היום ייפגש נתניהו עם שני המועמדים לנשיאות ארה"ב, הילארי קלינטון ודונלד טראמפ. מבחינתו יש בכך הישג: הם יציפו את המיקרופונים בדברי שבח לישראל ובהבטחות לתמוך בה ולחזק אותה. סביר להניח שיפליגו בשבחים גם על ראש ממשלתה. יש בוחרים יהודים מבוגרים בפלורידה, המדינה שעשויה להכריע את גורל הבחירות. הם יאהבו כל מילה. וגם אנחנו.

ואז ניזכר בפגישה המנוכרת שקיים נתניהו עם הנשיא אובמה ביום רביעי, פגישה שבה נשיא ארה"ב לא היה מוכן לדבר עם ראש ממשלת ישראל בארבע עיניים, וראש ממשלת ישראל לא העז להעלות באוזניו את השאלה המרכזית שתלויה כרגע בין שתי הממשלות — האם הבית הלבן ימנע או לא ימנע החלטה קשה בנושא ההתנחלויות במועצת הביטחון.

כך זה מתחיל, בקול תרועה, וכך זה נגמר. כך היה וכך יהיה. השבוע ראינו את הסרט הזה מוקרן במלואו, מהסוף להתחלה.

בקדנציה הרביעית שלו אנחנו חיים תחת נתניהו משודרג. הוא רואה את עצמו לא רק כישראלי היחיד שראוי לכהן כראש ממשלה, אלא גם כמתווה דרכה של ישראל בדורות הבאים, מעצב גבולותיה, מורה ערכיה. בעיני עצמו הוא גם מדינאי גלובלי, גם מנהיג, גם אידיאולוג, גם גורו. השילוב הזה בעייתי בכל משטר דמוקרטי, אבל כשהוא נפגש בפוליטיקאי שמגיע להחלטות ולהתבטאויות על פי מה שהוא קורא בבוקר בסקר דעת קהל, הוא הופך למסוכן.

אמש העניק נתניהו מניו־יורק ראיונות לערוצי הטלוויזיה. הראיונות האלה, לאחר שנה וחצי של התכתבות חד־צדדית עם הציבור, היו חידוש מרענן. אחת הסוגיות שעלתה בהן הייתה ערכית. נתניהו נשאל אם איננו מתחרט על שיחת הטלפון שקיים עם צ'ארלי אזריה, אביו של החייל היורה. הוא השיב שלא.

אודי סגל מערוץ 2 שאל אותו אם טילפן בעבר להורים של חיילים אחרים שעברו לכאורה על פקודות הצבא, ונתניהו השיב: "לא, אבל התקשרתי להרבה הורים שהיו במצוקה על כך שבניהם נפלו או נעדרו".

ההשוואה בין הוריו של החייל שעומד עכשיו למשפט באשמת הריגה לבין הוריהם של הדר גולדין ואורון שאול זועקת לשמיים. היא זועקת קודם כל בגלל התהום הבלתי ניתנת לגישור שמפרידה בין לוחמים שהקריבו את חייהם למען המדינה לחייל שמואשם בפשע חמור. היא זועקת בגלל התהום שמפרידה בין ההורים: משפחות גולדין ושאול איפשרו לצה"ל לסיים את מבצע צוק איתן בלי שגופות בניהן הוחזרו. זה לא היה קל ולא היה פשוט, מכל בחינה. הן היו דוגמה ומופת לפטריוטיזם.

והיא זועקת משום שהיא מציעה לישראלים בכלל, ולמשרתים בצבא בפרט, סולם ערכים מעוות, שאסור לקבל אותו. חיילים אינם ילדים. הם אנשים מבוגרים שהמדינה מפקידה בידיהם אחריות כבדה. הכלי שבידם יכול להרוג אויב ויכול להרוג חפים מפשע. הוא יכול לעלות 500 שקל או 500 מיליון שקל. הם לא חיות מחמד שזקוקות לחיבוק ולרחמים. הם לא ילדים בפעוטון שנצמדים להוריהם. הם מבוגרים.

ביקרתי בשבוע שעבר במקום שבו עשה אלאור אזריה את מעשהו, ברחבה שצופה מלמעלה על מערת המכפלה בחברון. שום דבר בסיפור הזה לא מזכיר את הדילמות שאותן דולה נתניהו מתוך התקופה שבה שירת בסיירת מטכ"ל. שום דבר. והוריו של אזריה לא היו חלק מהסיפור, כשם שההורים של נתניהו לא נטלו חלק בדילמות שלו כחייל.

בהתמודדות שמנהל צה"ל בשטחים היו ויהיו טעויות, בהן טעויות שיגרמו למותם של חפים מפשע. אבל המשפט שמתנהל ביפו לא עוסק בטעויות: הוא עוסק בעצם קיומה של המרות הצבאית, בערכי לחימה, בנורמות. אסור להפוך אותו לקיטש.

נתניהו אומר את מה שהוא אומר כי זה מה שלימד אותו הסקר האחרון. העם מרחם, העם מחבק, העם דומע. העם מצפה שראש הממשלה, אבי האומה, יחבק כל חייל ברחמים. גיבור או פושע, חלל או עבריין, כולם טובים, כולם ראויים. ואין מי שיאמר לנתניהו, עד כאן.