yed300250
הכי מטוקבקות
    צילום: יונתן בלום
    7 לילות • 20.09.2016
    שער הדמעות
    הוריו נפטרו בזה אחר זה בתוך פחות משבוע. המשפחה שלו שסועה ואשתו טוענת שהכה אותה. בתקשורת נכתב שנעלם ויש חשש שיתאבד. החובות לופתים אותו והדרישות לשלול ממנו את פרס מפעל החיים גורמות לו להרגיש רדוף. שולי רנד מנסה להסביר מה עבר עליו הקיץ, גם לעצמו
    רז שכניק | צילום: יונתן בלום

    שולי רנד מוציא סוכרייה קטנה על מקל מצופה סוכר מתוך חבילה של שש. זה ממתק נידח, מהסוג שרק אלוהים ידע שבכלל מוכרים אותו עדיין. רגע לפני שהוא מכניס אותה לפה, הוא נושא תפילה ארוכה. זה רגע כמעט קומי שלא חומק מעיניו. הוא מניח את הסוכרייה בפיו ומרים מבט של מי שהמתיק לעצמו את הגלולה למפרע, לפני שיידרש לסדקים העצומים שמפלחים לאחרונה את האדמה סביבו. בחודשים האחרונים הוא בעיצומו של הליך גירושים מייסר, הוכרז כנעדר בחדשות 2, הודה בבית המשפט בגרימת חבלה לאשתו, התמודד עם קריאות של ארגוני נשים לא להעניק לו פרס למפעל חיים מטעם משרד החינוך והתמודד עם הנורא מכל: אובדן של שני הוריו בזה אחר זה, בתוך שבוע אחד, בשבעה שלא נגמרת.

     

    תמונה אחת לא עוזבת אותו מהלוויה של אביו, פרופ' יעקב רנד, ביולי האחרון. "אמא כמעט לא הצליחה לדבר, אבל אמרה לאבא 'להתראות בשמיים' ועשתה תנועה קטנה ביד", הוא נאנח, "זה שבר את ליבי".

     

    באופן מצמרר נפטרה בלהה רנד, אמו של שולי, ארבעה ימים אחרי אביו, ביום השלישי של השבעה.

     

    "אי־אפשר בכלל להסביר מה עבר עליי. זה היה הלם, כל מגוון הרגשות שאפשר לתאר. ההתחלה הייתה קשה מאוד. זה לא עוד שבעה אלא 11 יום של אבלות. בהחלט חשבתי 'למה זה מגיע לי', אבל זה לא היה לרגע בקטע של רדיפה עצמית. אני סומך על הקדוש ברוך הוא שיודע מה הוא רוצה". אביו, חתן פרס ישראל לחקר החינוך, נפטר בשלהי יולי בגיל 90. "הוא היה יהודי גדול מאוד וכבר חולה מאוד. למעשה, בשנתיים האחרונות כבר לא היה איתנו בעולם. רק הנשמה שלו הייתה פה, סוג של מצב רוחני. הוא עבר סדרה של אירועים מוחיים שהאחרון בהם התחיל תהליך של הידרדרות".

     

     
    צילום: יונתן בלום
    צילום: יונתן בלום

     

     

    איך זה התבטא?

     

    "באירוע המוחי האחרון אבא איבד את השמיעה שלו והתחיל לדעוך. אתה חייב להבין, אבי היה בעל תפילה, איש מאוד מוזיקלי, קול מופלא. גם סבא שלי היה בעל תפילה עצום. אחרי האירוע, אבא לקח שיעורי פיתוח קול אבל איבד את הדיוק שלו, לא יכול היה יותר לשיר. הכי כאב לאמי לראות את אבא במצב הזה. חבר שלי, אסף תלמודי, היה בלוויה שלו ונורא התפעל. אמר לי 'עומדים ומספידים את הבן אדם — איזה יהודי היה, איזה בעל תפילה'. רק אחרי זמן ארוך עלתה מישהי מהאקדמיה, סיפרה שהיה חתן פרס ישראל ומנתה את הישגיו. זה הדהים אותו".

