yed300250
הכי מטוקבקות
    שלמה ארצי
    7 ימים • 28.09.2016
    הציפור שברחה לי מלוח השנה
    שלמה ארצי | איור: יזהר כהן

    אלטרנטיבות / Take me, Angelina (קחי אותי, אנג'לינה), זעקו הטוקבקיסטים לעבר האנורקטית הידועה שביקשה להיפרד סופית מבראד פיט (פיתה). ופרט לידיעה הלא־אנורקטית הזאת, שמוכיחה שבהוליווד צומחים רגשות ושכל אחד מועד להתגרש, והידיעות על מות אנשים יקרים לנו, אני לא זוכר כמעט כלום ממה שהיה השנה.

     

     

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

     

     

     

    האמת שאני מאלה שזוכרים בקושי מה היה לפני שבוע (לפני שבוע, בטקס פרסי אופיר לקולנוע, מצאתי את עצמי מזמזם לפתע את השיר "Come on Baby, Light my Fire" של הדלתות, שהיינו שרים לכל מבעירות אש הכאסח האידיאולוגית האמיתית והמזויפת בתנועה).

     

    אבל כצופה מהצד בהתבהמות הכללית של העולם, אני לא יכול להיתעלם משלושה גברים צדיקים שראיתי איך כשהוצע להם להביט בתמונות העירום של שדרנית הספורט, הם סירבו בטענה שזה "שְחוּר".

     

    ותודו שהשנה פיתחנו גם יכולות להיות בו זמנית דתיים וחילונים, לראות אי־צדק ולהתעלם ממנו, להביט בגזענות מלוכלכת ולשרוק הלאה, לפתוח פצעים ישנים (ילדי תימן, מזרחים ואשכנזים), להימנע מפליטות פה כדי לא להיתקל בחושך בקיצונים ולא לייצר אלטרנטיבות כדי לשנות את חיינו.

     

    ויום אחד, כשחזיתי בנכדתי נעמי (5) נכנעת לקולם של ההיפ־הופיסטים הצעירים ומזמזמת את השיר המתוק "מיאמי" של אליעד, שאלתי אותה איך היא הגיעה לזה, והיא ענתה בלי להתבלבל: "כי זה מה שמשמיעים בגן". וכך סיכמה עבורי את השנה במוזיקה.

     

     

    זוכרים לוח? / זוכרים במקרה את לוח השנה שחברות ביטוח ונסיעות, עורכי דין וחנפנים אחרים היו שולחים לנו כמתנה פרסומית לפני תחילת השנה?

     

    זה ישן כמו הזקן שהיה שוחט תרנגולות בשוק של שכונת רמת־ישראל־ביצרון, שבה גרתי. כמו לפני ההנגאובר של החיים של עכשיו. כלומר, לפני הזובור של הפייסבוקיזם, האינסטגרמיזם והחנטרישיזם.

     

    לא השארנו ניצולים מהשנים שחלפו, אז בואו לפחות נתרפק על זיכרון לוח השנה שהייתי מחכה לו בכל ראש השנה בקוצר רוח, כי הוא היה תמיד מלווה בתמונות של ציירים ישראלים (ראובן, גוטמן וזריצקי) או בתמונות נוף ארץ ישראליות, שצולמו בעיקר כדי שישראל תיראה כאילו היא מחוז בשווייץ.

     

    והייתי מתחנן להורים שייתנו לי לתלות אותו מעל המיטה. כי לפעמים, מתוך סקרנות, הייתי מעביר דף בספירלות שבלוח, קדימה כדי להתבונן איך ייראה החודש שיבוא (רק לפי התאריכים שבו) ולאחור כדי להיזכר מה היה בו.

     

     

    לוח מת־חי / זה היה בעצם לוח מת. הוא לא סיפר שום דבר על החיים שלנו. ויותר מזה, הוא היה מעין הזמנה לדו־קרב עם הגורל. כי ההנחה שכל השנה תהיה רק צירופי תאריכים עם סימוני חגים, בטעות יסודה. כי הלוח היבש עם הספירלות שקיבלנו כל שנה בדואר לא הכיל את האהבות והאכזבות, הגירושים והמוות (טפו־טפו־טפו), כלומר את התחזיות של מה שיקרה לנו באמת כל השנה.

     

     

    נוסטלגיה? / אני נוסטלגי אני? תלוי מתי. לפעמים אני בועט בנוסטלגיה הטיפשית, כשמראים לי תמונות ישנות, כי אני לא סובל שהזמן עבר. ומצד שני, אני נמס מ"מה שהיה היה" של אריק איינשטיין או מתגעגע למשהו כשאני רואה את ביבי מתראיין בטלוויזיה.

     

    אני רק יודע שבשנה הבאה לא נשב על המרפסת ונספור ציפורים נודדות, כי רבים מאיתנו סופרים מזמן רק מינוסים בבנק, כסף של אחרים, משכנתאות ודירות שאין לצעירים, נקודות רייטינג בטלוויזיה, צפיות ביו־טיוב והקלקות של לייקים בפייסבוק.

