המכתב

הבהילות שבה היא מיהרה להסתלק מדירתי הייתה תמוהה. עוד לא נכנסתי הביתה והיא כבר עמדה בפתח הדלת עם תיק על הגב, נסערת ונמנעת ממבט. נראתה מבוהלת. שאלתי בתמיהה אם הכל בסדר, ותשובתה המגומגמת כבר נבלעה בשאון שעטת רגליה במדרגות. זאת הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותה בניו־יורק.

הכרנו עוד קודם וחיבבנו זו את זו מרחוק, אבל רק בעיר הזרה, הקשה והמרתקת הזאת באמת התחברנו. כלומר, התחלנו להתחבר. עוד לא אספנו מספיק קילומטראז' כדי להיות בטוחות בכך. סיגל, אקרא לה סיגל, הגיעה לניו־יורק בעקבות בן זוגה שעשה שם את לימודיו. אני הגעתי לניו־יורק כדי לברוח מאהבה מייסרת וכדי לנסות למצוא עבודה בעיצוב. היינו בנות 27 וניסינו כמיטב יכולתנו לבנות לנו חיים חדשים.

באותה עת, החיים החדשים שלי כללו בעיקר כישלונות, עבודות מזדמנות, אלכוהול וביליארד. שני חברים היו לי שם. אחד ישראלי — סוג של אבא בוגר, כתובת לכל דבר ועניין, ואחד אוסטרלי — סוג של נרקומן אבוד, כתובת לכל נזק שאדם יכול להמיט על עצמו במו ידיו. בהחלט הייתי זקוקה לחברה נוספת בגובה העיניים.

השארתי את סיגל בדירה כי רציתי להספיק לאסוף את הכסף שהעבירו לי הוריי בטובם, לפני שאנחנו יוצאות. למחרת הייתי אמורה לשלם שכר דירה ולא היה לי במה. ביקשתי ממנה להמתין לי כמה דקות עד שאשוב מהבנק.

סיגל בחורה אחראית והיא המתינה. גם אחרי שראתה מה שראתה. לא היה לה מפתח לדירתי, והיא כנראה לא רצתה לעזוב אותה פרוצה, שמא ייכנס גנב ויגנוב את הדבר היחיד בעל הערך שנמצא שם: חבילת עוגיות אוריאו שהייתה מונחת על השולחן. או שאולי חשבה לתומה שתצליח לשחק אותה קול כשאחזור, להעמיד פנים שכלום לא קרה ולהסתלק במהירות.

הדירה, אם אפשר לקרוא לחור באיסט וילג' שבו התגוררתי "דירה", הייתה בגודל של קופסת גפרורים. מיטה, שידה, מקלחון באמצע החדר וכיור ששימש אותי הן לצחצוח שיניים והן לשטיפת כלים. לא הייתי צריכה הרבה כדי להיכנס בחזרה, לסגור את הדלת מאחוריי, להתבונן סביב ובבת אחת להבין מה קרה כאן בדקות הספורות שלא הייתי.

המכתב.

בשנים ההן, טרום עידן האינטרנט, עוד כתבנו מכתבים. אני בטח. תמיד אהבתי לכתוב, והבדידות בעיר הגבירה את הצורך. אחד מהם, שהיה ממוען לחברת נפש בארץ, היה מונח על השידה מתחת לאחד הספרים. דף A4, כתוב בכתב יד צפוף, שעדיין לא קופל והוכנס למעטפה.

התכסיתי זיעה קרה. ההבנה הלמה בי. היא קראה את מה שכתבתי עליה. תפסתי אותה על חם תופסת אותי על חם. בידיים רועדות ניגשתי לקרוא את המכתב, רק שהפעם קראתי אותו דרך עיניה שהיו מונחות עליו כמה דקות קודם לכן. אלוהים שישמור.

לפעמים אני חושבת שאם אנשים היו יודעים מה אנשים אחרים אומרים עליהם, אף אחד לא היה מדבר עם אף אחד. העולם היה מתמוטט. חוק מספר אחת במדעי הרכילות הרי מבוסס על ההנחה שהאדם המשופד לא יודע מה מעוללים לכבודו. זה פשוט לא משהו שהוא אמור לדעת. בטח שלא לקרוא. אני כבר לא זוכרת כיצד ניסחתי את התקף הרשעות שבו התכוונתי לשעשע את חברתי, אבל אני זוכרת שבשעת כתיבת המכתב נהניתי מדי. קצר זה לא היה.

באותו ערב עלה לי החום. ממש חום. שמחתי בו, כי הרגשתי דרכו את המצפון. התנחמתי בזה שיש לי לפחות מצפון. למחרת הרהבתי עוז והתקשרתי לסיגל. היא ענתה. שתקנו יחד כמה דקות. אני זוכרת בעיקר נשימות. לא היה לי מה לומר לה ולה לא היה מה לומר לי. היא כמובן יכלה להתנצל שקראה מכתב לא לה — באמת לא יפה — אבל חטטנותה לא הלמה את גודל הכאפה שהיא חטפה. אני יכולתי כמובן להתנצל שכתבתי את מה שכתבתי — באמת לא יפה — אבל לא יכולתי להתנצל על מה שחשבתי. מה יכולתי לומר — לא התכוונתי? אבל התכוונתי.

כשהנחתי את השפופרת גמלה בי ההחלטה שמעתה ועד סוף ימיי אמנע מרכילות. "לא תלך רכיל בעמיך, לא תעמוד על דם רעך אני ה'" (ויקרא יט, טז). החלטתי להיות אדם טוב יותר.

זה החזיק מעמד שבוע.