yed300250
הכי מטוקבקות
    יעל שרוני על הג'אגלינג האינסופי של החיים המשפחתיים | צילום: עידו לביא
    זמנים מודרנים  • 12.09.2016
    "לפעמים אני אשת קריירה של המאה ה–21 ולפעמים אני עקרת בית נואשת בפרברים"
    יעל שרוני, לנצח לילך המרושעת מ"רמזור", החליטה להשלים את מכסת ההריונות בחייה עד גיל 40, הביאה לעולם שלוש ילדות בתוך חמש שנים, ועכשיו היא מתרגלת למיעוט שעות שינה. כוכבת הסדרות "שכונה", "היהודים באים" ו"תריץ אחורה" מדברת על הג'אגלינג האינסופי של החיים המשפחתיים
    סמדר שיר ׀ צילום: דניאל קמינסקי ׀ סטיילינג: נופר נוריאל

    כשיעל שרוני אומרת, "אורנה בנאי הוציאה אותי מהארון", היא מיד מזהה בעיניי אלף סימני שאלה.

     

    "לא, לא", היא פורצת בצחוק מתגלגל, "להביא לך מים? זה לא מה שאת חושבת, זה היה בקטנה".

     

    מה בקטנה?

     

    "אלונה, בתי הבכורה, שעולה לכיתה א', לא ידעה שאני שחקנית. לא סיפרתי לה, ולא בגלל איזושהי אג'נדה חשובה. לא יצא. לפני שנתיים חברים הזמינו אותנו לארוחת צהריים שבה נכחה גם אורנה בנאי המקסימה, והיא אמרה לאלונה, 'את יודעת שגם אני שחקנית כמו אמא שלך?' ככה נחשפתי".

     

    בסידרה "השכונה" | צילום: אבשלום ששוני
    בסידרה "השכונה" | צילום: אבשלום ששוני

     

    ומה קרה?

     

    "אלונה ישר רצה אליי ואמרה, 'אמא, היא שחקנית כמוך', אז שאלתי אותה, 'את זוכרת שפעם באת לבקר אותי בצילומים?' מאז היא ראתה אותי בטלוויזיה, וגם הגננות והסייעות אמרו לה, 'ראינו את אמא שלך'. נראה לי שהיא אוהבת את הרעיון".

     

    מה תגידי לבתך כשהיא תראה אותך מתנשקת על המסך?

     

    "וואו, אני אסביר לה שזה חלק מהמקצוע, אבל מאז שהתחתנתי עם נדב אני מקבלת רק תפקידים של דוסיות או של ביצ'יות שמתנערות מבעליהן, כנראה שהוא כישף אותי, אז עדיין לא נאלצנו להתמודד עם שאלה כזאת".

     

    אלונה, שעקבה אחר שלל הדמויות ההיסטוריות שאמה מגלמת ב"תריץ אחורה", לא ראתה אף פרק ב"רמזור", וזה דווקא כן מתוך אג'נדה חשובה. "למה שהיא תראה? היא עוד קטנה", מגוננת עליה אמה ובאותה הנשימה מתאמצת להאיר פנים לכל יושבי בית הקפה שעולים לרגל אל שולחננו כדי לספר לה עד כמה אהבו ושנאו אותה. מה שבטוח — איש לא נותר אדיש ללילך איצקוביץ', אשתו של איצקו (ליאור כלפון) שבהמשך הפכה לגרושתו.

     

    "ברור שאני אומרת תודה על הזכות להיות חלק מסדרה כל כך מצליחה ואהובה", שרוני בוחרת את המילים בפינצטה, "אבל לילך היא לא אני ויותר מזה — בהתחלה לא האמנתי שקיימים כאלה זוגות: אישה שמרגישה צורך עז לשלוט בבעלה וגבר שמרגיש צורך עז שאשתו תשלוט בו. אבל אז ישבתי עם אדיר מילר, יוצר הסדרה, שהסביר לי שזה המנגנון הקומי ביחסים שלה עם איצקו, וברגע שהבנתי והפנמתי התחלתי לחגוג".

     

    בנוסף לתפקידיה ב"תריץ אחורה" בטלוויזיה החינוכית ו"היהודים באים" בערוץ הראשון, היא מככבת גם בעונה השנייה של הסדרה "שכונה" בערוץ ניקלודיאון (בלעדי לצופי HOT, אפיק 84). "אני נהנית כשאני יוצאת לעבודה ואני מופרית מהעבודה, אבל אני לא מכורה לעבודה", היא אומרת על שלל עיסוקיה. "אולי זה נובע מהעובדה שלא הייתי ילדה שמגיל אפס חלמה לעמוד על במה".

