המוח שלנו, קילו וחצי של חומר ספוגי ורדרד המונח בעדינות בגולגולת, הוא המנגנון המורכב והמרתק ביותר ביקום. בהבחנה הזו פותח חוקר מערכת העצבים האמריקאי דיוויד איגלמן את ספרו "אינקוגניטו - החיים הסודיים של המוח" (מאנגלית: עמנואל לוטם, בהוצאת כנרת). כל תא עצב במוחנו יוצר כעשרת אלפים קישורים בשנייה, ויש מיליארדי תאי עצב כאלה. מורכבותו של המוח היא בלתי נתפסת ממש כמו גודלו האינסופי של החלל, והם מסתוריים עבורנו כמעט באותה המידה. וכפי שכדור הארץ אינו נמצא במרכז היקום, כך גם התודעה אינה נמצאת במרכז פעילות המוח, אלא רק בשוליה.
החשיבה המודעת היא חלק זעיר, כמעט מבוטל, מפעולת המוח. רוב מה שהוא עושה, הדברים שהוא אחראי להם, מתנהל בלי שאנו כלל מודעים לכך. המוח מנהל את המופע שלו בעצמו, ולמה שאנו קוראים לו "אני" יש אישור כניסה מוגבל מאוד למספר פעולות מועט מאוד שהוא אחראי להן. איגלמן, שבעברו מספר מרשים של ספרי מדע פופולרי, מנסה לחשוף בספר כמה שיותר מידע על המוח הלא מודע ועל השפעתו הדרמטית על חיינו ועל החלטותינו המודעות, או בעצם, כאילו מודעות.
מוחנו פועל בעיקר על טייס אוטומטי, והתודעה שלנו היא השחקנית הקטנה ביותר בתהליכים המתרחשים בו. אנחנו נמשכים לאנשים מסוימים מינית בלי לדעת למה, לוחצים על דוושת הבלם ברכב עוד לפני שאנו מודעים לסכנה ויודעים ששמנו מוזכר בשיחה בחדר הסמוך אפילו אם כלל לא הקשבנו לה. ויש פעולות, כמו חתימה או בעיטה בכדור, שהחשיבה המודעת רק עלולה להפריע להן. איך נוצרו התוכניות האלו במהלך מיליוני שנות אבולוציה, ואיך הן עובדות?
בערך שליש מהמוח שלנו מוקדש לראייה, כמות מדהימה של פעילות עצבית, והסיבה לכך היא פשוט עריכה – אנחנו קולטים רק את מה שרלוונטי עבורנו ומתעלמים מכל השאר, מה שדורש המון עבודה של המון תוכניות. המוח שלנו אינו צריך לפענח כל פרט בתמונת בית הקפה שאנו יושבים בו, אלא רק למצוא בה את הדברים שהוא זקוק להם. אם ישאלו אתכם כמה קוביות סוכר יש בכלי, לא תדעו לענות, למרות שכבר ראיתם אותו. רק כשתפנו אליו את מבטכם בעקבות השאלה, תדעו את התשובה. זה קורה כי המוח פועל על בסיס הצורך לדעת - הוא מבחין רק במידע שהוא זקוק לו, וזה פשוט גאוני בחסכוניותו. אנחנו מבחינים בדברים - תחושת כף הרגל בתוך הנעל, זמזום המזגן – רק כשאנו מפנים אליהם את תשומת ליבנו. אנחנו רואים וחשים רק את מה שאנו צריכים לדעת. איננו תופסים את מה שיש שם בחוץ, אלא את מה שהמוח שלנו אומר לנו לתפוס, והתהליך הזה כלל אינו מודע.
התפיסה המיושנת בדבר התפיסה החושית היא שקודם אנחנו קולטים משהו בחושינו ורק אחר כך המוח מעבד אותו, אבל זה בכלל לא נכון – המוח מעורב בכל שלב של התהליך. במקרה של בובת פיתום, למשל, המוח מצמיד את הקול לתנועת השפתיים של הבובה כדי ליצור את האשליה. כשאנו תופסים כדור, למשל, אנו עושים זאת על סמך התוכנית הפיזיקלית של העולם הנמצאת במוחנו. אנחנו יודעים לשלוח את היד לא למקום שבו הכדור נמצא אלא אל המקום שאליו יגיע, ואנו עושים זאת על סמך ניסיוננו והיכרותנו עם העולם המוחשי.
אנחנו רואים את מה שאנחנו אמורים לראות, כלומר, משווים בין הסביבה האמיתית שם בחוץ למודל שלה, שנמצא בתוך מוחנו. בעצם, מסביר איגלמן, המודעות לסובב אותנו מתקיימת רק כאשר הקלט החושי נוגד את ציפיותינו. כאשר המודל הפנימי מנבא את העולם בהצלחה, אין צורך במודעות, כי המוח עושה את עבודתו כהלכה. כשאנו רוכבים על אופניים אנו מודעים לכך שאנו עושים זאת, אבל כבר לא צריכים להיות מודעים לכל לחיצה על הדוושות או לאופן החזקת הכידון. רק נתון חדש, למשל, תקר בגלגל, יגרום לנו להיות מודעים מחדש לפעולותינו. לכן גם איננו יכולים לדגדג את עצמנו – אחרים יכולים לדגדג אותנו, כי איננו יכולים לצפות את תנועותיהם.