     

    ההידרדרות הכינה אותך למותו?

     

    "רק נדמה לך, אבל אתה לא מתאר לעצמך את הבוקס שאתה מקבל בבטן כשמודיעים לך שאתה באמת צריך לומר לו שלום אחרון. בשנתיים האחרונות היה לנו קשר של לחיצות יד בלבד".

     

     
    צולם בטייק אחד. רנד ב'החיים על פי אגפא'
    צולם בטייק אחד. רנד ב'החיים על פי אגפא'

     

     

    ואז בשבעה, אמך נפטרה. זה היה פתאומי?

     

    "היא לא הייתה לגמרי בריאה, בת 88. על פניו הייתה יכולה להמשיך עוד כמה שנים טובות למרות שהייתה צריכה עזרה בלנשום פה ושם. דיברנו קצת לפני שהיא נפלה ולקחנו אותה באמבולנס. נסעתי איתה לבית החולים. כשהיא ירדה הרופא קרא לי ואמר, זהו. זה פשוט רגע כואב מאוד. ערב לפני כן הכל היה רגיל, היא דיברה עם האורחים בשבעה ואמרה לי: 'אתה יושב יותר מדי עם חברים במרפסת. אמרתי לעצמי, 'זה באמת לא בסדר, מחר כל היום אשב איתה'. ואז קרה מה שקרה".

     

    הוריך היו יחד מאז נעוריהם, בעצם.

     

    "הם נפגשו עוד ברומניה לפני מלחמת העולם השנייה, ואז נפרדו ונפגשו שוב. אבא היה במחנה בטרנסניסטריה ואחר כך בקפריסין. הם היו יחד למעשה כל חייהם. אבי היה אדם גדול ואמי אדם עצום שפינתה לו את כל המקום לעשות את מה שהוא ידע. היה משהו מפואר בזה שאחרי מותו היא לקחה את כל הקופה ומתה מוות רומנטי כיאה וכראוי לה. היה בזה גם משהו מנחם".

     

    *

    בתחילת יולי, זמן קצר לפני שניחתה עליו המהלומה הכפולה של מות הוריו, עלה רנד לכותרות. "שולי רנד נעלם", הכריזה אשתו ואם שבעת ילדיו, מיכל, "אנחנו דואגים לשלומו". ההכרזה לוותה כמובן בפרטים על החובות האדירים שאליהם נקלעו בני הזוג כבר לפני מספר שנים — מיכל טוענת שמדובר בכשלושה מיליון שקל. השילוב בין ההיעלמות לכאורה והחובות הציתה חשש שרנד שלח יד בנפשו.

     

    בנו דניאל הגיב: "אמא עושה פרובוקציה, אבא בריא ושלם".

     

    עכשיו רנד טוען בחיוך שמעולם לא נעלם. הוא בורר את מילותיו בקפידה. חושש לפגוע באישה ובילדים ויש גם עורכי דין שמעורבים, מה שתמיד מסבך עוד יותר את המצב.

     

    "יש כאן עניינים של המשפחה וזה מאוד רגיש", הוא אומר. "היה סוג של משבר. לפני חודשיים וחצי פונינו מבית ששכרנו בירושלים ולא הצלחתי למצוא פתרון. נקלענו לקשיים כלכליים".

     

    איך זה קרה?

     

    "הקדוש ברוך הוא לא נותן לבן אדם את כל הכישרונות. היו לי הרבה פנטזיות בחיים, רציתי לממש אותן. פתחנו את התיאטרון היהודי ויצאנו בשן ועין וזה הלך והידרדר ולא הצלחנו לצאת מזה. החובות התנפחו. זה פוגע מאוד בתא המשפחתי, בגלל הלחץ. מה שאני חייב לומר זה שהופתעתי מהמהירות שבה הוכרזתי כנעלם".

     

    כי לא ענית לאף אחד.