     

    המסע שלי

     

    שרוני (41) גדלה בסביון, חלק משנות התיכון עשתה בניו־יורק עקב שליחות של אביה, שהיה נשיא הבונדס, שירתה כמש"קית חינוך ולמדה לתואר ראשון בתקשורת וניהול. "אל תשאלי אותי למה בחרתי דווקא בתואר הזה מפני שאין לי מושג, ובשנה השנייה משהו הרגיש לי לא נכון", היא נזכרת. "שמעתי על סדנת משחק של יורם לוינשטיין שמתקיימת במשך ארבעה חודשים, אחת לשבוע, ואמרתי, 'פעם בשבוע זה לא מחייב וזה בול בשבילי'. כשצלצלתי לשם הקול שלי רעד, פחדתי נורא".

     

    ממה?

     

    "בגיל 17 התגלגלתי לשיעור חד־פעמי אצל ניסן נתיב ואמרו לנו ללכת במעגל כמו קופים. הציניות הטינאייג'רית התפרצה ממני. למה שאני אלך במעגל כמו קופה? מה, אני שרוטה? בסדנה של יורם אמרתי לעצמי 'על החיים ועל המוות, זה המסע שלך, באת לבדוק אז תבדקי'. כשהייתי צריכה לעשות משהו מול אנשים זרים חששתי שאתפגר במקום. אבל עוד לפני שארבעת החודשים הגיעו לסיומם רציתי להפסיק את הלימודים לתואר, שהפך לטפל עבורי".

     

    והפסקת?

     

    "לא. ההורים לחצו עליי להמשיך, הלחץ שלהם ישב לי על עקב אכילס של 'אחת שמתחילה ולא מסיימת', אז חרקתי שיניים עד לקבלת התעודה. יום אחרי זה, בגיל 24, עברתי לתל־אביב ונרשמתי ללימודי משחק. אני לא מצטערת על שלא התחלתי קודם. התואר הראשון מחק ממני את הציניות והוביל אותי לבשלות שאיפשרה לי להתמודד עם הפחד מחשיפה, מכישלון, ומהאפשרות שאני אעמוד על הבמה ואדבר ואף אחד לא יבין מה אני עושה".

     

    הופעתה הראשונה בטלוויזיה, בטלנובלה "משחק החיים" (בתפקיד ריקי, האחות הרעה), העניקה לה חשיפת בזק, בענק. "באותם ימים, עם ישראל כולו, מנער ועד זקן, התמכר לטלנובלות, אבל למזלי, בחיי היומיום אני לא נראית בדיוק כמו במסך", היא אומרת. "לא מזהים אותי בשנייה הראשונה, אז אני מצליחה לעבור מתחת לרדאר. זה נחמד שהמתדלק בתחנת הדלק אומר לי, 'את נחמדה, לא הגיע לך להתחתן עם כזה קמצן', ומצד שני, יש כאלה שמטיחים בי, 'למה את כזאת רעה לאיצקו?' התשובה שלי קבועה: 'זה מה שכתבו לי'. זו האמת, והיא עובדת נפלא".

     

    בגיל 33 הכירה שרוני את נדב סברוב, בן גילה, בעל חברה לפרסום ושיווק באינטרנט. "זה קרה בשלוש לפנות בוקר, במועדון בתל־אביב, המקום הכי לא סביר למציאת בעל", היא מחייכת. "היה לי אז בן זוג שגר בירושלים, אבל ביני לבין נדב היה קליק מאוד חזק שהיה קשה להתעלם ממנו. אמרתי לו, 'יש לי חבר' ולמרות זאת הוא התעקש לקחת את הטלפון שלי, אז ביקשתי ממנו שיצלצל בעוד חודשיים. ביני לבין עצמי כבר הרגשתי שעם החבר בירושלים זה לא ילך. אחרי חודשיים בדיוק נדב צילצל, אחרי שנה התחתנו וישר התחלנו לעבוד על ילדים. החלטתי שעד גיל 40 אגמור עם ההריונות והלידות והיו לי רק חמש שנים להספיק".

     

    למה דווקא 40?

