אולם הקולנוע החשוך בנתניה נראה למריאנו אידלמן בן ה־14 — נער מתבגר שבא עם אבא לראות סרט — כמו הזדמנות טובה להתחיל קריירה קומית. בדיקת החומרים של הנער התבצעה ללא תכנון מוקדם מראש: "זה היה סרט אקשן כזה עם שלושה גיבורים, אמריקאי, סיני ויפני — כל הסרט היה ביניהם מתח מטורף, והם כל הזמן התעצבנו וצעקו אחד על השני", הוא מספר תוך כדי שהוא משמיע סדרת הברות אמריקאיות־סיניות־יפניות להעצמת האפקט, וממשיך: "בדיוק ברגע השיא, כשעוד שנייה הם הורגים אחד את השני, הסאונד משתתק. הסרט ממשיך לרוץ, אבל במיוט. דממה מוחלטת באולם. לא יודע למה, אבל צעקתי 'הא צ'ווואנג צ'אנג!'. הקהל באולם נקרע מצחוק. אנשים לא נרגעו גם אחרי שהסרט כבר נגמר".
מה חשבת שנייה קודם?
"כלום. זה פרץ ממני".
אלי פיניש: "אף אחד לא מלמד אותך דבר כזה. כמובן שהוא ידע בתוך תוכו שהוא הולך להצחיק".
מריאנו: "מה זה צוחקים? בוכים! זה קרה בדיוק בשיא המתח, ואנשים פשוט פירקו בצחוק שלהם את כל המתח שהצטבר. זה רגע שחרוט בי".
ואבא?
"אבא היה מבסוט ממני, גאה, לא הפסיק לצחוק".
פיניש: "אתם לא מאמינים, היה לי קטע דומה בול. הייתי עם מישהי בסרט קיטשי כזה, דביק ומביך. ברגע הכי רומנטי בין הגיבור לגיבורה, השנייה הזאת לפני שהם מתנשקים בפעם הראשונה ואתה מרגיש בקהל את המבוכה, פשוט התחלתי לצחוק, נקרעתי מצחוק. זה היה כאילו העזת לעשות משהו שאף אחד אחר לא העז, צחוק כזה חזק ומתגלגל, ותוך שנייה כל הקהל צחק איתי".
× × ×
מאז שיצאו — כל אחד בנפרד — מבית הקולנוע שבו בותקו בתוליהם הקומיים, ועד שהפציעו יחד ב־1996 בתוכנית של דודו טופז, זרמו לא מעט פאנצ'ים. את רובם, מותר להניח, שמעתם מתישהו. על הבמה, בטלוויזיה, אפילו בקולנוע. ב־20 השנה שחלפו מאז הופעתם המשותפת הראשונה על המסך, ביססו את מעמדם כצמד הקומי המצליח והאהוב בישראל. יותר מכל זוגיות, מערכת יחסים או חברות, הם הפרטנרים הכי יציבים זה של זה. עדיין זוכרים בבירור את הרגע שבו התיישבו זה לצד זה ביום הראשון של כיתה ט' בתיכון שרת.
"המורה אירגנה משחק היכרות כזה שבו עומדים במעגל, וכל אחד אומר את השם שלו", מספר מריאנו. "כשעמדנו לתפוס מקומות, היה הכי בזרימה שנשב יחד. כבר ידענו את השם אחד של השני, והייתה אנרגיה טובה בינינו. בכלל, היינו כיתה מאוד מצחיקה, עם ילדים שפשוט באו לבית ספר כדי לצחוק, הרבה וחזק, ונהנינו מכל רגע. כשאתה צוחק טוב ובאופן רציף, אתה פשוט מבסוט כל הזמן, באופן קבוע המוח שלך משחרר את הסם הזה".
פיניש: "בית ספר היה חוויה יומיומית קורעת מצחוק. למורים לא היה פשוט, לך תתמודד עם כיתה לא מופרעת ולא אלימה, פשוט אובססיבית לצחוק".
מריאנו: "היינו יושבים בקיוסק של סבא או בהפסקות ואחרי הלימודים ועושים צחוקים, כל אחד יורה את שלו ואנחנו לא מפסיקים לנסות להצחיק אחד את השני".