     

    "הרגשתי שאני לא יכול יותר למצוא פתרונות ורציתי לקחת אוויר. ביום חמישי סגרתי את הטלפון ובשישי האינטרנט כבר היה מפוצץ בכתבות שלפיהן יש חשש לחייו של שולי רנד. הופתעתי מאוד. אחר כך באו אנשים לבית כנסת ואמרו 'שולי רנד התאבד' ודברים כאלה. מי שמכיר אותי טוב צחק. אני ממש לא הבן אדם שיעשה דברים כאלה. בסך הכל נסעתי לחבר ביישוב ליד ירושלים. במוצאי שבת הייתי צריך לרדת למרכז להתראיין ולומר שאני חי. כרגע אני נמצא בעיצומו של בירור בענייני המשפחה, שזה לא עניינו של העולם".

     

    אתה גר לבד?

     

    "כרגע אני לא נמצא בבית".

     

    היו שמועת גם על שוק אפור.

     

    "בחיים לא. אף אחד לא איים על חיי. שמועות משונות. זו פשוט הייתה הדרך שלי, מוצלחת או לא, הרגשתי שהרכבת טסה לתוך תהום".

     

    אתה מאמין שהכל בא מלמעלה. אז למה זה קרה לך?

     

    "תראה, לקב"ה מתקרבים דרך כאבים. זה לא נחמד לשמוע, אבל ככה זה. כשבן אדם עובר גיהינום ולרגע אחד שואל את אלוהים למה אתה עושה לי את זה — זו התקרבות עצומה. האמונה הבסיסית שלי היא שהקדוש ברוך הוא טוב. אנחנו לא תמיד רואים את כל התמונה. מספיק דברים בחיים שלי נראו לי רע והסתדרו אחר כך".

     

    אופטימי.

     

    "לפי מה שאני רואה, העולם הזה הוא חתיכת גיהינום. כולם סובלים. לכל אחד יש ים דאגות וכאבים. העולם הזה הוא לא טוב, לא מציאה גדולה. כולם עצובים ומודאגים. בלי האמונה שהעולם הוא טוב ושיש לו משמעות ושהוא חשוב, לא יודע איך הייתי חי. אני משתדל לשטוף לעצמי את המוח על הדבר הזה, אז אין ייאוש בעולם כלל".

     

    בזמן שהלהבות התקשורתיות עדיין אוחזות בשולי גלימתו, הכריז שר החינוך נפתלי בנט שרנד יזכה לפרס על מפעל חיים בתרבות יהודית ומיד ניצתה תבערה נוספת. "בנט התקשר אליי בעיצומה של מהומה תקשורתית. כבר ידעתי שאני אמור לקבל את הפרס. הוא אמר שהוא מכיר את היצירות שלי ואני אפילו מאמין לו. מאוד שמחתי. אם היו אומרים לי 'שולי, אתה מקבל פרס על מפעל חיים כללי', הייתי קצת מרגיש מגוחך. יש אנשים שעשו יותר ממני. אבל זה פרס על תרבות יהודית ואני יכול להסתדר עם זה כי אני מתעסק בנושא הזה באינטנסיביות הרבה שנים. בדברים שעשיתי היה סוג של ראשוניות".

     

    למשל?

     

    "התפתחות המוזיקה היהודית האישית, להבדיל מהלחנת פסוקים — אם יש לי חלק בעידוד של הדבר הזה, אני שמח. אותו דבר גם לגבי הקולנוע. הייתי שותף לסרט החרדי הראשון, היום יש מבול".

     

    ימים ספורים לאחר ההכרזה של בנט הודה רנד בחבלה ברשלנות שנגרמה לאשתו מיכל. הפסיקה הניעה לפחות חברת כנסת אחת לדרוש שלא להעניק לרנד את הפרס. משרד החינוך נתקף אלם.

     

    רנד מתקשה לדבר על הנושא הזה, לבסוף הוא נעתר, בקול חנוק.

