עקרון העונג

למדריכת האורגזמות הגענו די בטעות בעצם. זה לא שתיכננו שהיא תהיה תחנה בטיול שלנו ללונדון. היא לא איזה מאסט תיירותי. בכלל אכלנו קארי מדהים במסעדה הודית, כשחברה שלי התקשרה ואמרה: "את חייבת ללכת לאמילי, הגורואית של האורגזמות, אם את כבר בלונדון. תאמיני לי, את תודי לי".

"אני לא צריכה", התעקשתי. "אני סופר־מרוצה".

החברה שלי שפטה אותי קצת בדממה על הקו. "נו, די", אמרה בסוף, "אין אישה או גבר בעולם שלא צריכים שיעור בנושא הזה. אל תגידי לי שאת גומרת בכל פעם כמו כל השקרניות האלו".

היא ואני תמיד שנאנו את הנשים שמתרברבות ש"מספיק לי שהוא רק נוגע בי קצת, ואני בשמיים". פעם עבדה איתנו בחורה כזו. לא מספיק שהיא דמתה לליב טיילר, היא טענה ש"לפעמים מספיק לי רק לחשוב ממש־ממש חזק על עמיתוש, והופ, אני כבר שם". היא סיפרה לנו את זה על סלט, נותנת לנו לדמיין איך עוד ביס אחד של ארוגולה עם קרוטונים, והיא כבר מתחילה לרטוט לנו מול העיניים.

ולא רק היא. מעיון באתרי נשים ישראליים אפשר בכלל לחשוב שכולנו אורגזמתיות כמו צעצוע סיני. "איך תגיעי לאורגזמה משולשת?" הם מבטיחים. או "למדי אותו להגיע לנקודת הג'י". כן, בטח. כולנו כבר כל כך מסופקות במיטה, שכל מה שחסר לנו זה להגיע למשולשת. שלא לדבר על הגבר הישראלי, שכה מצטיין בהכרת האנטומיה הנשית. מה עוד נותר לו זולת לדלוק אחרי איזו נקודה חשאית במעלה הרחם?

אין ספק, קיים קשר שתיקה סביב העניין הזה. אולי כי זה כבר נחשב ארכאי, להתעסק בשאלה למה זה לא קורה לנו כל פעם, כאילו היינו בעידן מאסטרס וג'ונסון. אולי כי גם האישה הכי מתקדמת מתביישת להודות שמה שמעסיק אותה זה למה היא עדיין ילדה בת 12 כשזה מגיע למין.

***

מתברר שבעוד בישראל כולן מעמידות פנים שכל שנותר להן זה רק להגיע לחמש ברצף, שאר היקום מודה שיש בעיה עם המנגנון הנשי העיקש. אז יש בניו־יורק סדנאות שבהן את חוקרת את עולמך הפנימי עם מראה בין רגלייך העירומות, ליד אוחזות במראות כמוך. ויש מדריכות אורגזמה בכל מקום שהוא לא פוריטני כמו פולה בן־גוריון. השיעור כמעט תמיד זהה: את מתבקשת להתפשט, לשכב ליד המדריכה ו"לחקור את נפלאות הגוף שלך". אם את רווקה, את והיא נמצאות לבד, ואת יכולה להירגע ולפתח איתה אינטימיות. אם את בזוגיות, בן הזוג מתבקש להישאר לבוש, להחזיק את הראש שלך בחיקו וללטף אותך.

ציפיתי שאמילי תיראה כמו איזו מארחת באחוזה של יו הפנר, שהיא תפתח את הדלת בחלוק משי שראשי התיבות שלה מוטבעים עליו במונוגרמה על הציצי. מה גדולה הייתה הפתעתי לגלות אותה בשרוואל לבן, חזיית ניאון של מסיבות טבע ו־80 אלף קעקועים. היא הציעה לנו תה צמחים בעודה מסמנת לי בפנטומימה מצמררת "תתפשטי".

"אוי לא", חשבתי לעצמי, "רק זה חסר לי". כי אם יש דבר אחד שיותר קשה מלנסות להגיע כשאת עם בן הזוג, זה להגיע בנוכחות שלושה אנשים. רן תמיד נשבע שאני דווקא קלת הגעה יחסית, שאני סתם מכניסה את עצמי לסטרס עם הזמן הארוך שזה כביכול לוקח לי. אבל את צריכה להיות עשויה מבטון כדי שלא יהיה לך אכפת שמישהו כל כך טורח בשבילך, ואין לך אפילו מושג מתי תשחררי אותו מהג'וב. קבלני שיפוצים לפחות מקבלים תאריך סיום עבודה. אז כן, קשה לי מאוד לשכב כמו קיסר בורמזי ולא לדאוג שהלונה־פארק של גופי הפך זה עתה למחנה כפייה.

***

אמילי דווקא נגעה בי בכל הנקודות הנכונות, רק שדבר אחד היא לא הביאה בחשבון: שאני מודעת עד אימה לזה שכולם מחכים. וכשאני אומרת כולם, אני מתכוונת אליה, שלמרות שאמרה בקול רך ורוחני, "צ'יל אאוט" חשבתי: ויי, היא בטח תיעלב אם אני לא אצליח. אני מתכוונת לרן, שבאיזשהו שלב נמאס לו קצת לפכור שבילים בשיער שלי, כאילו הוא אחות במלחמת האזרחים. אני מדברת על הפגישה הבאה, שבחדר המדרגות בטח תוהה לעצמה, "מי הלקוחה שבפנים? בתולה מוסלמית?"

ניסיתי להתרכז חזק בלהרפות. זה כבר ממש עיצבן. כל ליטוף שלה הרגיש כאילו הפכתי לעבודת גובלן.

כשהמדריכה הלכה לשנייה, להביא שמן שומשום או משהו, לחשתי לרן, "פססס. תעשה טובה, תעביר עליי ויש מהיר".

אני בחיים לא אשכח את החיוך שהתפשט על שפתיו. הוא כאילו הבין שוב מי אני: אישה שאין לה סבלנות לליטופים ארכניים לצלילי צ'לו, שמעדיפה להמשיך להמר בקזינו של המין ולקחת את הסיכויים שלה, פעם כן, פעם לא, העיקר לא להפוך את הדבר החייתי והסוחף הזה למשימה באנדרואיד.

דקה אחרי, המדריכה נכנסה ותפסה אותנו מנסים לזרז את "תהליך ההתמסרות הטבעי והאורגני" שלה. היא עמדה שם המומה. יכולתי לראות בעיניה מה היא חושבת על צמד הישראלים שאין להם טיפת סבלנות, "בדיוק כמו שהם עושים בשטחים".

"זה לא בסדר", אמרה. "נו צ'יטינג, אסור לרמות, ככה בחיים לא תלמדי".

"בפעם הבאה", אמרתי בעליצות, "אני בלונדון עד נובמבר, אקבע עוד תור איתך".

למחרת עלינו לטיסה, ומאז אנחנו טסים ביחד בלי שאף מדריכה תעמוד מעלינו עם נוצת יען וסטופר, לפעמים אנחנו גם נוחתים.