סע, חנוך, סע

לפני כ־20 שנה אבא של אפרת נפל מצוק ונהרג. יהודה חזני קראו לו, היה אדם מיוחד. בשלב מסוים נודע לנו שיש לחדשות 2 סרט של החילוץ שלו, וצילצלתי לשלום קיטל שהיה אז מנכ"ל חברת החדשות כדי לקבל את חומר הגלם. קיטל היה אדיב ומקסים ודאג לחומרים. הוא גם אמר לי שהכיר את סבא של אפרת, השר מיכאל חזני המנוח, שהיה רב פעלים ובמידה רבה גם אבי ההתיישבות הדתית.

האמת שאבא של אפרת לא היה בנו של אותו חזני שעליו קיטל דיבר, אבל בגלל שהוא עזר לי עם הסרט לא רציתי לאכזב, אז אמרתי לו שכן, ושסבא ז"ל היה איש מקסים וכולנו מאוד מתגעגעים גם אליו. במהלך אותה שנה יצא לי לפגוש את קיטל כמה פעמים נוספות, והסבא הוזכר שוב ושוב. לקיטל היו כמה סיפורים ממנו, ואני הינהנתי והתבצרתי באותו שקר מיותר.

פעם אף חלמתי שיש אזכרה לשר חזני, וקיטל מבקש ממני לבוא להספיד בשם המשפחה. אני מגיע ובמקום ניטש ויכוח סביב השאלה אם אני קשור לאירוע או לא. בני משפחת השר אומרים שלא, וקיטל אומר להם — השתגעתם, אפרת אשתו היא נכדה של כבוד השר. עכשיו תראו, יכול להיות שזה לא נחשב להיתפס על חם, כי זה היה רק חלום, אבל זה היה חלום מאוד מוחשי, ואני קצת טראומטי ממנו, אז תקפצו לי.

***

אבל הייתה גם פעם שבה נתפסנו על חם באמת: היה זה בחורף קר לפני כ־25 שנה, כאשר כמה חברים מהישיבה שכרו רכב דרך איזו חברת השכרה מפוקפקת של חרדים (הכל שם היה בשחור, ולדעתי הביטוח היה אמין כמו רומן זדורוב). מטרת ההשכרה הייתה לנהוג. לאן לנהוג? מה לעשות ביעד כשנגיע אליו? אלה היו שאלות חסרות חשיבות. העיקר הנהיגה.

כשהרכב היה ברשותם, לאחר שחתמו על מסמכי שקר כלשהו, הם שאלו אותי אם בא לי לנסוע איתם לרמת הגולן. זרמתי. למה לא, בעצם? היה זה יום חמישי, ובמקום להתגלגל למחרת באוטובוסים ובטרמפים בקור העז מהישיבה עד הבית, הוצע לי פה טרמפ ישיר, בתוספת ההזדמנות לנהוג בעצמי לראשונה בחיי.

יצאנו לדרך. לי נתנו לנהוג רק באיזה כביש צדדי ליד שדמות־מחולה. נהגתי כעשרה ק"מ בהילוך ראשון, אבל הייתי מאושר. איזו תחושת עונג הייתה זו. אני זוכר שחשבתי אז כי להיות נער שנוהג לראשונה ברכב זה קצת כמו אדם שהולך לראשונה. פתאום יש לי רגליים חדשות שעושות צעדים ממש גדולים. הן אמנם נכבות מעת לעת, כי לא הבנתי עד הסוף מה עושים עם הקלאץ', אבל זה לא הוריד מחדוות הנהיגה.

כאשר עלינו לרמת הגולן הצעתי שניכנס לישיבה התיכונית בחיספין כדי שאקרא לבן דודי שמוליק, שיזכה גם הוא לנהוג. הייתה זו שעת לילה מאוחרת. שמוליק, אז תלמיד כיתה ט', ישן בחדרו, נטול מושג כלשהו על העומד להתרחש (זה היה טרום העידן הסלולרי, כך שלא הייתה דרך לעדכן אותו שאנו מגיעים).

לא אשכח את הרגע הזה: אני נכנס לחדרו ולוחש באוזנו: "שמוליק, קום, קום, יש אוטו. בוא לנהוג". עכשיו שימו לב — הנושא הזה לא דובר בינינו אף פעם. הוא לא ידע שחברים שכרו רכב, לא ידע שאני אופיע איתם בלילה, לא תיכנן לנהוג. הכל נפל עליו בשלוש לפנות בוקר בשעה שהוא תחת שמיכה בחדרו בפנימייה.

חמש שניות. חמש שניות בדיוק לקח לשמוליק להתעורר, להפנים את האירוע ולהיות איתנו ברכב. כמו לוחם בסיירת מובחרת שתמיד מוכן למשימה, גם הוא לא שאל שאלות. הערנו אותו והוא התייצב. הבעיה הייתה שהוא לא ידע לנהוג. על המקום הוא המציא איזו שיטת נהיגה מיוחדת עם הקלאץ' והברקס. הרכב לא ממש נסע אלא קפץ שני מטרים בכל פעם ונכבה. שמוליק חשב שהוא נוהג. הוא התקדם כקילומטר וחזר לישון.

למחרת, יום שישי, הוא הגיע אלינו לשבת, ואבא שלי קרא לנו לשיחה. מתברר שאיש הביטחון בחיספין השקיף על הנעשה וזיהה אותנו. הוא אמר לאבא שלי ששמוליק ואני עשינו חרקות ברכב שכור באמצע הלילה. אמרתי לאבא שלי שלא עשינו חרקות (אז זו הייתה מילה שימושית), אלא ששמוליק פשוט לא יודע לנהוג.

אבא צעק עלינו על שנהגנו בלי רישיון. זה מסוכן כל כך, הוא אמר. באותו רגע שמוליק ואני התפצלנו: אני נכנסתי לדיון מיותר וסוער על השאלה מדוע בעצם זה אסור, מה ההבדל בין זה לבין לעבור ברמזור אדום, ולמה בכלל צועקים עליי תמיד. שמוליק לעומת זאת רק אמר: צודק, באמת לא הייתי בסדר. התוצאה הייתה מאוד דיכוטומית: עליי צעקו במשך שעתיים, ואת שמוליק עזבו אחרי שתי דקות.

מסקנה: זה לא רק פסוק יפה. בחיים, ברגעי האמת, מודה ועוזב ירוחם. אז סליחה, מר קיטל. אין לי מושג למה הייתי זקוק לשקר ההוא. השר חזני היה אדם גדול, אבל הוא לא סבא של אשתי. שבת שלום.