אם מתמקדים בתנועת האצבעות על קלידי הפסנתר – מזייפים בנגינה. אם חושבים על השאיפה והנשיפה – חוטפים קוצר נשימה. אם מדמים תנועת הגה של החלפת מסלול בכביש – מבצעים תנועה מוגזמת, שהייתה גורמת לנו לעלות על המדרכה. אלו פעולות שמבוצעות על יד מה שנקרא זיכרון סמוי, תוכנית של רצף פעולות שגורות שאנו לא מודעים אליהן, שאיננו יודעים לפרטי פרטים איך אנו עושים אותן. התודעה מועילה רק במידות קטנות ורק לפעולות מסוימות מאוד.
הגזען הסמוי
זה מתחיל להיות מסובך, וממש לא נעים, כשמחקרי מוח מתקדמים מצליחים לגלות נטיות גזעניות ודעות קדומות חשוכות שטבועות בנו בלי שאנו מודעים להן. במחקר מזעזע למדי התבקשו הנבדקים ללחוץ על כפתור ימני כשהם נתקלים במילה חיובית (שמחה, אהבה אושר) ועל כפתור שמאלי כשהם נתקלים במילה שלילית. בהמשך הם התבקשו ללחוץ על הכפתור הימני בכל פעם שהם נתקלים באדם שמן, ועל הימני כשהם נתקלים באדם רזה. בהמשך הם התבקשו ללחוץ על הכפתור הימני כשהם נתקלים במילה חיובית או באדם שמן ולהפך. ניסויים מהסוג הזה הביאו לחשיפה של קישורים אפלים בין המראה של אדם לדעות קדומות עליו, גזענות לא מודעת שממש טבועה בנו וקשה מאוד לשנות אותה. אנשים שחשבו שהם הכי פתוחים, מקבלים וליברלים התגלו לפתע כגזענים חשוכים ונבערים בעלי דעות מסוכנות.
וזה קורה גם באהבה: חוקרים שבדקו את רישומי הנישואים באזורים מקריים בג'ורג'יה ובפלורידה מצאו שמספר בני הזוג שהתחתנו עם אדם ששמו מתחיל באות זהה לאות הראשונה של שמם (גדי וגבריאלה, למשל) עולה בהרבה על מספר הזיווגים שהיו יכולים להתרחש בכוח המקרה בלבד. מה זה אומר? אולי שאנחנו קצת מתאהבים בעצמנו, שאנחנו מחפשים באופן לא מודע את הדומה לנו, שאנחנו מחפשים את ההשתקפות של עצמנו בזולתנו.
הזיכרון הסמוי משפיע על הדרך שבה אנו מפרשים את העולם. למשל, אם ראינו את תמונת פניו של אדם בעבר, נמצא את פניו מושכות יותר בפעם הבאה שנראה אותו – גם אם כלל איננו זוכרים שראינו אותן. לכן, למשל, פוליטיקאים עובדים על הצפה של התקשורת, כשבכלל לא משנה אם הידיעות עליהם חיוביות או שליליות. כך אפשר להסביר את הפופולריות העצומה של דונלד טראמפ, אף על פי שרוב הסיקור שלו בתקשורת האמריקאית היה שלילי למדי. כמו שנאמר, "הפרסום הגרוע היחיד הוא חוסר פרסום". טריק נוסף של פוליטיקאים נקרא אשליה של אמת: אנו נוטים להאמין באמיתותם של דברים אם שמענו אותם בעבר. לכן נבחרינו נוהגים לחזור על אותם הדברים שוב ושוב ושוב, גם כשמדובר בשטויות מוחלטות, עד שכולם מאמינים שזו אמת לאמיתה פשוט מכוח האינרציה. בפרסום, לעומת זאת, נעשה שימוש בתוכנה המוחית הנקראת זיווג: כשמוצר מזווג עם אנשים יפים, אנו נוטים לחשוב שהוא טוב או איכותי, כשנוצרת זיקה לא מודעת בין המוצר לבין אידיאל היופי שהוצמד אליו. תחשבו על זה בפעם הבאה שאתם קונים מכונית – האם הושפעתם מהדוגמנית בביקיני בצילומי תערוכת הרכב? זה מביש, זה מביך, זה שוביניסטי, זה אפילו קצת דוחה – אבל זה עובד, לעזאזל.
