סרט, אקשן

בסוף שנות ה־90 קרו שני דברים מכוננים בחיי: התחלתי לעבוד בספריית וידיאו והבנתי שאני נמשך לגברים. אני מציין אותם בסדר הזה מכיוון שבשנים ההן מיון סרטים, החזרת קלטות VHS למדפים ותליית הפוסטר "'טיטאניק': עכשיו בווידיאו" על חלון הראווה היו התגשמות סך כל החלומות שלי. המשיכה שלי לגברים נדחקה הצידה כי לא הייתה לי שום יכולת להבין מה עושים עם העובדה הזאת. אלה היו זמנים אחרים. ראיתי זוג בנים מתנשקים ב"פלורנטין", אבל ידעתי שאסור לי בשום אופן להתרגש מזה. במקום להתמודד עם החיים של עצמי, העדפתי להתעסק ברומן שלי עם אנני. זו קלישאה שחובבי סרטים אוהבים לספר על ילדותם, אבל אני באמת ברחתי לקולנוע כדי לא להתמודד עם המציאות.

במבט לאחור, אלה היו שנים די קסומות. ככל שקמלתי רגשית, כך פרחתי מקצועית. ככל שהבנתי את משמעות הסוד, כך העמיק בי הרצון להיעלם בחיי אחרים. ככל שהפכתי לפופולרי בעבודה — לא היה אז בשכונה בחור מבוקש מזה שעובד בספריית הווידיאו — כך הרגשתי בודד יותר. הדלפק החוצץ בין הלקוחות וביני היה כמו יקום מקביל. ברגע שעמדתי מאחוריו, אף אחד לא היה יכול עליי. ברגע שיצאתי ממנו, קיבלתי בעיטה מהסדרן בחזרה לחיים המסובכים שלי.

עם הזמן התארכו המשמרות שלי שם יותר ויותר. למדתי להפעיל קופה (הידד לשלוש יחידות המתמטיקה שלי), העשרתי את השכלתי הקולנועית (נדמה לי שאני מחזיק בשיא גינס למספר הצפיות ב"לפני הזריחה") והפכתי את ספריית הווידיאו לנקודת מפגש חברתית. כמה מהלקוחות הפכו לחברים טובים, ולא מעט חברים הפכו ללקוחות אהובים. למדתי בפעם הראשונה שיעור חשוב על יחס מועדף. כששוש עטרי ז"ל הייתה מגיעה בשישי בצהריים לשאול כמה סרטים לסופ"ש, הוציא לה הבוס מתחת לדלפק ערימת סרטים ששמר במיוחד בשבילה. סרטים שאחרים היו יכולים רק לחלום עליהם אז.

העבודה מאחורי הדלפק לימדה אותי הרבה על נפש האדם. הבנתי את ההזדקקות של אנשים לסרטים מסוימים: אמור לי מהו הז'אנר החביב עליך ואומר לך מי אתה. מהר מאוד הפנמתי שכמוני, אנשים זקוקים לפורקן, לבריחה, לקומדיה רומנטית אינפנטילית או לסרט אקשן מופרך כדי לשכוח לשעתיים מהצרות שלהם. לכל אחד יש ארון קטן שהוא מנסה להתאוורר מתוכו לרגע. הבנתי גם את הגברים שניגשו באגביות למדף סרטי הפורנו הצדדי, שלפו מתוכו קלטת והגישו לי אותה במבוכה נוגעת ללב. תעשה שהרגע הזה יעבור כבר, אמר מבטם.