     

    נכון שמעל ראשינו המכוסים בניינים עוברת לפעמים ציפור מטעם מישהו. אבל היא רק משתחלת, מחרבנת לנו על הראש ונעלמת במהירות בסופת חול.

     

     

    סיכום אישי / אז בתכלס זו לא הייתה שנה מאוזנת, כי על כל תיקון נפער קלקול חדש. אבל העיקר שהתלוננו...

     

    וכיוון שאדם קרוב בסופו של דבר אצל עצמו, אני זוכר השנה בעיקר שני ספרים שקראתי, את "כולם נשא הרוח" של שגיא כהן ולהבדיל, את הקטלוג של איקאה, שהמציא מחדש את חוקי הריהוט והבורגנות.

     

    ולא אשכח את רגעי אהבתנו ומריבותינו, את ארבע הנפילות הכואבות שלי מאופניים, כשהאחרונה עשתה לי שטף דם פנימי במפשעה. זוכר שעשיתי בדיקות, שחרדתי, שנעלבתי, שסלחתי, שעליתי במשקל וירדתי בדיאטת מלפפונים מטומטמת, שאכלתי ספירולינה (סופר־פוד), שחלמתי בלילה שאני פוגש את כל אלה שאמרו לי פעם, "אל תשכח אותי" ושכחתי, ושלפעמים ראינו יחד דוקו בטלוויזיה, כי בסדרות פיספסנו זה את זה.

     

    השנה נדקרנו, ירינו וניטרלנו, אבל לא היה לנו משהו מאסיבי כמו "צוק איתן". לא. לא החזירו לצערנו את נעדרינו מ"צוק איתן", אורון שאול והדר גולדין, אבל היו לנו חמש מדליות, יחד עם הפראלימפיים, ואחלה הופעות קיץ וחורף. ובגילי זה באמת משהו.

     

     

    השומר המשפחתי / "בשביל מה אתה שומר לוחות שנה אבודים?" שאלה אמא.

     

    "בשביל מה את שומרת שלוש תמונות מהשואה של אנשים לא מזוהים", עניתי בעצבים וגירדתי לצערי את עצבותה.

     

     

    בריחת הציפור / יש אנשים שבורח להם הסידן. ואילו לי יום אחד ברחה ציפור. לא. היא לא הייתה ציפור מכלוב, אלא מלוח שנה שקיבלנו מקבלן ששלח לנו לוח שנה עם בניינים וציפורים נודדות (כמו בשיר "בשנה הבאה").

     

    זוכר שתליתי כרגיל את הלוח מעל המיטה שלי. וברגע של היסח הדעת פרשה ציפור אחת כנפיים ונעלמה ממנו. אולי זה לא נראה לכם הגיוני (ובראד ואנג'לינה כן?), אבל מצאתי אותה מתה בחצר. אולי חיפשה עולם אחר.

     

    "לעולם אל תפקיר את היקר לך", אמרה לי אמא. ואחר כך נסענו היא ואני בקו 5 לדרום העיר, וליד בית הכנסת הגדול קנינו גלויות שנות טובות ישנות עם זהבים ועליהן תמונות של חייל וחיילת שמחפשים שלום, כלה שפיספסה חתן בדרך לרכבת, ראש ממשלה שאוהב את אשתו ושושנים אדומות כדם.

     

     

    זהבים / זה עולם כה מוזר, שלפני כמה ימים הראו לי מכונית שמחנה את עצמה לבד. וכששאלו אותי אם אני רוצה אחת כזו, אמרתי שלא, כי ממילא לא יהיה איפה להחנות אותה השנה.

     

    אז תכף יתחילו להתפלל "מוריד הגשם". תכף נצטער על משהו שלא עשינו, ועל מי שהלך מאיתנו השנה לעולמים. תכף אקטר שוב שאני מפגר מאחור במרוץ המאסיבי של החיים. כי אדם בגילי מחפש תמיד נחמה נוכח העובדה שמה שאנחנו חושבים שקרה השנה, אולי לא קרה באמת.

     

    אז אם תראו ציפורים נודדות אמיתיות, דווחו לי. ואם תיתקלו ב"מתקני החיים", הודיעו ואני רץ ללמוד אצלם שיעור. ובינתיים אל תחמיצו את עצמכם ואת אהוביכם, ואנא השגיחו על העולם המתחרפן בשנה הבאה עלינו לטובה. ולבסוף הנה שאלה שתעסיק אותנו גם בשנה הבאה: מי אנחנו כשאנחנו מסתכלים על עצמנו בכנות במראה.

     

    ועכשיו, יאללה נשיקות וגלויות שנה טובה עם חייל וחיילת, ציפור בתכלת, הנשיא טראמפ ובראד ואנג'לינה כבר לא ביחד. וכן, שכחתי המון־המון זהבים, כדי לקשט ולכסות את כאב החיים והמציאות.

     


    פרסום ראשון: 28.09.16 , 00:51
    yed660100