הכלכלן פרס

מנהיגות אמיצה

תרומתו של שמעון פרס למדינת ישראל ידועה ומוערכת. פחות ידועה, ועוד פחות מוערכת, תרומתו לכלכלת ישראל. בלי להפריז, אפשר לומר שפרס, כראש ממשלת ישראל ב־1985, הציל את המדינה מקריסה כלכלית מוחלטת והחזיר אותה למסלול הפיתוח והצמיחה.

פרס, שהוביל באותה השנה את התוכנית לייצוב המשק, קבע באמצעותה את גורל הכלכלה הישראלית עשרות שנים קדימה. עד היום אנחנו חיים על פי כללי המשחק שנקבעו אז. וכשהממשלות סוטות מכללים אלו, הכלכלה מתחילה שוב לקרטע.

הבחירות של יולי 1984 נערכו בצל שקיעת ישראל במשבר כלכלי - תוצאת המדיניות הכלכלית המופקרת של ממשלות הליכוד מ־1977. נזכיר בקצרה את המצב: עליית מחירים בקצב של 10% בחודש, ובחודשים מסוימים אף 15% ויותר, גירעונות ממשלתיים המגיעים לחמישית מהתוצר המקומי, חוב ציבורי יותר מכפול מההכנסה הלאומית, מחסור גובר במטבע חוץ הגורם לפיחות בלתי פוסק בשקל, ואזילת הרזרבות עד כדי חשש ממשי לחדלות פירעון של המדינה, תוהו בשווקים הפיננסיים ואפשרות ריאלית של מפולת בנקאית, ירידה ברמת החיים של האוכלוסיות החלשות ביותר ואבטלה זוחלת ההופכת לדוהרת.

חדשנות צרפתית. פרנסואה מטרר

על אף מציאות מחרידה זו, העבודה בראשות שמעון פרס לא מצליחה בבחירות 1984 לגבור על הליכוד בראשות יצחק שמיר. בלחצו של הנשיא הרצוג מוקמת ממשלת רוטציה: שנתיים ראשונות יכהן פרס כראש הממשלה, שנתיים אחריו - שמיר.

פרס מקבל, כאמור, כלכלה הרוסה. אחרי חודשים של היסוסים וחיפוש פתרונות ביניים מביא פרס לאישור הממשלה ביממה שבין 30 ביוני ל־1 ביולי 1985 את תוכנית הייצוב הגדולה. גיבש אותה לפרטי־פרטיה צוות של פרופסורים לכלכלה, לא פקידי המדינה, בהובלתו של פרופ' מיכאל ברונו. בצוות שותפים בין היתר הפרופסורים איתן ברגלס, חיים בן־שחר, סטנלי פישר (מאמריקה, כיועץ של הממשל האמריקאי המבטיח גם רשת ביטחון), עמנואל שרון (מנכ"ל האוצר) וכמה יועצים צעירים מקורבי פרס.

מבחינת האמצעים והכלים זו תוכנית כמעט סוציאליסטית: במרכזה מהלך דרמטי של הקפאה מוחלטת של המחירים, השכר, שער השקל, האשראי הבנקאי, הסובסידיות למיניהן וקיצוץ עמוק ביותר בתקציב הממשלה ובמיוחד בתקציב הביטחון המקומי. היא מחייבת הפעלה של פיקוח הדוק על המחירים, השכר ושוק מטבע החוץ. בישיבה הלילית ההיא, שהפרוטוקולים שלה שוחררו לפרסום רק אשתקד ולא חידשו דבר, חלק נכבד משרי הליכוד מצביע נגד אישור תוכנית הייצוב. שר האוצר יצחק מודעי מצביע בעדה. שר הביטחון יצחק רבין מצביע בעד למרות הקיצוץ חסר התקדים בביטחון. אריק שרון, שר התמ"ת, מבטיח לשתף פעולה ככל שיידרש, בהשפעת דוד ברודט, ראש מטה המחירים במשרדו. פרס נאבק למען האישור כשהוא נקי מכל שיקול מפלגתי.

התוכנית, שמתקבלת כמקשה אחת, מחייבת שינויי חקיקה מקיפים בניהול תקציב המדינה, כולל חוק האוסר הדפסת כסף, חוק יסודות תקציב וחוק ההסדרים. במשחק הכוחות הפוליטי היא מחלישה את מעמדו של משרד האוצר ושל פקידיו ומחזקת את המעמד וההשפעה של יועצים כלכליים חיצוניים. היא מחזקת גם את השמאל ומחלישה את הימין הכלכלי, אך מעל לכל היא דורשת מנהיגות שמעזה לקבל הכרעות גורליות אנטי־פופוליסטיות. מנהיגות המסוגלת לבשר לציבור: היום תישאו בנטל נוסף כדי שמחר תהיו שוב בני חורין.