את המעבר מחצר בית הספר למגרש של הגדולים עשו ביום שבו הגיעו ל"בוסתן", בית ספר מקומי למשחק ולתיאטרון שפועל עד עצם היום הזה באזור התעשייה של נתניה. מריאנו, שחקן כדורגל טבעי אסלי מבית ארגנטינאי שחלם ונשם כדורגל מגיל אפס, גילה שהצעקות של המאמן בקבוצת הילדים לא עושות לו טוב. "הייתה לי תחושה של חוסר, חיפשתי איפה לפרוק את כל האנרגיות שהצטברו אצלי, איפה אפשר לרוץ, לקפוץ, לבעוט. שחקן כדורגל הוא פרפורמר, הוא מופיע, מציג את היכולות שלו. לפני שהם בכלל עולים למגרש, הם מסדרים את הגרב (קם, מניח רגל על הכיסא ומותח גרביים דמיוניים), בודקים את התסרוקת (מעביר את האצבעות שלו על הבלורית), מיישרים את המכנסיים. עכשיו, הפוזה (צועד הלוך וחזור ומחקה גנרית שחקן כלשהו), מלא דאווין ומלא שואו. כולו הולך עם פקקים. זה הדליק אותי, זה מה שרציתי להיות, הטווס הזה שכולם מסתכלים עליו. אני הרי יכול להיות אבל לא נותנים לי, אז איפה אני אוכל להיות כזה?"
מריאנו ממחיז את החוויות שלו, פיניש מנתח אותן. הרגעים העצובים על פי מריאנו לעולם ייחתמו בפאנץ' משעשע. אלו של פיניש יסתיימו לרוב בתובנה פרקטית לחיים. "ברור שאם היינו היום צעירים בני 20, הדבר הטבעי היה להתחיל להעלות סרטונים ברשת. לפני 20 שנה המטרה הייתה להגיע לטלוויזיה, מה שלא היה קורה בלי 'בוסתן'. מריאנו נרשם לחוג וגרר אותי לבוא אחריו".
מהר מאוד גילו עולם חדש. הם נחשפו לטקסטים של חנוך לוין, לשיעורי תיאטרון ולסדנאות משחק והשתלבו בצוות הבידור של מלון בלו־ביי בעיר, שם נתנו פעמיים בשבוע מופע מערכונים מסוגת הקלאב־מד. מדי פעם הגיחו לאחת הכיכרות, פרשו קרטונים ודפקו כמה נאמברים לצלילי ראפ שהשמיעו ממגבר נייד: "מריאנו היה רקדן ברייקדאנס רציני, עמד בפרונט", מפרגן פיניש. "לא קיבלנו על זה כסף מאנשים", מבהיר מריאנו, "אבל גם לא ממש ידענו לרקוד ברייקדאנס. בשבילנו זה היה תרגול של שעות קהל. האנשים היו מבסוטים, ניגשו אלינו בסוף ההופעה, 'כל הכבוד ילד, היית מצוין', ואנחנו היינו מאושרים".
ההומור שסיבך אותם לא פעם בתקופת התיכון כשהיו חלק מחבורה מאותגרת פדגוגית, הפך בבגרותם לדרך חיים בעלת צדדים אפקטיביים דווקא בחילוץ מבעיות. "שוטר תנועה שעוצר אותך, אתה רואה עליו שלא בא לו לתת לך דו"ח", אומר פיניש. "אם הוא ראה אותך בהופעה, אז בכלל לא נעים לו. אתה רואה את המאבק על הפנים שלו בין הרצון לשמור על רצינות לבין הדחף לצחוק על משהו שאמרתי או איזו מילה מצחיקה שזרקתי. זה משהו שקרה לי המון פעמים ותמיד מזכיר לי אותנו ילדים עומדים בצפירה ומתאמצים לא להתפוצץ מצחוק כי זה לא מתאים. המאבק הזה, בין להיות מבוגר ללהיות ילד, יכול להיות מאוד מענג. כשאסור לצחוק זה הכי מצחיק בעולם".
