למה הן צריכות את זה?

החזקת שירות טלוויזיה רב־ערוצית בארץ היא כאב ראש אחד גדול. מעבר לעלות התשתית להעברת השידורים (להוט כבלים, ליס לוויין, סלקום ופרטנר "ירכבו" על כבלי בזק או הוט), העלות העיקרית היא תוכני השידור, ואלו יקרים להחריד.

הרגולציה מחייבת את הוט ויס להפריש כל אחת 150־200 מיליון שקל בשנה ל"הפקות מקור", שאכן הפכו להצלחה. ועדת פילבר (לשינוי הרגולציה בשידורים) ממליצה כעת לשחרר בשלב הראשון מִתְחרות חדשות מהחובות הללו, ולהקל מאוד גם על הוט ויס.

המגמה ל"פתיחת השוק" הקלה על פרטנר להחליט לקפוץ למים, אך עדיין נותר התוכן העיקרי - סדרות, סרטים וערוצי ספורט. החברות נאבקות על קניית זכויות שידור מענקיות השידור העולמיות, שבידיהן הסדרות והסרטים המבוקשים, ובדרך כלל החזק מנצח. הקרב על HBO הוא דוגמה מצוינת. המפיקות מנצלות את היריבות בין הקבוצות בארץ ואת רצונן בבלעדיות, כדי להעלות מחירים.

לפני כשנתיים אף בחן שר התקשורת דאז, גלעד ארדן, אישור לפרטנר וסלקום לשתף פעולה ברכישת תוכן למיזמי הטלוויזיה שתיכננו, כדי לעודד תחרות.

אבל פרטנר עברה את נקודת האל־חזור. כמו סלקום, היא חייבת שירות טלוויזיה - גם אם זה ידמם כמה שנים - כדי להשלים "חבילה" שתהפוך אותה לקבוצה שיכולה לספק מענה בכל אחד מתחומי התקשורת, או בכולם.