     

    "לפני הכל בוא ואתקן אותך", הוא מישיר מבט, "לא הורשעתי. כתבו שהודיתי בבית המשפט אבל אמרתי מיד בתחנת המשטרה את מה שקרה. אכן הייתה גרימת חבלה ברשלנות באותה תקרית".

     

    מה בדיוק קרה?

     

    "ניסיתי לקחת שקית שהיו בה דברים שחשובים לי, מסמכים משפטיים ואישיים שלי. אחזתי בשקית, היא אחזה בשקית ואז היא נפלה וקיבלה כמה שפשופים. זה מה שקרה. אבל זה הגיע להאשמות שאני מכה את אשתי — זו שטות ולא אמת".

     

    עובדה שאשתך נקלטה במעון לנשים מוכות.

     

    "ידוע ומפורסם היום שההמלצה הראשונית של כל עורך דין לאישה בתהליך גירושים או בסכסוך משפחתי או כספי הוא להגיע למעון לנשים מוכות. זו פשוט עצה גרועה שמסבה נזק אדיר, בעיקר לנשים שבאמת זקוקות להגנה הזו. הדבר האחרון שחשבתי שיקרה בעולם הוא שינסו להדביק בי רבב, חס ושלום, כגבר שמכה את אשתו. הדבר האחרון שאפשר לומר עליי הוא שאני מכה מישהו בכלל".

     

    אתה לא מבין מאיפה מגיעות הטענות האלה?

     

    "הייתה פה טעות, חוסר זהירות, אוקיי. אבל כל מי שמכיר אותי יודע שאני מתעב אלימות מכל סוג. הטענות האלה כאבו לי ופגעו בי. הרגשתי שזה עוול גדול להציג אותי בצורה כזו. ולא פחות משפיכות דמי".

     

    חברת כנסת יצאה נגדך.

     

    "אלימות נגד נשים זה הדבר הכי מזעזע בעולם, אבל אני לא שם בכלל. לא היה ולא נברא. זה לא המקרה שעליו צריך למחות. יכול מאוד להיות שנפלתי כאן קורבן לעצות לא נכונות של עורכי דין. במהלך ויכוח בין בני זוג יכולים לקרות דברים מעין אלה. מכאן ועד אלימות יש פער גדול. העניין בינינו הרי עדיין נמצא בדיונים בבתי משפט. כאב לי ששמו אותי באותה רשימה עם אנשים כמו משה קצב או פושעי ישראל לדורותיהם וגברים אלימים סדרתיים. כאב לי שבעתיים. הרי בסוף מה עשו? שמו סטיגמה של גבר דתי מכה וזה מאוד העציב אותי.

     

    "הרגשתי מבוזה ואני מקווה שבזה נגמרה הפרשה המביכה הזו".

     

    חששת מתגובות הקהל?

     

    "כן. אני מודה שהיה לי חשש גדול לעלות ולהופיע. ההרגשה שאולי יושב ולו אחד באולם ואומר, 'מי הוא זה שיבוא וידבר איתי על מסרים של אהבה ואמונה', הציקה לי".

     

    לפי הדיווחים התובע ציין שיש לך עבר פלילי.

     

    "איזה עבר פלילי? אפילו לא עברתי באור אדום כי אין לי רישיון נהיגה. לא הייתי בחקירה ולא נפתח נגדי תיק. שום דבר בחיים שלי, גם לא בצבא".

     

    מה בכל זאת היית עושה אחרת?

     

    "נותן לה את השקית, מוותר עליה לכל הרוחות, למרות שהיו שם דברים חשובים מאוד, כולל דברים משפטיים וערכיים שלא רציתי שיגיעו לידיים אחרות. הייתה לי טעות בשיקול הדעת, במקרה הזה. אבל מפה ועד כל מה שאמרו עליי? עושים לי עוול שאין כדוגמתו".

     

    יש הערכות שלפיהן אשתך תבעה את סכום הפרס שבו זכית, 150 אלף שקל.