המהפכה העדתית. דני פפרמן

ושמעון פרס מספק את המנהיגות. במלואה. בביטחון עצמי מדבק. שימשתי אז כעורך הכלכלי של העיתון "על המשמר", ביטאון המפלגה הסוציאליסטית הציונית מפ"ם. זמן־מה לאחר הפעלת תוכנית הייצוב הוזמנתי לאולפן התוכנית "מוקד" של ניסים משעל, שם התארח פרס. ראש הממשלה התייצב מול אש צולבת של שאלות שהמטירו עליו משעל עצמו ושלושה עיתונאים כלכליים, אנוכי ביניהם. הופעתו הייתה קריטית. לו כשל בלשונו, לו היסס, לו הקרין חוסר אמון - הייתה תוכנית הייצוב מתמוטטת, כפי שהזהיר אותי לפני השידור פרופ' מיכאל ברונו. ברונו לא ביקש לרחם על פרס, להפך. הוא ביקש ממני להציג "שאלות מקצועיות הכי קשות שאתה רק יכול", כי אין כמו פרס, אמר ברונו, להתעמת עם ביקורת עניינית. "הוא הכי טוב בזה", הוסיף. מהשידור אני זוכר לא רק את עמידתו הזקופה ומעוררת האמון של פרס, לא רק את הקלות שבה ניפץ את דברי הביקורת שלנו, לא רק את התקווה שזרע בלב הצופים לימים טובים יותר המתדפקים ממש על הדלת, אלא בעיקר את השימוש החוזר ונשנה שעשה במילה "צמיחה". לא יציבות - צמיחה. המסר שלו הפתיע גם אותנו: היציבות דרושה לכלכלת ישראל, הסביר, לא למען עצמה אלא כתשתית לצמיחה מובילת ידע, מוח, כישרון, מדע. צמיחה שהיא בהישג ידינו עומדת בפתח, בישר. מאז דבק ללא לאות בחזונו הכלכלי־הלאומי הזה.

ההמשך ידוע. תוכנית הייצוב הצליחה מעל המשוער. תוך שנה תוקנו הנזקים הנוראיים שגרמה מדיניותם הפופוליסטית של שרי האוצר מטעם הליכוד. האינפלציה נכבשה, הפיחותים נפסקו, הייצוא זינק, החובות הצטמצמו, הגירעונות אוזנו, וכלכלת ישראל עלתה על דרך חדשה שהובילה לשלושים שנות גאות ושגשוג. התוצר לנפש עלה מ־10,000 דולר לשנה ל־36 אלף דולר לשנה. החוב הלאומי הכבד הפך לעודף לאומי - עודף בן 120 מיליארד דולר - נכון ליוני השנה.

שום מהלך שננקט אחר כך במשק לא היה צולח אלמלא הוביל פרס את תוכנית ההצלה הלאומית ביד חזקה ובזרוע נטויה. ראוי מאוד לזכור זאת כעת, כשנכון לשעות אלו הוא נאבק על חייו, על תודעתו ועל רוחו.

כור היתוך סטטיסטי

עסקים עדתיים לא יאהבו את השינוי. ניתן אף להניח שהם יסתייגו ממנו בקולי־קולות. כי אין בשינוי זה רק עניין סטטיסטי גרידא, יש בו קריאת תיגר על שיח המוצא והפוליטיקה של הזהויות.

אני מתכוון לשינוי שהנהיגה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בניהולו של דני פפרמן, בהגדרות ושיטות מיון בסקר החשוב ביותר שלה בתחום רמת החיים - סקר הוצאות המשפחה (משקי בית), המתבסס על מדגם של כ־8,500 משקי בית.

עד הסקר האחרון קוראיו היו רגילים לחלוקה מאוד מפורטת של משקי הבית היהודיים לפי ארץ לידה ותקופת עלייה של ראש משק הבית. כך נחלקו המשפחות לאלו שראשן נולד באסיה־אפריקה, באירופה־אמריקה ובישראל. האחרונות נחלקו שוב לאלו שהסבא - אבא של אבא - נולד באסיה־אפריקה, באירופה־אמריקה ובישראל. וכל תת־תת־קבוצה כזו חולקה שוב לתת־תת־תת קבוצות לפי מועד העלייה לישראל. לפי הסקר של 2013, הפער בהכנסה החציונית ברוטו של משפחת שכירים "מזרחית" מול "אשכנזית" הצטמצם ל־13% בלבד בקבוצת ילידי הארץ, כלומר בדור השני.

