שמעון פרס הוא האחרון לדור בוני המדינה. הקריירה הפוליטית שלו הייתה מהארוכות והמרשימות בהיסטוריה: היא נמתחה לאורך 75 שנה, לא פחות, והציבה אותו בעמדת השפעה כמעט בכל צומתי ההכרעה שידעה המדינה, ממלחמת הקוממיות ועד העשור הראשון של המאה ה־21. אין בעולם עוד מדינאי שזכה לקריירה ארוכה ועשירה כל כך; אין בעולם עוד מדינאי שזכה לשנים של פרישה כמו שלו, נישא על כפיים, מוערך ונערץ ומכובד בכל מדינה. בעצם, יש: נלסון מנדלה.

בעת כתיבת השורות האלה הוא שוכב בטיפול נמרץ בשיבא, מוקף בטובי הרופאים ובאהבת הציבור. צריך לאחל לו, בהשראת האמירה המפורסמת של מארק טוויין, שהידיעות על פטירתו היו מוקדמות.

שני אנשים העריץ בלי גבול: ברל כצנלסון ודוד בן־גוריון. כצנלסון, שנפטר ב־1944, כשפרס היה בן 21, היה שילוב חד־פעמי של מנהיג, יזם חברתי ואינטלקטואל. פרס נהג לומר שלמד ממנו להיות ספקן. מבן־גוריון למד את ההפך: להיות נחרץ וממוקד פעולה. בין כל הצעירים המוכשרים, חדורי האמביציה, שגדלו בצילו של בן־גוריון, פרס הגיע הכי רחוק.

הוא ידע ניצחונות וידע כישלונות, ידע הישגים גדולים וידע טעויות גדולות. בשיחות איתו הוא שב והזכיר בגאווה את ניצחונו הפוליטי הראשון, ניצחון שלא יאמר הרבה לקוראי העיתון היום. השנה הייתה 1945, ותנועת הנוער העובד התכנסה לוועידה בצל הפילוג במפלגה האם, מפא"י. הוויכוח על השליטה בנוער היה בלב הפילוג. הרוב בהנהגת מפא"י הלך אחר בן־גוריון; הרוב בהנהגת הנוער העובד הלך אחר סיעה ב', היריבה משמאל. פרס, בן 22 וכבר פוליטיקאי, קרא תיגר על השמאל וניצח.

טוביאנסקי

הניצחון השני שהתגאה בו היה דימונה. נהוג לייחס את בניית הכוח הגרעיני של ישראל לשורה ארוכה של אישים, החל בבן־גוריון ובפרס וגמור במדענים ובבכירים במערכת הביטחון. בדרך שבה פרס סיפר את הסיפור, דימונה הייתה מבצע אישי שלו. המבצע היה כרוך בתעוזה, חזון, חוצפה, חיבה למזימות בינלאומיות ויכולת לרקום אותן, מומחיות בגיוס כספים ומשאבים ויכולת ביצוע. את "דימונה" – מה שמשתמע מזה – כך סיפר, הביא מצרפת במזוודות. הביטחון שלו שדימונה היא שלו הוביל אותו להציע בשלב מסוים לפרק את היכולת הגרעינית של ישראל בתמורה לפירוז האזור מנשק גרעיני. פרס פיתח אמונה מאגית בהחלטות גדולות, גורפות.

הניצחון השלישי שהתגאה בו היה תוכנית הייצוב הכלכלי ב־1985, שהייתה גולת הכותרת של תקופת כהונתו הראשונה כראש ממשלה. ההוגה היה נגיד בנק ישראל, מיכאל ברונו. פרס סיפק נחישות, כוח עמידה, גיבוי. התוכנית סיימה במהלך מוצלח אחד שנים של אינפלציה תלת־ספרתית מתוצרת ממשלות הליכוד.

הדרך אל השמאל

הניצחון הרביעי, והשנוי ביותר במחלוקת, היה אוסלו. פרס הגיע לשם לאחר דרך מפותלת, רבת־חתחתים. בממשלת רבין הראשונה, באמצע שנות ה־70, הוא היה הסמן הימני. גישתו תאמה את העמדות הניציות שנקט במפא"י וברפ"י לאורך השנים, תרמה לפופולריות שלו כשר ביטחון, והעיקר, שירתה את מאבקו האישי נגד רבין.