     

    "כפי שאמרתי, יש דיונים משפטיים. בכל מקרה, את כל הכסף שקיבלתי אני רוצה להקדיש לעזרה לילדים שלי ולמשפחה שלי. לגבי הבעיות הכלכליות, זה הולך ונפתר והחובות יצטמצמו בעזרת השם. שמע, בסופו של דבר אני שערורייה ניהולית שאין כדוגמתה".

     

    ממשרד עורכי הדין בני דון-יחייא המייצג את מיכל רנד נמסר: "מרשתנו פנתה בתום לב ומתוך צורך למקלט לנשים מוכות וללא כל שיקול מניפולטיבי או טקטי".

     

     

    *

    רנד בן 54. נולד למשפחה דתית־לאומית בעלת שורשים חסידיים מפתח־תקווה. בן אמצעי מבין חמישה שהביאו לעולם פרופ' יעקב רנד, חתן פרס ישראל לחינוך ובלהה, אחותו של פרופ' ראובן פוירשטיין, אף הוא חתן פרס ישראל. יצא בשאלה כנער, התגייס לקרבי, נלחם בלבנון, אחר כך בשוחות של הבוהמה התל־אביבית של האייטיז־ניינטיז. הפך לשחקן אדיר. נערץ. תפקידים בלתי נשכחים בתיאטרון ובקולנוע — 'הדיבוק' כאן, 'החיים על פי אגפא' שם ורבים אחרים. ב־1998 חזר בתשובה וכעבור שנתיים כיכב ב'יארצייט' של עגנון שם גילם 20 דמויות בהצגה שרצה למעלה מ־600 פעם. עולם התרבות החילוני ביכה את הפרידה ממנו, אבל התאהב בו כליל מחדש כשכיכב בסרט 'האושפיזין' ב־2004 ולאחר שהוציא ב־2008 את אלבומו הראשון 'נקודה טובה'.

     

    האלבום מכר 130 אלף עותקים, מספר כמעט בלתי נתפס כיום, עיצב מחדש את הפלייליסט ופתח את שערי המיינסטרים למוזיקה יהודית שלא נסמכת על פיוטים מהמקורות. את האלבום מימן אבא שלו.

     

    "אבא האמין בעשייה והיה לו חשוב שיהיה לי טוב. לא הייתי ילד כל כך ברור להורים שלי, הם לא ידעו מה יהיה איתי. התחלתי את המסע שלי מחוץ לדת וחייתי עם הסודות כל הזמן".

     

    באיזה גיל?

     

    "אני תמיד אומר שהתחלתי כבר בגיל 5 (אז נפטר בפתאומיות אחיו אהרון שהיה בן 15, ר"ש) עוד לפני שהייתי בר דעת. תמיד הייתי סקרן, תמיד נמשכתי החוצה, הרגשתי סוג מסוים של זרות בתוך החברה הדתית ותיפקדתי בתוכה. הכישורים הראשונים שלי כשחקן התבטאו כי חייתי בשני עולמות, זה שלומד בישיבות מצד אחד ואוהב ספורט מצד שני וכבר בנערות נמשך לתל־אביב. ההורים שלי לא ידעו מה הולך להיות איתי".

     

    מה הם עשו בעניין?

     

    "הם ניהלו איתי מאבק קצר, ולאחר מכן אבא הלך לרבי שלו, האדמו"ר מסדיגורה, ושאל אותו 'מה אני עושה עם שולי'? האדמו"ר אמר לו: 'אתה אוהב את הילדים שלך? אותו תאהב קצת יותר'. וככה הם פעלו. זה לא דבר של מה בכך. יש הבדל בין אשכנזים לספרדים בעניין הזה של התשובה".

     

    והוא?

     

    "אצל אשכנזים זה יכול להיות חריף. יש את המשפחות הקיצוניות שיושבות שבעה על הבן שיצא בשאלה. אצל הספרדים אתה יכול לראות בבית כנסת בשבת כאלה שאחר כך נוסעים באוטו לבלות. בפועל, הדלת נשארת פתוחה וזה מה שההורים שלי עשו. הם לא גרמו לי לצאת גם מהמשפחה. הם באו לראות אותי בהצגות למשל. יש לי חברים שעברו ניפויים ויציאה הרבה יותר אגרסיבית".

