"סמאח, איזה יופי את כותבת. בלי שגיאות".
סמאח היא אישה צעירה, שראשה עטוי חיג’אב. היא שוקדת על כתיבת טקסט כלשהו מול מסך מחשב. כך נפתח סרטון המשודר באתר "כאן", המשמש את תאגיד השידור הישראלי לצורך גיוס עובדים. הסרטון הזה פונה לערבים. משמעות הסצנה ברורה: האיש החולף ליד הפקידה הערבייה במשרד ההומה משתאה על כך שהיא שולטת בעברית. שמו ומעמדו של המשבח ייוודעו לנו מיד כשיפנה אלינו ויציג את עצמו: "איליה, עובד מאוד בכיר בתאגיד השידור הישראלי".
הסרט נקטע. איליה השלומיאל אינו יודע ערבית, אך רק לאחר שהמצלמה מופעלת הוא נזכר בכך ומזעיק לעזרתו פקידה ששמה לוסי: "את אמורה להיות פה ולתרגם אותי". היא מתקוממת: "אבל סיכמנו שלא צריך". איליה עומד על דעתו: "אבל איך הם יבינו מה אני אומר? את חייבת!".
לוסי מתייצבת לימינו. היא יפהפייה וגבוהה בראש מאיליה הגוץ, השמנמן ובעל הזקן המדובלל. לפי שמו הוא ממוצא רוסי. זולת העובדה שהוא בכיר, לא ידוע לנו דבר על תפקידו. אולי הוא מגייס כוח האדם לשידורים בערבית, ואולי הוא העורך הראשי של השידורים. עכשיו, כשלוסי לצידו, מופעלת המצלמה שנית והוא שב ופונה לציבור בעברית: "נשמח אם תשלחו לנו קורות חיים. כתבו לנו בדואר האלקטרוני. תודה רבה".
לוסי, שאמורה לתרגם את דבריו, אינה עושה זאת. היא אינה מתרגמת אלא מפרשת. היא חושפת את הטקסט הסמוי, שרץ בראשו של היהודי במקביל לטקסט שהוא משמיע בקולו. היא קוראת את מחשבותיו. היא כמו הקול הפנימי הרשום בבועה המרחפת מעל ראשי הדמויות בקריקטורות.
"אני רוצה חברים ערבים, כדי שיחשבו שאני נאור, יעני מגניב". כן, זה מה שעובר לו בראש בזמן שהוא מאיר פנים לאובייקטים האמורים להגיש את מועמדותם למשרות עיתונאים ועורכים במחלקה הערבית של התאגיד. חשדו של הטמבל מתעורר והוא שואל בהיסוס: "'תודה רבה' זה לא 'שוקרן'?". לוסי: "לאו דווקא". איליה: "שפה יפה".
המערכון מגניב. הוא מגניב במלעיל (במילון העגה שבו משמעות המילה 'מגניב' היא בערך 'משעשע'), והוא גם מגניב מסר חתרני במסווה של היתול. הבכיר בתאגיד הוא חסר ישע, דובר רק אחת משתי שפותיה הרשמיות של ארצנו ואולטרה־אשכנזי. הוא תלוי בערבייה הגזעית, הממזרית, המשכילה, הבוטחת בעצמה. היא מבינה היטב את תסביכיו של השמאלן הליברלי, שאינו תופס כי הערבים המנוסים חשים היטב מה מסתירה חנפנותו. נאורותו אינה אלא דימוי. הוא רוצה להצטייד בכמה חברים ערבים, כדי שיתאים לבון־טון בשדרות רוטשילד.
מערכת היחסים ביניהם מזכירה את זו המתרקמת בין הסיידים המזרחיים במערכון של "הגשש החיוור" לבין הדוקטור למחול, הומו ארכיטיפי ואשכנזי ששמו ליכטיג בר־זוהר (בגילומו של שייקה לוי). אבל לוסי כלל אינה "הטיפוס העממי" המצויד בחוכמת רחוב. יתרונה גלום במצבה כאדם המתמרן בגמישות בין שתי תרבויות, ולכן היא מסוגלת להבין את הזולת היהודי, גם במובן הלשוני וגם ברובד הקוגניטיבי הסמוי. היא ממלאת את תפקידו המסורתי של ההומוריסט היהודי, המקלף את שכבת הליברליזם הדק המצפה את דעותיהם הקדומות של הגויים הנאורים.
איני יודע אם מנהלי התאגיד ירדו לסוף דעתו של התסריטאי. הוא מבטיח בשמם כי השידורים בערבית לא ידמו לאלה ששודרו ברשות השידור הישנה. העיתונאים הערבים לא עוד ישמשו דובריה של המדינה כלפי "המגזר", אלא יורשו לבטא את דעותיהם. זה טוב מכדי שיהיה אמין. משהו כאן לא בסדר. √