אני לא מבקש מהם להאמין, רק לפתח רגש חיובי לכותל: בנט ותלמידים | צילום: תומריקו

פרס, הוא ולא אחר, ראוי לתואר אבי ההתנחלויות. עפרה, אריאל, קדומים, מעלה־אדומים ועוד חייבות לו את הקמתן. התעוזה, החוצפה, החזון והכישרון הקונספירטיבי, החתרני, ששירתו אותו טוב כל כך במהלכים שהולידו את הגרעין הישראלי, גויסו לבנייתן של התנחלויות בגדה, על אפו ועל חמתו של רבין. המשאבים האדירים של צה"ל ומשרד הביטחון הועמדו לרשות המתנחלים מאחורי גבה של הממשלה.

ב־1977 עלה בגין לשלטון, ופרס מצא את עצמו בראש האופוזיציה. הנסיבות הפוליטיות דחפו אותו אל השמאל, לא כוונת מכוון. אבל פרס הוא פרס: כל החיוניות, היצירתיות, המנופים הפוליטיים, האמביציה, הושקעו במיזם החדש. בתחילה חתר להעברת השטחים לשליטת ירדן. כשהתוכנית סוכלה, הוא נפתח לתוכנית חלופית. הסכם אוסלו נולד ממגעים בלתי פורמליים של שני אנשי אקדמיה עם בכירי אש"ף. נערי פרס נכנסו לתמונה בשלב הבא. רבין אימץ את אוסלו בלי חמדה, בגלל כמה אילוצים, אחד מהם החשש מהפיכת החצר שפרס יחולל במפלגה אם יאמר לא.

רבין, אשף הכינויים, הדביק לפרס את כינוי הגנאי "חתרן בלתי נלאה". הוא צדק בעניין הבלתי נלאה, טעה בעניין החתרן. את שורשי הבוז הרביני אפשר למצוא בתחילת שנות ה־40, כשהצעירים המוכשרים ביותר ביישוב התגייסו לבניית המולדת. רבין הלך לפלמ"ח. הוא וחבריו האמינו, כפי שנאמר בהמנון הפלמ"ח, ש"כל בחור וטוב לנשק". אחרים הלכו לצבא הבריטי. פרס בחר בפוליטיקה. הוא סבר, במידה של צדק, שתרומתו תהיה משמעותית יותר מאחורי בן־גוריון, לא מאחורי הכוונת, אבל הבחירה שלו ליוותה אותו כענן לאורך השנים.

רבין הבחין בגודל האמביציה שלו, בעוצמתו הפוליטית, ונערך לקרב. הוא לא הבחין בצד האחר של פרס, בכמיהה האדירה שלו להיות מוערך, מקובל, נאהב. הוא לא הכיר ביכולת של פרס לשעבד את הטפל לעיקר. בממשלתו השנייה של רבין, כשר חוץ רב־השפעה, לא היה נאמן ממנו. הוא הרבה להתלונן על החשדנות של רבין כלפיו, על ההשפלות שחטף ממנו, אבל נמנע מלאיים עליו. לאחר הרצח תיאר פרס את היחסים ביניהם במונחים של חברות עמוקה, כמעט ירח דבש. לא היו דברים מעולם. אבל הם למדו לעבוד.

חוליה בשרשרת: אפק | צילום: יאיר שגיא

אוסלו עשתה אותו לשנוא נפשו של הימין בישראל, ובמקביל, ליקיר העולם. כל נשיא, ראש ממשלה ושר חוץ ביקש להיפגש איתו, להחליף איתו אנקדוטה, סוד אינטימי, לרקום חזון משותף. בשיא המגעים, כשכולם השלו את עצמם שהשלום בפתח, פרס, אופטימי כתמיד, אמר לי שהוא חושב על התחנה הבאה שלו. עכשיו, כשהקונפליקט נגמר, הגיע זמנו ללכת הלאה. תוך חודשים, אמר, אני גומר הסכם שלום בקפריסין.