     

    מתי הורדת את הכיפה לראשונה?

     

    "בגיל 14. אבל לבית של ההורים תמיד נכנסתי עם הכיפה. עם אלוהים הייתי בקשר שנים, גם כשהייתי שחקן. אפילו תבעתי ממנו תפקידים".

     

    לדוגמה?

     

    "נורא רציתי תפקיד בסרט 'המיועד'. הייתי שחקן צעיר ורציתי לעבוד עם דני וקסמן. קיבלתי את התפקיד ואז הלך נורא קשה ואני זוכר את עצמי בשדה בגבעתיים, אומר לקדוש ברוך: 'למה הבאת אותי לפה? זה לא הולך'".

     

    מה הוא ענה?

     

    "סידר את זה. נהיה סרט, לא?".

     

    בשבתות הייתה מגיעה האשמה לבקר אותו. "בכל מוצאי שבת, במשך שנים, הייתה לי הרגשה איומה — אבל לא קישרתי אותה אחד לאחד לחילוניות. ברגע שאתה מתרגל לחטא שלך, הנפש אחרת".

     

    מה היו ההתמודדויות הקשות ביותר כשחקן?

     

    "תמיד היה לי פחד מאוד גדול לפגוע באנשים. הייתי סטאר וחטפתי רגשות אשם כלפי כל החברים שלי שלא הצליחו".

     

     

    מעריץ אותו כיהודי. זוהר
    מעריץ אותו כיהודי. זוהר

    עד כדי כך?

     

    "היה עול גדול להיות שחקן צעיר ומסתורי. חתיכת סבל להחזיק את הפוזה הזו של השחקן, המוזר. הייתי מכור לעבודה. גרתי בדירה בתל־אביב וכל היום עבדתי. הייתי עובד על דמות עם הרבה דבקות. לפעמים אני שואל את עצמי למה בעבודת השם אני לא מצליח להגיע לדבקות הזו. הרי הייתי חי, נושם, מזדהה עם זה. אם היה עולה לי רעיון באמצע הרחוב, הייתי מסתובב בתל־אביב ומדבר לעצמי. הייתי כל כך מכור לעבודה, עד שהיית יכול ללכת אחריי ברחוב ופתאום אני נעמד ורוקע ברגל, והיית מתמלא בהלה".

     

    יצא לך לראות את 'החיים על פי אגפא' לאחרונה?

     

    "לא ראיתי את הסרט משהו כמו 20 שנה. אסי דיין, כל הכוח שלו היה תמימות. המשורר, הפילוסוף, המשוגע, הנרקומן, המוות, זה שחי בביבים. כשהוא היה צוחק, זה היה כמו ילד קטן. הוא היה מלא תום, כמה שהוא ניסה לשחק אותה".

     

    מה אתה זוכר מהסרט?

     

    "אני זוכר כל סצנה, תאמין לי. הכל צולם בטייק אחד. לא היה דבר כזה בתולדות הקולנוע. מתחילים ב־8 בערב, מסיימים בשלוש. אסי הרשה רק לגילה אלמגור לקחת פה ושם שני טייקים, בכל זאת הגברת הראשונה. הוא כל כך ידע מה הוא רצה שם. והוא היה בתקופה מאוד קשה אז, נפוח מכדורים ועצוב וכבד ולקחו אותו ממקום למקום ורק לראות אותו ואת הנושא של הסרט, הכיליון והמוות והריק, ולהבין הכל. הוא היה שם ולא היה צריך לעשות כלום".

     

    אתה מתגעגע למשהו באורח החיים החילוני?

     

    "יכול להיות. באינסטינקט אני מפחד מרגעים מתים, שיביאו אותי לחשוב, למשל על סיגריה בשבת. ולא ראיתי הצגה 20 ומשהו שנה כי רוב ההצגות הן עם נשים".