     

    "אני בת הזקונים מבין שלוש בנות, ואמא שלי הביאה אותי כשהייתה בת 42. רציתי שאצלי זה יהיה אחרת, ומה אני אשמה שלקח לי כל כך הרבה זמן עד שמצאתי את בחיר ליבי? שלוש הבנות נולדו צפוף. אלונה בת שש, רונה בת שלוש וחצי — אני כל הזמן אומרת לה, 'את לא בינונית, את אמצעית' — ואלה בת שנה. בעצם, הן שלוש פעוטות וזה הארד קור. הפסקתי לספור כמה פעמים אני מתעוררת בלילה. הבכי של אלה הוא תמיד בגדר תעלומה, או שיניים או הבטן, לך תדע, אבל גם נדב קם".

     

    קיווית לבן זכר?

     

    "כן, בשביל הגיוון, אבל לא התאכזבתי נורא. אמרתי, 'אם כבר שלושה ילדים מאותו המין, אז עדיף בנות'. באולטרסאונד האחרון היה שבריר של שתיקה, אבל לא עבר לנו בראש להצהיר שלא נפסיק עד שיבוא הבן. רק כשיש לך ילדים את מבינה שזו עבודה קשה שדורשת ממך המון הקרבה, לא במובן הבכייני והקורבני. הילדות תלויות בי ואני מאה אחוז בשבילן, אבל בגיל 40 מגיע לי להתחיל לחיות, לא?"

     

    "החיים מתחילים בגיל 40" זה שיא הקלישאה.

     

    "זו הבעיה עם קלישאות. הן מרתיעות ואת בטוחה שלא תהיי חלק מהן, עד שאת מגלה כמה שהן נכונות".

     

    יש כאלו שאחרי כל לידה מבלות שנתיים בבית על חשבון הקריירה.

     

    "למזלי, אחרי כל היריון חיכתה לי עבודה וזה בהחלט הציל אותי. אני לא מאלו שיוצאות מחדר הלידה ומכריזות על פסק זמן. גם כאמא טרייה היה לי קשה מאוד להתרכז רק בחיתולים. כשסיימתי את חופשת הלידה הראשונה נכנסתי לתקופה הכי מאתגרת בחיי. צילמתי שלושה פרויקטים במקביל — 'רמזור', 'סרוגים' ו'המיוחדת'. בשני ההריונות הבאים עשיתי קמפיין ופתאום מצאתי את עצמי עובדת לא קשה ומרוויחה הרבה. זה רע?"

     

    מה היית עושה אם לא הייתה מחכה לך עבודה אחרי ופשת הלידה?

     

    "הייתי דואגת למצוא אותה. אני אף פעם לא מונעת מהפחד של 'מה יהיה אם לא יהיה', אלא מהאמונה שיהיה טוב, וזה עובד. עובדה, אחרי שאלה נולדה צילמתי את העונה השנייה של 'היהודים באים' ואת 'תריץ אחורה' וגם חזרתי לבית ליסין, להצגה 'המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה' שבה שיחקתי לפני ההיריון. זו הסיבה שפעמיים בשבוע אני רצה בפארק הירקון עם מאמן ופעם בשבוע אני רצה בפארק רמת־גן לבד. סיסמאות כמו 'לאכול פחות ולאכול בריא' מצלצלות נהדר עד שאני רואה מתוקים. הכי קשה לי לעמוד בחום הזה מול גלידה. איך אפשר?"

     

    איך את מזגזגת בין קריירה למשפחה?

     

    "נדב ואני יודעים שהעבודה שלי באה בצרורות. יש תקופה של פיק ויש תקופה של מנוחה. כשמגיע הפיק כולם מתגייסים וזה מקסים. כשאין לחץ אני פנויה לעשות לביתי. לפעמים אני אשת קריירה של המאה ה־21 ולפעמים אני עקרת בית נואשת בפרברים. לדוגמה, אני מאוד אוהבת לבשל, אבל גם זה בא לי בפיקים. יש שבועיים של גורמה ושבועיים של 'תזמינו משהו' או 'שימו פסטה בסיר'. המשפחה התרגלה".