אחד מהלקוחות ההם היה (ועדיין) חבר טוב שלי. בסוף שנות ה־90 פורנו עדיין היה עניין מסובך לצריכה. יכולת לראות פטמה או שתיים, אבל האפשרויות היו מאוד מוגבלות. אנשים הסתפקו אז בסרט ארוטי גרוע בשישי בלילה ב־RTL, או חיכו שאחד החברים המפותחים בכיתה יפלח סרט כזה מהמחבוא של אבא שלו. החבר שלי היה מגיע לבקר בספרייה אחת לשבוע. הוא היה בא לקראת סוף המשמרת שלי, כשהייתי לבד. היינו מדברים על הכל. הוא היה שואל אותי מה עם בנות, ואני הייתי מגמגם משהו על מישהי ששמתי עליה עין, ובסוף, כאילו כמעט שכח, היה שואל אם אפשר לקחת סרט או שניים, כי "העלילה נשמעת לו מעניינת". היינו צוחקים, והוא היה דוחף אותם עמוק לתיק הגב שלו.  

הנוהל הפך קבוע. כדי לא לקחת סיכון גדול מדי, הסרטים שנלקחו בלילה הוחזרו על ידיו אליי הביתה, כדי שאוכל להחזיר אותם מוקדם לספרייה. הייתי מחביא אותם מתחת למיטה שלי. כדי להגיע אליהם היה צריך להזיז אותה לצד השני. אפילו העוזרת לא טרחה להגיע לשם.

מעולם לא התעניינתי בסרטים האלה. אם כבר, הסקס המפורש שבהם הלחיץ אותי. העדפתי לראות את "החתונה של החבר שלי" בפעם החמישית מאשר את "חרמנית קטלנית 3: הנקמה". כשהחבר שאל אותי באחת הפעמים אם ראיתי את אחד הסרטים שרצה לקחת, שיקרתי שכן, ואז הסתבכתי לגמרי עם הפרטים. אני לא זוכר יותר מדי מזה, אבל תסמכו עליי, הומו שמנסה לשווק פורנו של סטרייטים זה דבר די מצחיק.

באחד הימים, כשחזרתי הביתה מהעבודה חיכו הוריי בחדרי. הם ישבו על המיטה והציגו בפניי בהתרגשות מערכת סטריאו משוכללת שקנו לי והתקינו על המדף ליד המיטה. הסתכלתי על המערכת והסתכלתי עליהם, והדבר היחיד שיכולתי לחשוב עליו היה: פאק, הם הזיזו את המיטה. אין דרך לחבר את הרמקולים לחשמל בלי להזיז את המיטה. הם חייכו אליי, ואני חייכתי אליהם וכולנו ידענו בדיוק על מה אנחנו חושבים: "חרמנית קטלנית 3".

לא שיקרתי באותן שנים. לא יצאתי עם בנות ולא ניסיתי עם בנים. נדמה לי ששיכנעתי את עצמי שבסוף יהיה בסדר. אולי, מי יודע, אני אצליח להימשך פעם לנשים ולהיות "נורמלי". הוריי לא חשדו בדבר. כלומר, אולי הם הרגישו משהו, אבל העדיפו, כמו הרבה הורים, להישען על הסברים מנחמים יותר של "לייט בלומר" ו"כל אחד והקצב שלו".

אני נזכר לפעמים בתמונה הזאת, שבה הוריי מצפים לי בחדרי, ומהרהר אם בדיעבד נתפסתי על חם כדי לא להיתפס על חם עוד יותר. לאפשר לעצמי עוד כמה נשימות עד שאאזור אומץ ואתמודד עם העדפותיי המיניות. חלפו עוד כמה שנים עד שיצאתי בפניהם מהארון. ההורים שלי חיבקו אותי מיד ועטפו אותי באהבה ובחום אדירים. אבל נדמה לי שאז, ברגע ההוא על המיטה, היה משהו מנחם מבחינתם במחשבה שהילד שלהם הוא כמו כולם. פורנו סטרייטי מתחת למיטה. הכל בסדר.

הזכרתי השבוע להוריי את הרגע הזה. הם לא ידעו על מה אני מדבר. אולי באמת שכחו. בניגוד לקולנוע, עם סצנות בלתי נשכחות ומשפטי סיום אייקוניים, החיים שלנו הם רגעים. לאו דווקא הרואיים, גדולים מהחיים או משני תודעה. לפעמים רגע אחד חזק באזור הדמדומים הוא החיים. בטח יום אחד אעשה מזה סרט.