הטור הזה נכתב למען מירי רגב. כי כל התעסקות במירי רגב משחקת לידיה. שרת התרבות והספורט, פוליטיקאית ערמומית וכריזמטית, הייתה הראשונה לזהות את זה מרגע כניסתה לתפקיד. היא סימנה את עולם התרבות כשדה קרב, ומאז היא מגלגלת לפתחנו רימוני יד, לרוב סתם פצצות סירחון ילדותיות - וראו זה פלא, זה עובד כל פעם מחדש: חצי מזדעזעים־לאללה, חצי מבסוטים־בטירוף. ורגב אחת, כוכב עליון.
גם מי שלא פתח את מדורי התרבות בשנה האחרונה מכיר בעל פה את שביל קליפות התפוזים. האיומים כלפי פסטיבל הקולנוע בביטול המימון. הזובור לנורמן עיסא ותמונת הניצחון עם הערבי שהושפל.
זיהוי מאיה בוסקילה כפוטנציאל נפץ, הבחישה בפלייליסט והכניעה של מפקד גל"צ, מעל לראשו של שר הביטחון הממונה. ביטול חוק הספרים חאפ־לאפ. ועוד פוסטים מתריסים ברשת, והצהרות מה־זה מרחיקות לכת, לזעזע את כיסאות היושבים בראש מוסדות התרבות, ו"להצהיר"
על כוונה לשינויים מבניים מפליגים. חלק מהם, כדוגמה, כתשובה לשאלותינו שלנו בראיון המלחמה המפורסם, עם שער הפנתרים השחורים (מפלסטיק).
"מה, את תעבירי למשל כספים מהאופרה לאנדלוסית? אולי תאחדי תיאטרונים?" שאלנו על הדרך.
"המממ, רעיון טוב!" ענתה רגב בחיוך כובש. כן, היא קורעת.
אפרופו פנתרים שחורים. בטקס פרסי אופיר הניפו תאמר נפאר ויוסי צברי אגרופים מעלה, מחווה למחאה המפורסמת של הבלאק פנתרס המקוריים. אלא ששרת התרבות טענה כי מדובר במועל יד נאצי. זו אינה אמת, אבל אפקט רגב לא מחייב אמת. הבלופים שלה הם לפעמים חלק מהפולקלור, ע"ע טרנטינו ו"רגע רגע רגע", כולם יודעים ומחייכים, כמו ההסתבכויות סביב ההיכרות עם לה פמיליה. לעיתים היא עושה עיסה־בסיסה מהכל, וכשדיברה על "השירים הספרדיים" ששמעה בבית אבא, התכוונה לחוליו איגלסיאס דווקא, ולא לאבן גבירול.
ולעיתים היא פשוט יורה בלי לבדוק כלום. כי כל חייל יודע שהכי חשוב להמשיך ולייצר אש. בדוגמה מאלפת, אחת מני רבות, היא מחתה כלפי תיאטרון הבימה, מדוע אינו משלב בשורותיו את מאור זגורי - בלי לדעת שזגורי הוא הנסיך העכשווי של התיאטרון הלאומי, עם ארבע הצגות מצליחות במיוחד. האק. למען האמת,
מירי רגב כבר לא צריכה להגיד כמעט כלום. אם תרצה, היא מסוגלת אפילו להגיע לאירוע, לצעוק "קאט דה בולשיט" - ותהיו בטוחים שתוך שנייה תתחולל
"סערה". אה, בעצם.
רק אל תזלזלו לרגע באהדה העצומה שהדמות הזו מצליחה לעורר. בלי כוונה כמעט, מירי רגב דרכה על העצב הכי רגיש בחברה הישראלית: הכאב של אלה שאין להם. שם קוד: "לא קראתי צ'כוב". מיליונים של חסרי יכולת, לא רק בתרבות ובספורט, בהכל. מי שהתביישו להגיד, אף פעם לא ספרתם אותנו, אנחנו שנותרנו בקצה, בחושך, בבערות, בדלות, רואים בעיניים כלות איך ממול צומחת ה"מדינת תל־אביב" הזו, חלון הראווה הנוצץ (ולא במקרה, הפופ המזרחי של הפריפריה מפנטז על התל־אביב הזו, שבה הוא מקסימום יכול להתארח בוויקנד). הצ'כוב הזה, ההתרסה הבוטה של רגב, הסגנון האגרסיבי, לפעמים אפילו הסתה לשמה כלפי ה"אליטה" - היא האצבע בעין שהיא מוציאה בשם האחרים. לא תמיד נעים לראות, אבל וואלה, הגיע הזמן.
השאלה מה הלאה. רגב יכולה למשוך עוד קצת את המהומה הזו. הרי תמיד אפשר לזרוק איזה "סודנים הם סרטן" למדורה. ותמיד אפשר שיתעורר האשכנזי הקשיש, שיגרבז עצמו לדעת עם גזענות ישנה ורעה. ואז שוב תיכנס לפעולה גיליוטינת הרשת, אלה הם ימים נהדרים לקורבנות הצעקנית ולתקינות הפוליטית, ואתה "סמולן" ואתה "בוגד", ולהחטיף בפעם המיליון ל"שמאלבן" כאילו מפא"י לא התפגרה לפני דור, כאילו רגב היא אופוזיציה צעקנית לנצח. מוקפת בכמה תמימים, כמה אופורטוניסטים, וכמה מחריבי תרבות לשמה. וגם כאלה לא חסרים כאן. או שרגב, מתוך שלא לשמה, תפתיע ותעבור מדיבורים למעשים, ותוביל מהלך גדול של הבראת התרבות הישראלית. והכוונה איננה רק להכנסת שיר של ארז ביטון לתוכנית הלימודים, או פסטיבל לדקלון - עם כל חיבתנו לשניהם. הסיפור הוא קודם כל כסף. האם רגב יכולה לנצל את הפופולריות האדירה שלה, בציבור ובממשלה, כדי נניח להכפיל את תקציב התרבות, פינאטס במושגי תקציב המדינה. ומדובר בכספים שלנו - לא שלה, כפי שהיא נוטה להגיד.
במילים אחרות, האם רגב תוכיח במעשים ובתקציבים נוספים שהיא אכן שרה חברתית, עם רגישות לפריפריה ולחלש? אחרת, ימשיכו להתקוטט כאן על שאריות. ותנו לי לגלות לכם סוד קטן: הבימה והקאמרי, בית צבי וסם שפיגל, לעולם לא "יפסידו" לאופקים ולבית־שאן, והפריפריה לא "תרוויח" ממכה קטנה בכנף ל"מדינת תל־אביב". כי התרבות הישראלית היא לא שדה קרב ומשחק סכום אפס. מהלך היסטורי כזה הוא אינטרס מובהק לא רק של הפריפריה האומללה, אלא של ה"אליטה" עצמה. כי אין כמו תרבות, השכלה וסקרנות כדי להיאבק בחושך, ולעצב את פניה של ישראל כמדינה מודרנית ושוחרת חיים. אז קדימה, מירי: קאט דה בולשיט.