     

    בימים אלה, משימת הג'ינגול בין אמהות לקריירה מציבה בפניה אתגרים חדשים. "שתי הבנות הגדולות החליפו מסגרות – זו עלתה לכיתה א' וזו עלתה מגן פרטי לגן עירייה. אני עוד לא מכירה את המסלולים, יש פקקים ואני חייבת לקחת נשימה עמוקה כדי לשמור אנרגיות טובות לצילומים". על הפרק – סיטקום לילדים ולנוער ("ובעיניי גם למבוגרים") שיעלה בערוץ זום ב־HOT ושמו "צפוף".

     

    "מדובר בזוג – אלי פיניש (בדמות מיקי, סופר ילדים רגיש) ואני (בדמות נירית, רופאת ילדים) – שמתחתנים בפעם השנייה", היא מגלה. "הוא מגיע עם שתי בנות ואני מביאה שלושה בנים. כך נוצרת משפחה מורכבת ואם לא די בכך אז בבניין שלנו, ממש מול, גר האקס שלי, שאותו משחק אורי גוטליב. המציאות הזו מזמנת הרבה דרמות וקומדיות, אבל באופן אבסודרי הסידור הזה עובד יפה מאוד".

     

    את הסיטקום כתבו נטלי מרכוס ואסף בייזר ("שגם יצרו את 'היהודים באים' ומאז, בכל פעם שהם עושים משהו אני מתייצבת") ומביים אורן שקדי, וגם ילדים נוטלים בו חלק. "למזלי", שרוני מציינת. "בזכותם הצילומים מתחילים בצהריים ולא בשש בבוקר".

     

    קחי חופש

     

    היא הייתה לילך מ"רמזור" במשך ארבע עונות, נצח במונחי היצירה המקומית. "והמון דברים קרו לנו במשך ארבע השנים האלה — חתונות, הריונות, גירושים — אבל אני אגזים מאוד אם אומר שהפכנו למשפחה. בכל פעם שהתכנסנו לשלושה חודשים של עבודה הרגשנו שאנחנו חוזרים למשהו מוכר, ושוב נוצרה אינטימיות גדולה, והתחבקנו והתנשקנו וכל השאר, עד שהחוויה הזאת נגמרה בקאט אחד. בסופו של יום, זו עבודה. היחיד שהתאהבתי בו באמת הוא ליאור כלפון, שמעבר להיותו שחקן מוכשר הוא קודם כל בן אדם".

     

    מה היית אומרת ללילך אילו נתקלת בה ברחוב, בגודל טבעי?

     

    "קחי חופש! בעונה הראשונה היא ואיצקו נסעו למלון באילת ולילך, שלא הייתה מרוצה מאף חדר, העבירה את כל החופשה בהחלפת חדרים. אני אציע לה לצאת לקמפינג בחיק הטבע, באוהל. שם אין בעיות כאלה".

     

    עם כל הכבוד ללילך, את פרס האקדמיה לטלוויזיה קיבלת על הדמות של יפעת ב"סרוגים".

     

    "שתי הסדרות האלה שודרו בו־זמנית וזה פעל לטובתי בכך שלא נוצר לי סטריאוטיפ. הדמות של יפעת שונה מאוד מלילך. זו הייתה דרמה, יפעת הייתה מישהי שמתבוננת פנימה, ושמחתי שאני יכולה להראות שיש לי מנעד רחב. אגב, עוד לא עשיתי קולנוע ואין לי הסבר למה. אני מחכה".

     

    רגע של אושר פוקד אותה מדי יום, בסביבות שמונה וחצי בבוקר, בביתה שברמת־גן. "נדב יצא לעבודה, המטפלת יצאה לטיול עם אלה, הבאתי את שתי הבנות למוסדות החינוך וסוף־סוף אני חוזרת הביתה, יוצאת עם ספל הקפה לגינה, לוקחת נשימה עמוקה ובוהה. אני לא מוותרת על הבהייה היומית. אחרי זה מתחילות עבודות התחזוקה של הבית ושל הגוף שלי, מפסיכולוג ועד מניקוריסטית, ותמיד יש הפתעות לטובה ולרעה. בשבוע שעבר אלונה קראה, 'אמא, יש ציפור דרור מתחת לתנור'. התעלמתי, אבל הילדה התעקשה, אז ניגשתי ומה היה שם? עכבר!"

     

    מה עשית?

     

    "עליתי על כיסא, צרחתי והדבקתי את הבנות שלי בפחד מוות מעכברים". *

     

    smadarshirs@gmail.com

     

     


    פרסום ראשון: 12.09.16 , 01:32
    yed660100