לטרוף את הקלפים

הנכונות לעבוד מחוץ לקופסה, מחוץ למוסכמות, היא חלק מהייחוד שלו. בדור שלו זה היה כורח המציאות, מול השלטון הבריטי, מול האויב הערבי, מול יריבים פוליטיים. בתחבולות עשו בני דורו מלחמה, לפעמים גם בהולכת שולל ושקרים, וכך הצילו את המולדת. פרס המשיך לעבוד כך גם כשהנסיבות השתנו. הוא הסביר לי פעם שהדרך שלו לסיים משא ומתן מדיני בהסכם היא להביא את הצד השני לשולחן בהבטחה כלשהי, לא חשוב מה בדיוק, ואז, ליד השולחן, לטרוף את הקלפים. הצד השני יחתום לא משום שהתכוון לחתום אלא משום שמחיר האי־חתימה יהיה גבוה מדי. בסוגיה הפלסטינית, וגם בסוגיות אחרות, היה לכך מחיר. הסכמים כובדו נומינלית והופרו מהותית. שני הצדדים הפרו אותם.

הוא פיתח יחס משלו לעובדות. דיברנו פעם על התבטאות שלו בפרשת השב"כ, שהייתה רחוקה מהאמת. "עובדות", אמר בביטחון, "הן עניין סובייקטיבי". האם עובדות הן עניין סובייקטיבי? אני לא חושב. עובדות הן או נכונות או לא נכונות. אבל בעיני פרס העיסוק בעובדות העיד בעיקר על טרחנות. הוא התאים לפקידים ולעיתונאים צרי אופק, קטני אמונה, שהתעקשו להכניס מקלות בגלגלי החזון.

ככל שצבר שנים בפוליטיקה, כיבד פחות את הנאמנות למסגרות פוליטיות. הוא פרש ממפלגת העבודה וחזר אליה והלך עם אריאל שרון לקדימה וביקש לרוץ בשם מרצ לראשות הממשלה. המסגרת הייתה הוא, לא המפלגה שברשימתה נבחר. כתבתי עליו פעם ש"הוא לא גדול עד כדי כך שהוא יכול להרשות לעצמו להיות עד כדי כך קטן".

הסקרנות שלו, שלא ידעה שובעה, משכה אותו אל עולמות תרבות שרוב הפוליטיקאים המקצועיים מתרחקים מהם: בראש ובראשונה, ספרים. קצב הקריאה שלו, גם בשנים מתקדמות, היה יחיד במינו. ההערצה שלו לסופרים ולמשוררים – לאלתרמן, לס' יזהר, לעמוס עוז ולאחרים – נבעה מתוכו, מהכבוד שרחש למילים ולכל מי שיודע ללהטט בהן. הוא קרא וביקר ושיבח וציטט ולפעמים גם דאג לממן מקרנות עלומות את מי שנזקק לעזרה.

שונאים אותנו

לאורך כל הקריירה הפוליטית שלו כמה שמעון פרס לאהבת העם. הוא ראה איך היא ניתנת לאחרים: ברל כצנלסון, דוד בן־גוריון, משה דיין, גולדה מאיר, מנחם בגין, יצחק רבין, אריאל שרון. היא לא ניתנה לו. הוא היה, כמו כותרת של מאמר ביוגרפי נוקב שכתבה עליו העיתונאית ניבה לניר, "צמח הצל".

ב־1981 ליוויתי אותו לאסיפת בחירות בלב שכונת המצוקה מורשה ברמת־השרון. פרס היה בעיצומו של מסע הופעות במוקדים של ישראל השנייה, מה שמכונה היום פריפריה. השיא היה בבית־שמש. בנאומיו הוא התגרה ביריבו בגין ובקהל. המטרה הנסתרת הייתה ליצור מהומה שתחזיר למפלגת העבודה קולות של בוחרי מרכז ושמאל. מהומות היו. שנאה הייתה. המטרה הושגה בחלקה, אבל הליכוד זכה בבחירות.

