צרבת

זה קרה בקיץ, לפני שלוש שנים, בטיסה של סוויס מנתב"ג לציריך, כשיצאתי לחופשה זוגית קצרה ונחוצה באירופה. זה התחיל טוב. הגענו בזמן לשער היציאה. הכל דפק כמו שעון שווייצרי עד הרגע שבו המטוס הגיע לקצה מסלול ההמראה.

כי אז, במקום להמריא, המטוס נעמד ולא זז.

אחרי כמה דקות החלו הדיילות לעבור בין הנוסעים ולשאול אם יש נוסע שהוא רופא. אני רופא, אפילו בוגר הדסה, אבל רופא פסיכיאטר. בארצות־הברית נהוג לומר שעורך דין הוא בחור יהודי מבית טוב שמפחד מדם, ואילו פסיכיאטר הוא רופא יהודי מבית טוב שמפחד מדם. אני דווקא לא מפחד מדם, ואם לא הייתי פסיכיאטר הייתי כירורג. אבל 20 וכמה שנים אחרי שסיימתי את הסטאז', הידע שלי ברפואה פנימית הוא, איך לומר זאת בעדינות, קצת חלוד.

חשבתי שבמטוס שיש בו 300 נוסעים תכף יקום, מן הסתם, קרדיולוג או רופא מרדים שנמצא על הטיסה ויטפל במי שצריך לטפל. אבל כמו בשיר של הגשש, הדקות חלפו ואף אחד לא קם. ולכן, אחרי עוד כמה דקות של היסוס, נשמתי עמוק וקמתי. בבקשה, דוקטור, אמרה לי הדיילת, יש לנו כאן נוסע שלא מרגיש טוב והוא לא מדבר אנגלית. תוכל לבדוק אותו ולומר לנו מה אתה ממליץ?

***

האיש היה בן גילי בערך. הצגתי את עצמי ושאלתי אותו מה שלומו. "סתם, יש לי קצת צרבת. בסך הכל ביקשתי כדור נגד צרבת, והדיילות האלה נלחצו והתחילו לחפש רופא. אבל אני בסדר, דוקטור. אני בן אדם בריא, אף פעם לא היה לי משהו רציני. רק כדור נגד צרבת, ואפשר לנסוע".

ממתי יש לך צרבת, שאלתי. "מאתמול", הוא ענה. כשראה את הפרצוף המודאג שלי מיהר להוסיף, "אל תדאג, דוקטור. אני יודע שדבר כזה יכול להיות גם מהלב. אז אתמול, אחרי שהתחילה הצרבת, הלכתי לרופאה שלי בקופת חולים ואמרתי לה שאני צריך לטוס מחר. היא בדקה אותי, עשתה אק"ג ואמרה שהכל בסדר. אז רק תנו לי כדור נגד צרבת וניסע, טוב?"

בכלל לא טוב. לא ידעתי מה לומר לו. הוא לא הזיע, לא היה בקוצר נשימה והדופק שלו לא היה מהיר. אבל הוא לא נראה טוב. גם תחושת הבטן שלי לא הייתה טובה, והחיים לימדו אותי להקשיב לבטן שלי. צרבת אכן יכולה להיות תסמין של תעוקת חזה, ואפילו של התקף לב. הצעתי לאיש לרדת מן המטוס ולהיבדק, אבל הוא אמר שכבר נבדק אתמול והכל בסדר. מה עושים עכשיו? שוב הראש הגדול שלי סיבך אותי בצרות. למה קמתי? מה חשבתי לעצמי? הנה תפסו אותי על חם, רופא שלא יודע מה לעשות.

ואז, תוך כדי ההרהורים הנוגים האלה, נזכרתי במשהו שלמדתי לפני עשרות שנים. האק"ג של אנשים עם תעוקת חזה יכול להיות תקין לגמרי כאשר הם אינם סובלים מכאבים. שאלתי את האיש אם בזמן שהרופאה עשתה לו את האק"ג עדיין הייתה לו צרבת. "לא, היא כבר עברה, ברוך השם", הוא ענה.

"ברוך השם יום־יום, ידידי, אבל אתה לא טס היום", אמרתי לו בטון רפואי וסמכותי, מנסה להישמע הרבה יותר בטוח בעצמי מכפי שהרגשתי באותו רגע.

הוא לא התווכח איתי יותר מדי. נכנסתי לתא הטייס ואמרתי לקברניט שמורידים את הנוסע. הוא הודה לי באדיבות שווייצרית, המטוס חזר לטרמינל והתחבר לשרוול, והאיש ירד והלך לדרכו עם אנשי מד"א שבאו לקחת אותו.

מפה לשם המראנו באיחור של שעתיים, נחתנו בציריך באיחור של שעתיים, ובגלל האיחור הזה יותר מ־200 ישראלים עצבניים פיספסו את טיסות ההמשך שלהם. ישבתי בקפטריה בציריך, חיכיתי לטיסת ההמשך שלנו והשתדלתי לחייך לישראלים הרבים שהצביעו עליי ואמרו זה לזה: "רואה אותו? זה הוא. הכל בגללו".

***

עברו שלושה חודשים. חזרנו מן החופשה והחיים נמשכו. כבר שכחתי מכל העניין, כשהתקשר אליי במפתיע האיש מהמטוס. הוא הציג את עצמו, סיפר לי שאכן היה לו התקף לב באותו יום ואמר תודה. "הייתי מתקשר אליך כבר מזמן להגיד תודה, דוקטור, אבל לא הייתי בטוח שזה אתה".

לא הבנתי. "מה זאת אומרת לא היית בטוח שזה אני?"

ואז הוא סיפר שכבר באמבולנס, כשחיברו אותו למוניטור הנייד, אמרו לו הפרמדיקים שיש לו התקף לב. הם דהרו איתו לבית החולים אסף הרופא, ושם הכניסו אותו ישר לצנתור. "וכל הזמן הרופאים שואלים אותי, תגיד, מי זה הרופא שהוריד אותך מהמטוס? אמרתי להם שנדמה לי שקוראים לו יורם, או ירון, לא הכרתי אותך, וגם לא זכרתי מה שם המשפחה שלך.

"ואז, כשהוציאו אותי מהצנתור, בחדר ההתאוששות, הייתה טלוויזיה, ופתאום אני רואה אותך על המסך, יושב על כורסה ומדבר עם מישהו. התחלתי לצעוק, 'הנה הוא, זה הוא, אתם רואים, האיש הזה, הוא הוריד אותי מהמטוס'. אבל הם אמרו לי שאתה פסיכולוג, ובכלל לא רופא, ושאני עוד מטושטש, ושאני צריך להירגע, ושאפסיק לצעוק. אבל אני המשכתי להתעקש שזה אתה, ואז הם חשבו שיש לי הזיות... אתה יודע, דוקטור, שכמעט קיבלתי זריקה עם תרופה פסיכיאטרית בגללך?"

יורם יובל