     

    לא יכול לקבוע את הכללים המוסריים בעצמך?

     

    "אני מחויב להלכה. זה לא דבר טבעי לאדם דתי להתעסק ברוקנרול ובזאפה ובשוני. אני ממילא הולך על חבל דק מאוד וכל פעם מותח את הגבולות עד הקצה".

     

    למשל?

     

    "העבודה על המופע משירי מאיר אריאל ז"ל הייתה מתיחה של הגבולות שלי עוד קצת, להתעסק בטקסטים שאני בחלקם לא מסכים איתם. שיר כמו 'מדרש יונתי', מניפסט פוליטי מאוד, חריף, שאני לא בהכרח מסכים איתו. אבל הייתי מוכן להתמודד וללכת איתו".

     

    בנט אמר שלימוד תורה יותר חשוב מלימוד מדעים. מסכים?

     

    "אם תבקש ממני לבחור אם הילד שלי יהיה מדען גדול או גדול בתורה, הייתי רוצה שיהיה גדול בתורה. כמובן שלבנט כבר הדביקו מושגים כמו איראן ומדינת הלכה. מה אמר בסך הכל, שלימוד התורה יש בו ערך?"

     

    לא חשוב בעיניך שילדיך ילמדו מדעים, אנגלית, מתמטיקה?

     

    "צריך לדעת ספרות חיצונית שלא מזיקה להם אבל הוא לא אמר שזה לא חשוב אלא שיש ערך יותר חשוב. לא מבין את הסערה שקמה סביבו".

     

    איפה אתה בענייני הרכבת בשבת, סגירת חנויות בתל־אביב?

     

    "אני מקווה ששמירת השבת תהיה מתוך בחירה ורצון טוב של כולם. כתבתי על הסינגלים שלי בצורה מבודחת: 'שדרן יקר וטוב לב אני מאוד אשמח אם תשמיע את האלבום שלי. אם זה יקרה בשבת, זה יצער אותי'. כתבתי בלשון קלילה וזה עבד יותר טוב ממה שקרה עם הרכבת. דרך אגב, הצעקה 'שאבעס', למשל, היא צעקה של כאב, לא של שנאה. תזכרו את זה".

     

    מה הסיכוי שבעוד שנה אנחנו נפגשים פה ואתה חילוני?

     

    "זה יכול לקרות היום. כל דקה. אל תאמין בעצמך עד יום מותך. אני דתי רק להיום".

     

    כלומר?

     

    "כל כך הרבה פעמים אמרתי, 'אני בחיים לא אעשה דבר כזה'. פעם מישהו העליב אותי בפומבי ליד אנשים שקרובים לי, ממש שפך את דמי ונעמדתי אחרי זה ואמרתי 'איך הוא עשה לי דבר כזה. הוא פגע בי מאוד. בחיים לא אעשה דבר כזה'. יומיים אחרי זה עשיתי אותו דבר למישהו אחר. ברחתי לשדה ואמרתי, 'ריבונו של עולם, הבנתי. אשתדל לא לומר יותר שאני לא כזה'. העבודה היא כל הזמן להבין שאם הקב"ה מסיר חמלתו מעליך, אתה יכול להגיע למקומות, אללה יוסתור".

     

    היית כזה עם בחורות?

     

    "אף פעם לא הייתי הולל יוצא דופן. תמיד היו לי מערכות יחסים".

     

    ניהלת אחת עם רונית אלקבץ ז"ל.

     

    "הייתי איתה, כן. כשהלכה לעולמה, התקשרתי לאח שלה והבעתי את תנחומיי. היא הייתה חברה מאוד טובה שלי אבל אחרי שנפרדנו לא נשארנו בקשר. היא הייתה אישה גדולה מהחיים, צדיקה. מיוחדת".

     

    ואפלה?