והנה, בפרסום הסקר ל־2014: מהפך. מה זה מהפך, מהפכה.

החלוקה לפי יבשות המוצא של ראש המשפחה (אסיה־אפריקה ואירופה־אמריקה) בוטלה כליל. משקי הבית שראשם נולד בישראל או עלה לישראל עד 1989 קובצו לקטגוריה אחת: הצברים והעולים הוותיקים. קבוצה שנייה כוללת את ילידי חוץ־לארץ שעלו מאז 1990 והיא מחולקת לפי שתי תת־קבוצות בלבד: עולי בריה"מ־לשעבר ו"אחרים".

זהו זה. זה הכל. אין - לפחות לא בפרסום החדש - "עולי אירופה־אמריקה" מול "עולי אסיה־אפריקה", לא דור ראשון ולבטח לא דור שני. כל החטטנות הדמוגרפית שאיפיינה סקרי הוצאות משפחה קודמים סולקה. יש לקוות לתמיד.

מה החליף אותה? מיון חדש לפי רמת הדתיות של משקי בית יהודים: חילוני, מסורתי, דתי, חרדי ו"אחר". המיון חושף את הפערים העמוקים הנוכחיים. ההכנסה הכספית ברוטו של משק בית חילוני ממוצע הייתה 21,800 שקל לחודש, ואילו של משק בית חרדי 11,800 שקלים לחודש. הפער בהכנסה בין חילונים לחרדים הוא, אפוא, 85% לטובת החילונים. הפער בהכנסה לנפש מגיע ל־270%, כי המשפחה החרדית יותר מכפולה בגודלה מהחילונית.

עוד מגלה הסקר, ש־130 אלף משקי בית מגדירים עצמם כ"חרדים", 210 אלף משקי בית מגדירים עצמם כ"דתיים", 490 אלף משקי בית כ"מסורתיים", וקרוב ל־1.2 מיליון משקי בית יהודים הם חילוניים בעיני עצמם. ל־56% ממשקי הבית החרדיים יש מחשב ביתי וכ־30% מחוברים לאינטרנט, לעומת 80% באוכלוסייה היהודית כולה.

זו חלוקה מעוררת מחשבה. נובע ממנה כי מעל לחצי מהציבור היהודי בארץ מגדיר את עצמו כחילוני, אבל רק פחות מ־7% כחרדי ועוד כ־10% כדתי. האם חשיפת חלוקה סטטיסטית חדשה זו, דמוגרפית וכלכלית, תמצא ביטוי בהחלטות פוליטיות? בהחלטות כלכליות־פוליטיות? מסופקני.

הלקח הצרפתי

פעם, מזמן, לפני האינטרנט היה המיניטל. המיניטל הומצא על ידי הצרפתים ב־1978 כרשת מידע ייחודית העוברת באמצעות קווי הטלפון. המידע הוצג על מסך של טרמינל ביתי קטן המחובר במודם למכשיר טלפון נייח. באמצעות הטרמינל של מיניטל יכול היה הצרפתי הממוצע לרכוש כרטיסים למופעים, לרכבות ולטיסות, להזמין משלוח מחנות ואוכל ממסעדה, לשלוח ולקבל הודעות אישיות, לפתוח תיבת דואר אלקטרוני, לגלוש לבסיסי נתונים, ובמכשירים משופרים גם לנהל שיחות וידיאו.

בשיא תפוצתה, בסוף המאה הקודמת, הגיעה רשת המיניטל ל־10 מיליון דירות ועסקים. השתמשו בה לא פחות מ־25 מיליון תושבי צרפת. תעשייה מתקדמת שלמה צמחה והתפתחה סביב המיניטל. היה לו פוטנציאל לחולל בצרפת מהפכת תקשורת ולהוביל אותו לעולם כולו. ממציאיו ומפתחיו אכן התכוונו להפוך אותו לתשתית לאינטרנט, אבל הממשל הצרפתי התנגד לכך נמרצות, דרש לשמור על בלעדיות, שלל שיתופי פעולה ובכך גזר עליו מוות בטוח. צרפת הפסידה במרוץ על טכנולוגיית תקשורת ששינתה את פני העולם.

