וושינגטון. ב־2011 הצטרפתי לפגישה של נתניהו עם אובמה והילארי קלינטון במטה האו”ם. בניגוד ליועצים אחרים, לי זו הייתה הפעם הראשונה. כשלחצתי את ידה של קלינטון, היא חייכה חיוך רחב ואמרה “כל כך נחמד לראות אותך שוב”. הבטתי לאחור כדי לוודא שהיא מדברת אליי. הרי מעולם לא נפגשנו. מילמלתי משהו והמשכנו הלאה, ללחיצות ידיים אחרות.

קלינטון לא שיקרה, מה שאמרה היה נימוס דיפלומטי. חלק מההצגה שבה הייתי ניצב אורח והיא שחקנית מיומנת. כשבוחנים את התנהלותה בקמפיין לנשיאות מגלים שהיא שיפרה מאז דרמטית את כישורי המשחק שלה. הסגנון בריטי מאופק, החיוכים מדודים, הטקסט מעורפל. לעומתה, טראמפ הוא שחקן מסוג אחר: בין סטנדאפיסט לאמן רחוב. בהתחלה אילתר מהראש בסגנון חופשי, אחר כך שכר כותבי מחזות, והיום הוא משלב. המילים שהוא אומר לא מחייבות אותו, הטקסטים משתנים בהתאם לקהל, אפילו העובדות משתנות. המשותף לשניהם הוא שהם מציעים הצגה ולא אידיאולוגיה. ומה שמדהים הוא שהקהל האמריקאי לא תמיד מבין זאת.

אנחנו חלק מהוויכוח, מהשואו, מהטקסטים. ג’וליאני, הבכיר במטה של טראמפ, הבטיח למשל השבוע שההסכם עם איראן יבוטל אחרי הבחירות. הוא יודע שהרוסים והסינים כבר השקיעו באיראן והעבירו לשם חברות וספינות. הוא יודע שכדי לבטל את ההסכם תצטרך לפרוץ מלחמת עולם שלישית. ולמרות זאת הוא מבטיח, כי זה טקסט שערב לאוזנינו ואנחנו קהל שיודע למחוא כפיים.

בזמן שאתם קוראים שורות אלה, העימות בין קלינטון לטראמפ כבר התרחש. אמריקה בטמפרטורה גבוהה. לא נותרו אנשים בלי דעה. הוויכוחים שנתקלתי בהם בקהילה היהודית מגיעים מהלב, כולל צעקות וכעסים. למי שמביט, כמוני, מבחוץ קל להגיד שזה טירוף - הרי איך אפשר להתווכח על ערכים של שחקן? זה כמו לריב בלהט על אחוזי הפגיעה של ג’יימס בונד בסרט האחרון, או לכעוס על מי שמגלם נבל.

אלא שאפשר גם להבין מזה משהו על עצמנו. ראשית, חלק מהפוליטיקאים הבכירים שלנו נראים סבירים פתאום בהשוואה לעמיתיהם בארה”ב. שנית, הפלגנות והסכסכנות חוצה אוקיינוסים. שלישית, טיב ממד ההצגה והקהל.

קחו לדוגמה את מירי רגב והשערורייה האחרונה, שבה צפיתי מרחוק. בעיניי, בטקס ישראלי אין שום סיבה להשמיע את מוחמד דרוויש. לא כי זה מפחיד, אלא כי למדינות לאום יש סמלים לאומיים. רק בעולם דמיוני, נטול גבולות ודתות, סמלים הם גימיק לא חשוב שאפשר להתעלם ממשמעותם. דרוויש הוא משורר פלסטיני שהפך לסמל הלאומנות הפלסטינית. לכן, כשאמן ערבי־ישראלי מקריא אותו, הוא אומר משהו על ההתבדלות שלו, בדיוק כמו המסר שעובר בהנפת דגל. מי שבחר להקריא/לשיר/לדקלם את דרוויש בטקס ידע היטב שהוא גורם פרובוקציה במתכוון, וכי רגב שיצאה לפני השיר מלווה במצלמות (בטענה שלא ידעה - טיעון לא אמין בהתחשב בכך שעדיין לא שמעה) תחולל מהומה, והטקס יהפוך למוקד עניין.

אבל מי שחושב שהמסר בהצגה הזאת היה על לאומנות ערבית במדינת לאום יהודית, או על חופש הביטוי - לא הבין כלום. זו הייתה הצגה על השחקנים עצמם. תפקיד נשמה. הרי עכשיו, כמה ימים אחרי שהדרמה שככה, האם הופק ממנה תוצר כלשהו? דיון על טקסים רשמיים וסמלים, על חופש הביטוי? התשובה היא לא. כלום. בדומה לשערוריות תיאטרון אל־מידאן (שגם בה הצדקתי מניעת סבסוד) - הכל משחק. כמו אצל האמריקאים, אנחנו מתווכחים מכל הלב, בלהט אדיר, כאילו זה אמיתי ולא על הבמה.

איש חכם שפגשתי בביקור הזה שלי בארה”ב הסביר לי שאת ההחלטות האמיתיות שעליהן צריך להתווכח אי־אפשר לראות. הן מתרחשות מאחורי הקלעים. שם זו הפוליטיקה האמיתית. על הבמה זה רק לחם ושעשועים. √