× × ×
כשהיה בכיתה י"ב נסע פיניש להופעה בתל־אביב. "קראו לה 'עלילות משה בעיר הגדולה'", נזכר מריאנו בחוויה של פיניש. "ביום אחרי, ההסעה שלנו מבית המלון שם עבדנו בצוות בידור לא הגיעה, אז צעדנו איזה שעה וחצי הביתה, כל הדרך הוא סיפר לי על ההופעה. על אחד קטן ורזה עם פרצוף מסכן, ועל השני, שמן ומטורף לגמרי. חיקה אותם, ציטט פאנצ'ים, תיאר את הדמויות ואת ההופעה בפרטי פרטים. סיפר איך הקהל היה בטירוף משני אנשים שמתפרעים על הבמה. הוא אפילו לא הבין מה הוא רואה". הם עמוק בתוך הסיפור, לא משנה שמריאנו מתאר בהתלהבות הופעה שבכלל פיניש ראה וכל זה היה לפני 26 שנים. פיניש: "מה שהעיר בי את הרצון לעשות משהו דומה זה שהיה שם משהו משוחרר ופרוע". מריאנו: "אז אני אומר לאלי: וואלה? גם אנחנו יכולים".
פיניש: "אמרתי לו: וואלה. גם אנחנו יכולים".
מי שעמד מאחוריהם כבר בימי האושר של "הבוסתן" היה אסף שלמון, חבר מהשכבה שהגיע גם הוא לחוג שאחר הצהריים. הוא כתב וביים את המופע הראשון שלהם, היה מעורב בכל המופעים כולל הנוכחי, והיום הוא הכותב הראשי של 'ארץ נהדרת'. "אסף בשביל 'אלי ומריאנו' הוא מה שנסים אלוני ויוסי בנאי היו לגשש החיוור", אומר פיניש.
אחרי שחרורם מהצבא החלו להופיע "בכל חור אפשרי". אורי הריס ז"ל שימש אמרגנם הראשון. "הוא אירגן בבית ציוני אמריקה בית קבוע להופעות שלנו, וכשהגיעו 30 איש לראות אותנו, הוא היה יושב בקהל ומוחא כפיים חזק וצוחק בקולי קולות כדי לעזור לנו לסחוף את הקהל". ההופעה אצל טופז, שהפכה לפריצת הדרך המשמעותית בקריירה שלהם, נסגרה בסופו של מארב מתוכנן של השניים בחוף צוקי ים בצפון נתניה בואכה חבצלת, איפה שיש הרבה שקט ומעט אנשים. "זה לא שאתה יכול להביא את דודו טופז לראות את ההופעה שלנו", מתרץ פיניש בדיעבד את המארב. "מה פתאום שהוא יבוא לראות שני פישרים מופיעים ל־20 חיילים מזיעים?" יגאל שילון, אחד החברים של טופז, הכיר את פיניש והבטיח לו שיעשה ביניהם היכרות. "הוא היה הכי נחמד ואמר שכבר הרבה זמן הוא חושב לעשות פינה סאטירית בתוכנית שלו ודווקא בא לו לקחת שני צעירים שלא מוכרים".
חודש אחר כך עלו אלי ומריאנו למערכון הבכורה שלהם בפריים טיים של ערוץ 2. מדורת השבט נכבשה מיד על ידי שני הצעירים מנתניה. "התאבדנו על זה", אומר פיניש. "ישבנו עם אסף שעות וימים על כל מערכון, השקענו את הנשמה ועבדנו מבוקר עד ערב על המערכון של השבוע הבא. אחרי שלוש פינות אצל דודו התחלנו למלא את האולם של בית החייל. לא היו מאושרים מאיתנו".
בעידן של יחסים קצרי טווח הופכת הזוגיות הוותיקה בין השניים לעניין בפני עצמו. בלי לזלזל בכישרון הקומי, נראה כי ההישג הגדול שלהם הוא ביכולת להיות בני זוג טובים אחד לשני. פשוט ככל שיישמע, יש בהם את ההתכוונות המוחלטת שהדבר הזה יצליח. "בלי קשר להומור, תמיד כיף לשמוע: תראו איזה זוג טוב. זוג אנשים שהולך להם, שכיף להם, שיחד הם עושים טוב. אנחנו חברים כבר שנים, אז יש לנו המון ניסיון באיך להיות חברים טובים אחד עם השני", מאבחן מריאנו. "חברות טובה היא לא בהכרח כמה זמן מבלים יחד מחוץ לעבודה. אם אני מגיע לצומת ואני מתלבט אם ימינה או שמאלה, אלי הוא הבן אדם שאתייעץ איתו. יש לי חבר חכם שמכיר אותי טוב, למה לא לשתף אותו?"