ולא רק בתחום זה הסיפור הצרפתי מעיד על תפיסה לקויה של קדמה טכנולוגית, הנסמכת על פקידים ולא על יזמים. האם מכוניות נוסעים צרפתיות לא היו בשנות השמונים עמוסות בטכנולוגיות חדשניות? היו גם היו. מטוסי התקיפה של חיל האוויר הצרפתי היו שיא של טכנולוגיה צבאית, הקונקורד - שיא הטכנולוגיה התעופתית, ורכבות מהירות - שיא של טכנולוגיה תחבורתית. באותן שנים התעשייה הצרפתית נתפסה כשם נרדף להנדסה מתוחכמת, אך היא לא שמרה על מקומה בצמרת. מתברר שלפריחת הטכנולוגיה לא די במהנדסים מצוינים ובסיוע ממשלתי, כי אם גם במערכת תרבותית־עסקית המעודדת נקיטת יוזמה, נטילת סיכונים, חיפוש פתרונות יצירתיים והיענות לדרישות השווקים. היי־טק לא יצמח במדינה שבה חובה לסגור את כל העסקים בימי ראשון ולשלם מס של 75% על הכנסות מאקזיט - כמו בצרפת עד לפני שנים ספורות.

כעת העניינים מתחילים להשתנות, ומהר, מספר לי פרנסואה מטרר, מנהל המחלקה המסחרית בשגרירות צרפת בארץ. "שר הכלכלה, התעשייה והדיגיטל המתפטר שלנו, עמנואל מקרון, שם לו למטרה למתג מחדש את צרפת כארץ החדשנות ולהפוך את פריז לבירת סטארט־אפ אירופאית, ולשם כך השיק את היוזמה הגלובלית פרנץ'־טק", במסגרתה מתהדקים הקשרים עם ישראל".

בביקורו בארץ לפני שנה בראש משלחת רבת משתתפים מתחומי החדשנות, הכריז מקרון על כינון מרכז טכנולוגי משותף לשתי המדינות.

2016 הייתה עמוסה במיוחד באירועי היי־טק צרפתי בישראל: במארס נפתח המרכז "פרנץ'־טק ישראל", באפריל נחגג יום החדשנות השלישי צרפת־ישראל, ובחודשים האחרונים מדרבנים גורמים צרפתיים רשמיים יזמים ישראלים לגשת למכרז של ממשלת צרפת ל"כרטיס לפריס" עבור מאה חברות הזנק זרות. היזמים שיזכו במכרז יקבלו 25 אלף יורו מלגה לשנה ליזם, מגורים חינם וחסות של חממה טכנולוגית צרפתית. צרפת לא חוסכת במענקים לחברות המשקיעות במחקר ופיתוח - הקלות המס לתעשיות הטכנולוגיה נאמדות ב־6 מיליארד דולר לשנה לפחות. היא מסבסדת לימודי הנדסה ומדעי מחשב, ומדי שנה מסיימים מאה אלף סטודנטים צרפתים את לימודי ההנדסה והמחשבים. קרנות הון סיכון גילו בשנתיים האחרונות את צרפת ומימנו בה חברות בשלבי צמיחה שונים בקרוב ל־20 מיליארד יורו.

המפנה בגישתה של הממשלה בפריז להיי־טק חשוב, אבל שינוי בשאיפות הדור הצעיר חשוב הרבה יותר, מסביר מטרר. "פחות ופחות צעירים חולמים על קריירה בביורוקרטיה הממשלתית, מה שנחשב בעבר לפסגת ההגשמה העצמית של סטודנטים בצרפת. יותר ויותר חולמים על עסק טכנולוגי עצמאי, על יזמות בפיתוח תוכנות ואפליקציות, על סטארט־אפ חדשני. גם בבתי הקפה של פריז מתחילים הצעירים לדבר בשפת היצירתיות הדיגיטלית, כמו בעמק הסיליקון ובהרצלייה פיתוח. התסיסה מתפרצת".

מה אתם מחפשים בנוף ההיי־טק הישראלי?

"ההיי־טק הישראלי הוא עבורנו לא רק דגם שיש ללמוד ממנו, אלא גם המקום שבו החדשנות היא דרך חיים עסקית מובנת מאליה, מרכיב בלתי נפרד מהתרבות המקומית," ממשיך מטרר. "הגישה של כישלון כאבן־דרך הכרחית להצלחה, החיונית בתעשיות טכנולוגיה, לא הייתה חלק מובנה מהתרבות העסקית הצרפתית. כעת הגבולות נפרצים. צרפת עלתה שלב במהפכה הדיגיטלית".

"והפעם", אני מאחל לו, "בלי הטעויות שחיסלו את היתרון הטכנולוגי הצרפתי לפני שלושים שנה". והנה לקח שכדאי להיזהר ממנו גם בישראל.