לפני שנים הצגתי לפני סטודנטים לתקשורת את השאלה שלהלן: הערב אמורה תוכנית טלוויזיה מסוימת להציג תצלומי עירום של שתי חברות כנסת ושני חברי כנסת לאחר שנתפסו בחוף נודיסטים ביוון. האם ראוי להציג קטעי וידיאו כאלה, או שיש צורך בריסון?
השאלה יצרה ויכוח מעניין. בכל דיון שבו העליתי את השאלה היה רוב שחשב שבלתי ראוי לשדר את הקטעים. אבל הרוב גם הודה שאם התוכנית תשודר, הסקרנות תנצח כל עכבה מוסרית. נדמה שהמודל שחזר על עצמו, רוב נגד השידור אבל רוב שיצפה בשידור, היה מתקבל גם בסקר דעת קהל הרבה יותר רחב.
כאן מתחילה הדילמה: לפי מה צריך לקבוע - לפי הרוב שמתנגד ערכית לשידור, או לפי הרייטינג הגבוה במיוחד הצפוי לו? קודקודי השידור הציבורי שלנו שולפים תמיד את טענת המחץ נגד כל שידור בעייתי: תנו לצופים להחליט. בוודאי, הרי הרייטינג הגבוה מובטח מראש.
נזכרתי בתרגיל לסטודנטים כשקראתי על העתירה של מרצ נגד תוכנית רדיו של שדרן, לא חשוב שמו, בגין טענות על הסתה נגד זהבה גלאון ומצביעי מרצ. הוא מקלל ומנאץ. הוא אפילו כינה אותם “נאצים”. רוב הציבור, אפשר להניח, מתנגד לסגנון, אבל הסקרנות מעלה את הרייטינג. יש עוד אנשי וכלי תקשורת, גם אם מעטים, שחוזרים ומשווים את ישראל, או את חיילי צה"ל, או את מצביעי הימין, לפשיסטים ולנאצים. ויש שדרן רדיו, שהוא התאום משמאל של השדרן מימין. וקשה לשכוח את התבטאותו של ישעיהו ליבוביץ על "יודו־נאצים", למרות שהיא זוכה להערצה דווקא מצד תומכי מרצ. אז מותר או אסור?
מי שמעניקים מיקרופון לשדרנים כאלה, מימין או משמאל, לא עושים זאת משום שהם חסידים נלהבים של הרחבת גבולות חופש הביטוי. אלה הרייטינג והכסף שממריצים אותם. נדמה להם שהתבטאויות כמו "בוגדים, נאצים, פשיסטים, חלאות" ושאר ירקות – בדיוק כמו תצלומי עירום – ימשכו מאזינים. חופש הביטוי מעניין אותם כשלג דאשתקד.
הבעיה היא ש"חופש הביטוי הפוליטי" הוא היהלום שבכתר של חופש הביטוי. יש ויכוחים על פורנוגרפיה. אין כמעט ויכוח על גבולות הביטוי הפוליטי. הוא הפך לפרה קדושה. במובן הזה טוב עשתה מרצ – דווקא מרצ – שהעלתה את הדילמה. הרי אם הבית היהודי היה עותר נגד השדרן מהשמאל, התגובה הפבלובית הייתה "סתימת פיות, פגיעה בדמוקרטיה".
כדי להתמודד עם הדילמה הגיע הזמן להוריד את תווית הפרה קדושה מחופש הביטוי הפוליטי. זו לא פרה קדושה. יש צורך במגבלות ובריסונים. הרשתות החברתיות מושפעות מקומץ של כמה מאות, מימין ומשמאל, שאיבדו את הרסן, ויש צורך ב"אח גדול" שישים רסן. לא כדי לפגוע בחופש הביטוי, להפך: משום שנאצות וקללות פוגעות בחופש הביטוי ומדרדרות את השיח הציבורי לתחתיות.
העתירה הייתה נמנעת אם הרשות השנייה הייתה מפעילה קצת יותר את סמכותה. לא עונשים קלילים, שהושתו פה ושם, אלא משהו קצת יותר רציני. שיכאב להם בכיס. אין להפקיר את חופש הביטוי לשוק החופשי, משום שהשוק החופשי רוצה רייטינג על חשבון השיח הציבורי.
תפוח האדמה הלוהט מונח עתה לפתחם של שופטי בג"צ. יש להם הזדמנות לנסח כללים שיעצרו את הזיהום שפוגע בחופש הביטוי. נקווה שהם לא יתעקשו על הקלישאות הישנות. √