כשהעצרת הסתיימה, ישבתי עם פרס במושב האחורי של מכוניתו. לא היו מאבטחים: רק אנחנו. נער דפק על החלון בצד של פרס. פרס סובב את המנואלה – טרם היו חלונות חשמליים – ופתח את החלון עד המחצית. לאחר שתי דקות הוא סגר את החלון ואמר לבורבה, הנהג שלו, סע. הסתכלתי על החלון: חוט של רוק היה משוך עליו בצד הפנימי. רוק היה גם על חולצתו. מה קרה, שאלתי. פרס שתק: לא סיפר, לא התלונן. לאחר כמה דקות אמר בשקט, כמשיח לפי תומו: "הכי גרועים הם התימנים. הם העריצו את בן־גוריון כאילו היה המשיח. הם היו שלנו. ועכשיו הם נגדנו. הם שונאים אותנו".

אני משער שחשב שוב על המשפט הזה לאחר רצח רבין, ב־1995.

הנאומים הנרגנים, הנעלבים, שהיה נושא מדי פעם, יצרו לו דימוי של איש חלש, בכיין. זאת הייתה טעות, בלבול בין הסגנון למהות. בחיים האמיתיים הוא התברך בשליטה עצמית, באופי חזק, בכושר החלטה, בכושר למידה – תכונות שקשה לאתר אותן בפוליטיקה הישראלית היום. כמו בן־גוריון הוא ידע לטפח אנשים מוכשרים, להאציל להם סמכויות ולהוציא מהם את המיטב. הפוליטיקאים של היום נוהגים בדרך כלל להפך: מרחיקים צעירים מוכשרים ושומרים את כל הסמכויות לעצמם.

חוש ההומור שלו היה חד, שנון וסרקסטי. תמיד חשדתי בו שאת שפע האנקדוטות שהוא מספר על בן־גוריון הוא דולה מדמיונו הפורה. קשה להאמין שבן־גוריון הצטיין עד כדי כך בבדיחה ובחידוד. פרס סיפר, למשל, שכאשר נפטר לוי אשכול, הוא נסע לשדה בוקר, לשכנע את בן־גוריון, בשם העם והמדינה, לבוא להלוויה. ב"ג הקשיב לכל הנימוקים, ואז אמר, לפי פרס: "בסדר, אני מוכן להתפשר. אני לא אבוא להלוויה שלו והוא לא יבוא להלוויה שלי".

פרס זכר כל עלבון שהוטח בו, כל מילת ביקורת, כל קטע רכילות מרושע. שנינותו איפשרה לו לבלוע. שאלו אותו פעם אם נעלב מדברים שאמר עליו מישהו. "הגעתי לשלב בחיים בו אני בוחר ממי להיעלב", אמר. זאת הייתה אחת המוצלחות באמרות הכנף שלו, ואחת הפרקטיות: מי שיידע לאמץ אותה, יחסוך לעצמו הרבה עוגמות נפש.

מחיר האהבה

השנים האחרונות בקריירה שלו היו משופעות באהבה. כאשר נבחר לנשיא, ב־2007, הישראלים ראו בבחירתו תיקון. לא רק תיקון כבודה של הנשיאות, לאחר פרשת קצב, אלא תיקון למעמדו של פרס בעמו. פרס העניק להם בתמורה שבע שנים גדולות, זוהרות, שנים בהן הפך את המוניטין שלו בעולם לחומת מגן למדינה ולממשלתה, ובהן החזיר אל בית הנשיא את הכבוד ואת הקונצנזוס. הניצחון החמישי היה שבע שנותיו בבית הנשיא.

לאהבת העם היה מחיר: פרס נזהר מלבקר את הממשלה בפומבי, למרות שבשיחות פרטיות אמר על מדיניותה דברים קשים. כל כך הרבה שנים ייחל לאהבת העם: הוא לא רצה לאבד אותה.