העניין הוא שהחלק הלא מודע של המוח ניזון מהחלק המודע. שחקני טניס, למשל, הם אמנם רובוטים משוכללים שמתוכנתים להכות בכדורים מהירים בדיוק מדהים ובאופן אינסטינקטיבי לגמרי, ללא מחשבה מודעת, אבל הם הגיעו אל הכישורים האלה באמצעות אימונים אינטנסיביים שיזם החלק המודע של מוחם. הם חוזרים שוב ושוב על אותן התנועות עד שלבסוף הן הופכות להיות אוטומטיות, כשכבר לא צריך לחשוב עליהן. התודעה היא המתכננת לטווח הארוך, המנהלת העליונה של ההתנהגות, ואילו כל הפעילויות היומיומיות הרגילות מבוצעות בלעדיה. המוח החכם שלנו אינו עוסק במה שהאמריקאים קוראים לו מיקרו־מנג'ינג – עיסוק מפרך ומיותר בפרטים הקטנים. הרוב פועל על אוטומט, וטוב שכך. רק תחשבו כמה חשיבה זה חוסך. בעצם, אחרת אי־אפשר להתנהל בצורה סבירה בחיי היומיום.
לפי איגלמן, התכונה המרשימה ביותר של המוח האנושי היא הגמישות שלו. כל אחד מאיתנו יכול ללמוד לרכוב על אופניים, כך שאחרי זמן מה המיומנות הזו נעשית אוטומטית. אנחנו יכולים לטוס לכל מקום בעולם ובתוך כמה חודשים ללמוד את השפה המקומית, או לנגן בכינור, או להטיס מעבורת חלל. המוח שלנו הוא מכשיר מדהים.
האוטומטיות הזו של קבלת ההחלטות בתום תהליך הלימוד/תכנות מאפשרת מהירות מקסימלית, כמו במקרה של שחקן הטניס למשל, וגם חיסכון מרבי באנרגיה. מדענים שבדקו שחקני טטריס, למשל, גילו שככל שהם נעשים מיומנים יותר במשחק, והפעולות שלהן הופכות ליותר אוטומטיות, כך המוח שלהם צורך פחות ופחות אנרגיה לצורך המשחק. ובהשאלה מקראית משהו, כשחברה לוחמנית מחליטה לעבור לחקלאות, בהתחלה חבריה יעדרו את האדמה בחרבותיהם, אבל אחר כך יכתתו את חרבותיהם לאיתים וכך עבודתם החקלאית תהפוך למהירה ויעילה יותר.
תכנות מולד
המוח הלא מודע אינו עוסק רק בלמידה ובהפיכה של תהליכים לאוטומטיים. חלק לא קטן ממנו מורכב מתכנות מולד, דברים שכלל אינם נלמדים אלא נמצאים שם מלכתחילה, חלק ממאגר המידע של הגזע האנושי כולו, אם תרצו. לא למדנו אותם, אלא קיבלנו אותם בתורשה. תינוקות מגיבים אחרת לעצמים דוממים לעומת חיים, מעגלי החשיבה שלנו מתוכננים מראש להגיב אחרת לפנים מוכרות או לא מוכרות המופיעות מולנו. גם מערכת קריאת המבטים שלנו, המנגנון שגורם לנו להביט לאחור כשמי שמולנו מפנה את מבטו אל מעבר לכתפנו, היא מולדת ומופיעה כבר אצל תינוקות.
דברים כמו משיכה מינית, פחד מחושך, אמפתיה, וכחנות, קנאה, מציאת פתרונות, הימנעות מגילוי עריות, זיהוי הבעות פנים – כל אלה הם אלמנטים אינסטינקטיביים שמכוילים לתוך הדי־אן־איי שלנו. בגיל ההתבגרות, למשל, העלייה באסטרוגן אצל הנערות מעניקה להן שפתיים, שדיים וישבן מלאים יותר, ואילו אצל נערים העלייה בטסטוסטרון יוצרת סנטר בולט יותר, שרירים מוגדלים וכתפיים רחבות. המוח הלא מודע שלנו מתוכנת להימשך אל כל האלמנטים האלה, שמסמנים פריון ומאפשרים את המשך הגזע. אין לנו שום שליטה מודעת על המשיכה המינית שלנו, היא עושה בנו כרצונה האבולוציוני.
למה גברים מעדיפים בלונדיניות? חוקרים העלו סברה שבעור חיוור קל יותר לגלות פגמים המעידים על חוליים מסוגים שונים, בעוד שעור כהה יחסית מסתיר אותם. השיער הבהיר, אם כך, מעיד על מעבר של מידע בריאותי חשוב ורב יותר יחסית לסוגי שיער אחרים, ולכן גברים יעדיפו אותו.
כמו כן, אנחנו מתוכנתים לאבד עניין מיני בשותפינו לחיים אחרי כארבע שנים, שזה משך הזמן הדרוש לגידול ילד אחד. לא מפתיע, אם כן, לגלות ששיעור הגירושים מגיע לשיא בדיוק אחרי ארבע שנות נישואים. אנחנו נוטים להישאר יחד בדיוק לפרק הזמן הדרוש להבאת צאצא לעולם ולהבטחת הישרדותו – ואז אנו נפרדים בהזדמנות הראשונה. די עצוב, הכי לא רומנטי, אבל ככה החלק הלא מודע של המוח שלנו עובד.
