אם יש אדם ומנהיג במדינת ישראל שאפשר לומר עליו את הדברים לפי שירו של שאול טשרניחובסקי "האדם הוא תבנית נוף מולדתו" - שמעון פרס הוא האדם הזה.

צירוף המילים "שמעון פרס נלחם על חייו" נשמע, בשעת כתיבת הדברים, בלתי מתקבל על הדעת: האיש הפעלתן, הזה שגם בגיל 93 לוח הזמנים שלו נראה ונקרא כמו דפי מחשב צפופים, הוא סמל מעיין הנעורים. בגילו המופלג, תולדות חייו הן סיפור מדינת ישראל, המאבק להקמתה, וחייה במשך שבעה עשורים.

הוא שירת בכל תפקיד אפשרי. הוא מעורב בכל אירוע משמעותי בחיי המדינה. הוא שם, תמיד: החל ממדריך בנוער העובד - ועד ראש ממשלה ונשיא המדינה. פרס הוא מהאנשים שנאמר עליהם שאלוהים יוצר רק אחד בדמותם ובתבניתם - ואחר כך שובר את התבנית כדי שלא יחקו את היצירה.

צריך גם לומר את האמת: שמעון פרס הוא פוליטיקאי בכל רמ"ח אבריו. לא היה תכך שלא היה שותף לו. הוא הקים ממשלות, והפיל אותן. בקריירה הפוליטית הענפה שלו הוא ידע לשנוא ולאהוב, היה נעים הליכות ורגזן גדול, הציג פני פוקר של פוליטיקאי מתחיל והיה אשף לקנוניות פוליטיות. אדם שיודע לנווט במים סוערים למען מדינת ישראל ובעיקר למען ביטחונה. בכל מקום בו צריך משהו למען ביטחון המדינה, פרס שם, לפני כולם.

כפוליטיקאי וכמנהיג ישראלי זכה פרס לאהבה מאוחרת. בימי המאבק הגדול והיצרי בין הליכוד למערך, חלקים נרחבים בעם לא העניקו לו את אהבתם, ופעם אחר פעם היכו בו ביום הבחירות בקלפי.

אבל כנשיא המדינה הוא ידע להוביל את דרכו ובתוך כך את דרכה של המדינה בדרך שמנעה ריב ומדון. לפתע פתאום טעם את טעמה של האהדה הציבורית, והופיע כמלאך מושיע שהוביל לשלום. זו דרכו: כאשר צריך אותו במלחמה - הוא במלחמה, וכאשר צריך אותו בשלום - הוא בשלום.