הוא המשיך את הגישה הנשיאותית גם לאחר סיום תפקידו, לפני קצת יותר משנתיים. החתירה להסכמי שלום, שפרס ראה בה את משימתו המרכזית מאז שנות ה־80 של המאה שעברה, איבדה מומנטום: רוב הציבור נואש ממנה, רוב הפוליטיקאים התרחקו ממנה כמו מאש. השלום הפך מבעיה קיומית להערת שוליים בסדר היום, להובי בלתי מחייב, משהו שהולך טוב עם ילדים שמשחקים כדורגל בחסות מרכז פרס לשלום, משהו שדנים בו בכנסים מלאי כוונות טובות בארמונות ברחבי אירופה. אבל פרס נשאר בקונצנזוס: לא בזכות השלום, אלא בזכות עצמו, בזכות מעמדו, בזכות הוותק שלו, החיוניות, החוכמה, הגיל.

בעיני הציבור הוא חדל להיות פוליטיקאי. הוא היה לאנדרטה חיה, לדמות היסטורית, לתזכורת מהלכת למה שרצינו להיות, למה שיכולנו.

הוצאה להורג

בקצה קיבוץ הראל, על גבעה שצופה אל הכביש לירושלים, ממוקמים שני הבתים שנותרו מהכפר הערבי בית ג'יז. מאחורי אחד הבתים האלה נסתיימה הפרשה המשפטית החמורה ביותר בתולדות צה"ל. זה קרה ב־30 ביוני 1948. סרן מאיר טוביאנסקי, מפקד שדה התעופה הזמני בירושלים, הועמד למשפט חפוז בפני בית דין שדה, הורשע בבגידה והוצא מיד להורג. לאחר שנה של בירורים נקבע חד־משמעית שהיה חף מפשע. בהוראה של שר הביטחון דוד בן־גוריון טוהר שמו. הוא שב ונקבר בהר הרצל, כחלל צה"ל. מאשימיו ושופטיו לא נענשו.

יותר מ־100 גברים ונשים התכנסו ביום ראשון אחר הצהריים ברחבה המאובקת, מול חזית אחד הבתים. בטקס צנוע הוסר הלוט מעל שלט כחול־לבן שמספר את הסיפור. אחר כך, בחדר האוכל הישן של הקיבוץ, נישאו נאומים. יעקב בנטוב, 80, בנו של טוביאנסקי, סיפר את סיפורו במילים מדודות, מאופקות. כמו שיכול להיות רק בישראל, בנו של טוביאנסקי עשה קריירה משלו, שחשפה בפניו כמה מסודותיה הכמוסים ביותר של המדינה. בין אלה שדיברו אחריו היה הפרקליט הצבאי הראשי, תא"ל שרון אפק.

לפני שבועות אחדים הזכרתי כאן את העובדה שהקנוניה לחיסולו של טוביאנסקי נרקמה בבית ביפו שמשמש היום את בית הדין הצבאי במשפט אלאור אזריה, היורה מחברון. המערכת הצבאית עברה כברת דרך ארוכה מאז.

"ממרחק הזמן, בעולם המשפט שלנו, היריות שעליהן הורה אותו בית דין שדה עדיין מהדהדות", אמר הפצ"ר. "לפרשה היה משקל רב בהבטחת מעמדם העצמאי והבלתי תלוי של היועץ הממשלתי לממשלה ושל הפצ"ר. כך, מתוך ליקוי המאורות של פרשת טוביאנסקי, הפציעו עקרונות שהיום הם לחם חוקנו.

"הפרקליטות הצבאית של ימינו איננה אי מבודד אלא חוליה בשרשרת שפועלת על מנת להבטיח שצה"ל יהיה צבא של משפט וחוק. אסור לנו לחטוא לאמת, לצדק ולדין".

לאחר יומיים, בהופעה באריאל, תרם שר הביטחון אביגדור ליברמן פרשנות משלו למשפט אזריה. "אנחנו בכל מקרה נעמוד לצידו של החייל, גם אם הוא טועה", אמר ליברמן. "כשחייל טועה, אנחנו מחויבים לגבות ולתת לו את כל העזרה".

