשל התאגידי בחברות בורסאיות אצלנו נחשפת בעיקר בהרכב הדירקטוריון שלהן. בחלק לא מבוטל של החברות ההרכב עדיין משקף את ההעדפות ואת הבחירות האישיות, הישירות והעקיפות, של בעל השליטה בהן. הוא רואה במינוי דירקטורים את זכותו הקניינית, בכלל זה דירקטורים מקרב הציבור, האמורים לכאורה להיות בלתי תלויים. לכאורה, כי למעשה בעל השליטה שולט גם במינוי שלהם. כך מתמלאים הדירקטוריונים באנשים שאין להם התמצאות בענף שבו פועל התאגיד, אין להם ידע בניהול סיכונים והם אינם מכירים את החברה עצמה. דירקטוריון כזה לא מסוגל למלא את תפקידיו כגוף הנותן כיוון לחברה ועומד בתוקף על האינטרס של התאגיד מול בעלי השליטה בו".
הכשל הנוסף בממשל התאגידי בישראל, מציין סטאל, הוא חולשת הביקורת הפנימית: "בחברות בורסאיות לא מעטות למבקרי הפנים אין שיניים, אין מנגנון ואין עצמאות מספקת". רק תחשוב, הוא אומר, כמה מהנפילות ומההסתבכויות המפורסמות של תאגידים בישראל היו נמנעות לו כיהנו בהם דירקטוריונים ראויים ופעלו מבקרי פנים בעלי סמכויות? כולן, כנראה.
סטאל וגואטה חושפים מודל שפיתחה אנטרופי לדירוג החברות הבורסאיות לפי איכות הממשל התאגידי שלהן. הדירוג מתבסס על המידע על חברות הקיים באנטרופי מתוקף עבודותיה עימן, על דוחות החברות ועל שאלונים מפורטים שנשלחו אליהן. הציון הכולל מביא בחשבון את מבנה הדירקטוריון ואת כשירותו, את רמת הביקורת הפנימית, את השמירה על זכויות בעלי מניות המיעוט, את ההקפדה על אתיקה בעסקים ואת מדיניות התגמול של הבכירים. לנושא האחרון, התגמול, נותן המודל את המשקל הנמוך ביותר, רק 10% מהציון הסופי, לעומת 45% הניתנים להרכב הדירקטוריון. הכנת המודל נמשכה שלוש שנים בהדרכת ועדה מקצועית מייעצת בראשות פרופ' שרון חנס מאוניברסיטת תל־אביב.
והממצאים? בממוצע קיבלו החברות הנסחרות בבורסה בתל־אביב ציון 7 בממשל תאגידי, כמעט טוב. אך השונות ביניהן רחבה. 37% מהחברות קיבלו ציון טוב ומעלה, 35% ציון מספיק בקושי ומטה. ומי במצטיינות? הבנקים וחברות הביטוח, אומרים סטאל וגואטה, עומדים בראש המצטיינים בממשל התאגידי, חברות ההיי־טק באמצע הסולם, ובמקום האחרון שותפויות הנפט והגז. גואטה: "הממשל התאגידי של הבנקים בולט לטובה. המגזר הבנקאי בארץ, מבחינה זו, הוא מהמתקדמים בעולם". אנטרופי מתכוונת לשפר ולשכלל את הדירוג ולשתף פעולה עם "מעלה", ארגון המדרג חברות לפי מידת האחריות החברתית שלהן.
שאלתי את היו"ר ואת המנכ"לית מה לדעתם ישקם את הבורסה בתל־אביב ויחזיר אליה לפחות מקצת ממאות החברות שמחקו את מניותיהן מהמסחר. החברות יחזרו לבורסה, הם אמרו, אם וכאשר "ישתנה השיח הציבורי, ובמקום לדבר על גובה שכרו של סמנכ"ל השיווק בחברה ועל ציות לרגולציה ידברו על דירקטוריון מקצועי ועצמאי, על מבקר פנים בלתי תלוי, על קוד מוסרי מחייב, על עובדים מרוצים ועל ממשל תאגידי שהחברה יכולה להיות גאה בו". המשקיעים המוסדיים שאנטרופי מייעצת להם אמנם מגלים באחרונה (קצת) יותר אקטיביזם באסיפות של בעלי המניות, אבל באנטרופי לא אופטימיים לגבי כך שהשינוי אכן יקרה בזמן הנראה לעין. גם בתחום הזה, מתברר, חסרה מנהיגות שתוביל.
במדור הבא אתייחס שוב למכתבי קוראים, והם רבים ומגוונים.