     

    "איזו אפלה. רונית מהקריות. אדם מלא טוב. לא היו אוהבים אותה אם הייתה כזו. גם אני נראה הרבה דברים בדמות התיאטרלית שלי".

     

    עם אורי זוהר אתה בקשר?

     

    "קצת. אני מעריץ שלו כיהודי יותר מאשר מעריץ שלו כאמן ואהבתי מאוד את היצירות שלו ובעיקר את 'עיניים גדולות', סרט ענק. יצא לי לנהל איתו כמה וכמה שיחות. יש לי אפילו שיחה ארוכה מאוד שבה הקלטתי אותו. הוא בעל תשובה עצום. אפילו אחרי שחזרתי בתשובה, הייתה לי התנגדות גדולה אליו. ותראה את היהודי הזה היום".

     

    שזה אומר?

     

    "הוא השתנה, בעבודת פרך של שנים. הוא למד תורה כל החיים שלו והוא אדם טוב ורחמן וצנוע. אם אתה מסתכל באופן יחסי מאיפה הוא הגיע, ליצנות וכוחניות ואולי גם אכזריות, אז הכל נמדד באופן יחסי. אורי הוא קידוש השם מהלך והוכחה שתורה יכולה לשנות בן אדם".

     

    חילונים מדברים על אמנים מתחזקים במונחים של אובדן. אנשים מודאגים למשל מהתהליך של אסף אמדורסקי, איתו עבדת בעבר.

     

    "אני מכיר את אסף אמדורסקי שנים. הייתי דמות אבהית בשבילו כשהוא הוציא את האלבום הראשון, עזב את אסקוט, ובדיוק איבד את אביו. כתבתי איתו ביחד את 'העיר הגדולה' ועוד שיר. זו חברות של שנים שנשמרת עד היום. קראתי את מה שכתבו עליו, הבנאדם שואל את עצמו שאלות, רוצה לדעת, להבין, הוא לא חוזר בתשובה. לא 'איבדתם אותו'".

     

    *

    עכשיו הוא מוציא סינגל חדש, "בך בטחו אבותינו", מתוך פרויקט 'צמאה' שבו אמנים כמו ברי סחרוף, אביתר בנאי וישי ריבו מבצעים שירים מניגוני הרבי מלובביץ'. הוא גם ממשיך לרוץ עם המופע 'ת'מבינת'י' של שירי מאיר אריאל (18 באוקטובר במועדון הגריי ביהוד, למחרת בפסטיבל בנימינה, 20 באוקטובר בזאפה ירושלים וב־10 בנובמבר בזאפה חיפה) ועובד על אלבום שני, עם אסף תלמודי.

     

    "אסף מוזיקאי פנטסטי ואני לומד ממנו המון. כמו גם משותפי ליצירה, אריק בלום", הוא אומר. "אסף איש חריף שמעיד על עצמו כחושב בדיוק הפוך ממני בכל דבר שקשור ליהדות. אבל כל החיים הוא מתעסק במוזיקת כלייזמר. כלומר, הנשמה שלו מצאה דרך להתעסק בדבר האמיתי. אני תמיד מתענג כשאני עובד עם אנשים בעלי דעה הפוכה משלי. הלוואי שמי שמנהלים את האומה שלנו היו לומדים לעשות את הדבר הזה".

     

    אני מניח שאתה לא מרוצה מההנהגה שלנו.

     

    "יש לי רחמנות גדולה עליהם. להנהיג את עם ישראל זה לא כזה פשוט. אין הרבה אנשים שאכפת להם בכלל ממשהו מעבר לעצמם. זה מאוד כואב לי. אתה מרגיש שאין ערך למילה. כשאני רואה פוליטיקאים מדברים, נורא מתחשק לי ללחוש להם באוזן, תדברו באמת. תגידו, 'פה יצאתי אידיוט, פה טעיתי'. אף אחד לא מאמין לכם. דברו אמת ותראו מה יהיה".

     

    razs@yedioth.co.il

     

     

     


    פרסום ראשון: 20.09.16 , 00:28
    yed660100