ליברמן הוא מי שטועה כאן, לאורך כל הדרך. אפשר להבין את קשיי הניסוח שלו, לאחר שהסתבך, כאיש אופוזיציה, בנסיעה מופגנת, מיותרת, לישיבה של בית הדין הצבאי. אפשר להבין את הצמא שלו למחיאות כפיים. אבל שר ביטחון הוא תפקיד מחייב. אזריה לא מואשם בטעות; הוא מואשם בהריגה. אם יורשע במשפטו, ליברמן יעשה טעות קשה אם יעמוד לצידו. מפקדים בצה"ל יתקשו לקבל ברצינות שר ביטחון כזה; חיילים יתבלבלו. קצתם יבינו שהחוק והפקודות לא מחייבים אותם יותר. מותר להם לטעות, מותר להם לירות כאוות נפשם.

במסגרת המאמץ שלו ליישב את מה שראה משם, מהאופוזיציה, עם מה שהוא רואה מקומה 14 בבניין משרד הביטחון, ליברמן הורה השבוע להחרים את ניקולאי מלדנוב, שליח האו"ם לאזור. מלדנוב פירסם הודעה שמבקרת בחריפות את ישראל.

כשליברמן היה שר החוץ, הוא הורה למשרדו להחרים את רוברט סרי, השליח הקודם של האו"ם. החרמת האו"ם, שנעשתה בניגוד להמלצת הגורמים המקצועיים, הייתה אחת הסיבות המרכזיות להידרדרות בעזה שהובילה למבצע צוק איתן. מעניין לאן יוביל החרם הזה.

המצב בגבולות ישראל, בעזה, בגדה, בגולן, שביר אך יציב. גורמים בשני הצדדים מחזיקים אותו כרגע בשיניים. השבוע הגיע מתאם הפעולות בשטחים, האלוף פולי מרדכי, להסכם עם הרשות הפלסטינית שמעביר אליה את האחריות לתשלום חשבונות החשמל בגדה. לא במקרה ההסכם נחתם ערב כינוס של המדינות התורמות בניו־יורק. גם הרשות וגם ממשלת ישראל זקוקות לתמיכתן. ליברמן מחויב למדיניות ממשלת ישראל, למרות שהוא שוכח את זה מפעם לפעם.

מתמטיקה או סליחות

יש בוודאי לא מעט קוראים שהזמינו פעם יהודי מחו"ל, קרוב משפחה או מכר, לארוחת ליל שבת. המשפחה מסבה לשולחן והיין נמזג לגביעים. "מתי עושים קידוש?" שואל האורח. "מה זה קידוש?" שואלים הילדים בבהלה, וההורים שותקים. "אתה תעשה את הקידוש", אומר בסוף אב המשפחה לאורח, במבוכה גדולה.

או המעמד בסדר פסח, כשקריאת ההגדה עוברת מבן משפחה לבן משפחה, ואז מתברר שבוגרי מערכת החינוך הישראלית מתקשים בהבנת הנקרא. כל שנה יש סדר, וכל שנה הם מתקשים.

לכן לא התעלפתי כששמעתי ששר החינוך נפתלי בנט מדבר על תגבור לימודי היהדות בבתי הספר. בורות היא רעה חולה. אם בנט מסוגל לקדם במקביל גם את ידיעת המתמטיקה, גם את ידיעת האנגלית, גם את ידיעת התנ"ך, גם את ידיעת ארץ ישראל, גם את ידיעת המסורת היהודית – יבורך.

מה שהדאיג אותי הוא סדר העדיפויות. גם מי שאיננו מתמטיקאי יתקשה ליישב הצהרה שאומרת שהכי חשוב כרגע ללמוד חמש יחידות במתמטיקה, עם הצהרה שאומרת שלימודי היהדות חשובים יותר מלימודי המתמטיקה. ויש עוד שאלות, לא פחות חשובות: איזו מסורת יהודית בנט רוצה לקדם, מה בתנ"ך חשוב לו ומה חשוב פחות, מה הוא לומד מההיסטוריה של הארץ ומהגיאוגרפיה שלה.

