נראה אותך
קשה למצוא מילה מדויקת שתתאר את הופעתו של אהוד ברק אמש. הזויה, זו כנראה המילה הכי קרובה למה שראינו על המסכים.
ראש ממשלה ושר ביטחון לשעבר, מגיח שוב מאי שם, הפעם בוסטון, נראה כמו תימהוני שהשיהוי בתשובותיו רק מדגיש את מוזרותו, וביהירות והתנשאות מסביר לפלבאים בישראל את גודל ההחמצה בהסכם הסיוע שנחתם זה עתה בין ישראל לארה"ב. וכל זה כשהוא ממשיך במסורת שהתחיל זה מכבר, שבה הוא מטיח ביקורת קשה בראש הממשלה ומאשים אותו בחוסר אחריות ובתעתוע.
וזה ממש לא משנה אם ברק צודק או לא, אם ניתן היה להשיג הסכם סיוע טוב יותר ונתניהו אכן החמיץ שעת כושר נדירה כדי לסחוט עוד מהאמריקנים, ורק ההתחכמות שלו מול הממשל האמריקני ויחסיו הגרועים עם הנשיא אובמה גרמו להפסד של כמה מיליארדים למדינת ישראל. זה אפילו לא משנה אם נתניהו מעוות כהרגלו את האמת כשהוא מוכר לנו שהסיוע גדל, מבלי להביא בחשבון את האינפלציה ואת ההפסד האדיר של מדינת ישראל, שוויתרה על הפריבילגיה שחלק מכספי הסיוע יופנו לרכש מהתעשיות הביטחוניות הישראליות.
זה לא משנה, כי ההופעה של ברק כל כך מקוממת, שהמסר שלו לא נקלט. דבריו כל כך מתריסים — שאוזנינו נהיות אטומות.
מה לעשות, לא בא לנו לשמוע את הביקורת של התייר המזדמן הזה, שבמקום להודיע בגלוי ובכנות על כוונותיו — הוא ממשיך להתחבא מאחורי תומכים אלמוניים ששוב עושים בשבילו את העבודה, רק כדי שהוא יוכל להחליט ברגע האחרון מה הוא רוצה לעשות. כאילו אין לו מושג מי הם אלה שתולים כאן את השלטים הקוראים לו לרוץ, ולהופעות התכופות האחרונות שלו אין שום קשר לרצונו לחזור לפוליטיקה. אפילו לשאלה הנכונה של יונית לוי, על מה הוא עושה בנידון חוץ מלדבר, שמענו אחרי שיהוי שנראה כמו נצח, את התשובה הילדותית והעלובה: את עושה יותר, יונית?
אז לא, יונית לא עושה יותר. אבל גם אתה לא, אהוד ברק. לנאום בכנס הרצליה, להופיע מפעם לפעם בראש מהדורות החדשות כאילו המשיח שוב הואיל להשמיע את דבריו, או לכתוב מאמר ב"וושינגטון פוסט" זה לא נקרא לעשות.
אם אתה חושב שהממשלה שבה כיהנת כשר ביטחון היא כושלת, אם אתה חושב שראש הממשלה שאל ממשלתו זחלת הוא חסר אחריות, אם אתה חושב שהוא צריך לפנות את הכיסא לטובים ממנו — כמוך למשל — תעשה מעשה.
אם אתה מצפה לכך שנעמוד בכיכרות ונזעק לעזרה, נתחנן שתחזור להושיע אותנו — יש לך טעות. זה לא יקרה. עכשיו נראה אותך, אהוד ברק.