"לפני שנה אבי נפטר", אמר בנט. "בשבעה סיפרה אמא שלי על עלייתם לארץ. הם היו זוג יהודי מברקלי, קליפורניה. חילונים לגמרי. הם נסעו לשנתיים לקנדה. כדי לשמר את העברית שלנו, הילדים, הם שלחו אותנו לבית ספר יהודי. כשחזרנו, ביקשו לרשום את אחי בבית ספר ממלכתי בחיפה. אתם מלמדים תנ"ך? שאלה אמי. גברת, אל תדאגי. השיבה המנהלת. לא ניגע בתנ"ך. בגלל זה שלחו אותנו ההורים לבתי ספר דתיים, והשאר היסטוריה".

איזה תנ"ך אתה מתכוון ללמד, שאלתי. אני למדתי תנ"ך אחד. החברים הדתיים שלי למדו תנ"ך אחר.

"התנ"ך כפי שהוא, עם כל החולשות האנושיות", השיב. "הסיפור האמיתי על חטאיו של דוד, לא הפרשנויות שמקובלות בחינוך הדתי, כאילו לא חטא בכלל. הכיבושים, סיפורי הגבורה, המלכים, השופטים. אני לא מעוניין בחינוך מיסיונרי.

"כשאתה אומר יהודי, מה קופץ לך בראש? היהודי הגלותי מצד אחד, והחלוץ הציוני מצד שני. יש נתק. אבל עכשיו, בארץ ישראל, כשהעם מאוחד עם ארצו, אנחנו לא צריכים לפחד: אין סכנה שנתבולל. אנחנו יכולים להרשות לעצמנו להתחבר גם לקזבלנקה ולוורשה. הן חלק ממני. החיבור רק מחזק את האתוס הישראלי".

אני מתלהב פחות מטיולי השורשים למרוקו ולפולין וממסעות ההורמונים לאושוויץ, אמרתי. לא לאושוויץ צריך לנסוע, אלא ליד ושם בירושלים, אבל נניח לזה. מה התכנים הדתיים שאתה מבקש לקדם?

"אנחנו עובדים עכשיו על תוכנית יהודית־ישראלית", אמר. "אני לא מבקש מהם להאמין, אני לא מנסה להחזיר עטרה ליושנה, אבל אני רוצה לפתח אצלם רגש חיובי לכותל. אני זוכר מתי אני התרגשתי בפעם הראשונה מירושלים. זה היה בכיתה ה', לקראת יום ירושלים. התחפשנו לצנחנים שמשחררים את הכותל ולמדנו את כל שירי ירושלים בעל־פה.

"אני עושה המון ביקורי פתע בבתי ספר. אני נכנס לכיתה ושואל כמה מהתלמידים רוצים לחיות בחו"ל. חצי מרימים אצבעות. אני שואל מה זה סליחות. אף אחד לא יודע. לא גדל כאן דור של אפיקורסים: גדל כאן דור של בורים. היהדות הפכה לנחלה של דתיים בלבד.

"אנחנו יהודים. במדינה יהודית לומדים יהדות, ובארץ התנ"ך לומדים תנ"ך. בן־גוריון הבין את זה; הרצל הבין את זה".

בעיניך, מה קודם למה, מתמטיקה או סליחות, שאלתי.

"אין סתירה", אמר. "אני רואה שבמתמטיקה ובאנגלית אנחנו הולכים בכיוון הנכון, וביהדות ובציונות ממש לא. בעיניי זה איום ונורא".

נדמה לי שבנט ביטא משאלת לב, לא תוכנית מגובשת. הוא דיבר בכנס לתגבור לימודי היהדות ונסחף קצת בלשונו. בכל מה שנוגע לתנ"ך, למסורת, לדת ולארץ השאלה הגדולה היא מי ילמד, ועל בסיס איזו תוכנית לימודים. מדוע יכול מורה דתי ללמד בבית ספר חילוני, ומורה חילוני לא יכול ללמד בבית ספר דתי. שלא לדבר על החרדים. כמו בפרשת ספר האזרחות, גם בנושא הזה ייפתח ויכוח אינסופי. ¿