פיניש: "לא מזמן קיבלתי הצעה לעשות איזו הצגת יחיד בבית ליסין, אז התייעצתי איתו, בסך הכל הוא גם שותף מקצועי וכל החלטה שלי משפיעה עליו".
מריאנו: "אז קודם כל אמרתי לו 'כן, לך על זה'. ואז 'מה הם בדוק מציעים?' ואז 'אולי לא?' ו'אתה יודע מה?' (טון ספקני ומתלבט)
פיניש: "לא!" (טון החלטי)
מריאנו: "חכה, חכה".
ואתה מקשיב לו.
פיניש: "אפילו עוד לפני שמריאנו אמר. כי היה לי חשש שזה יפריע למופע שלנו. בקיצור זה בא ממני".
מריאנו: "ואני נותן דרור. אנחנו מחזקים את הזוג, אבל מבינים כמה חשוב לחזק את הפרט" (טון ממלכתי). "באנו ממשפחות מפורקות" (טון היסטרי) "והקמנו משהו שהוא פריק אבל לא מתפרק, אז למה לא לשמור עליו? הבה נשמור עליו".
מה סוד הזוגיות שלכם?
פיניש: "אנחנו, בניגוד לשאר הצמדים, לא עושים סקס. מערכת יחסים בלי סקס זה הרבה יותר פשוט ואין מטענים".
מה אתם אומרים, שבעצם מה שפירק את סוויסה ויצפאן, טל ומשה, אסי וגורי, זה הסקס?
"חד־משמעית כן".
אין תחושת בעלות.
פיניש: "בדיוק, אף פעם לא היה בינינו קלאש או ויכוח גדול, איזו נפילה שאי־אפשר להמשיך ממנה הלאה, אף פעם".
כבר מההתחלה זה היה ככה?
"ההתפתחות האישית שלי הייתה לצד מריאנו. אני לא יכול להרשות לעצמי להגיב כמו שהגבתי פעם. אם הוא היה מביע התנגדות למשהו, מיד הייתי מושך לצד השני, או מתעצבן מההתנגדות שלו. זוגיות זה דבר מורכב: אני צריך לקבל אותו והוא אותי. זה עומד לנגד עיניי כל הזמן, ובעיקר כשאני על הבמה. התחושה הזאת של לעמוד בפני קהל ולהרגיש יחד עם בן הזוג שלך אם נכון למשוך עוד קצת את הפאנץ' או לשבור בכלל לכיוון אחר. יש לנו המון שעות יחד, אפילו יותר מאשר עם בנות הזוג שלנו. כשהיינו בתיכון, מריאנו היה חלק, ברמה של שתי שערות בחזה. אני ראיתי את ההתפתחות משתי שערות ל־13 שערות. נשבע לך שאם הוא ירים עכשיו את החולצה תראי בדיוק 13 שערות, ואני גם אגיד לך איפה כל אחת ממוקמת. אני הייתי שם כשזה קרה, אני מכיר את השחורים שלו באף. הוא מכיר את שלבי ההתקרחות שלי יותר טוב ממני. הוא יכול להגיד מתי השיער שלי התחיל לסגת, מתי הייתי צריך לעשות קרחת. זה בכלל מעניין לעקוב אחרי שלבי ההתקרחות אצל גבר, זה קטע לא פשוט. אני רק בן 25, תן לי קצת להחזיק, תן לי קצת ליהנות, מה עכשיו מפרצים? חכה לגיל 40. הרגשתי שאני מסתובב עם חתול מת על הראש. יש שלב שאתה לא מרים את השיער אחורה כי כבר רואים. זה מתחיל ממפרץ קטן, הופך למרינה, ואז זה נהיה אי. אתה צריך לזהות את השלב לפני המרינה. זה מספיק זמן ללמוד איך מכילים אחד את השני".
איך מפרקים אצלכם מטענים היום?
"עובדים על זה כל הזמן, לומדים לשחרר, וכשאתה לומד לשחרר אתה גם לומד לצחוק על עצמך. קומיקאי חייב לדעת לצחוק על עצמו, כשאתה מלא בעצמך יש פחות מקום להומור עצמי. היום גם אם יש מטען כזה או אחר, הוא מתפרק יותר מהר. חוזרים הביתה, מסתמסים, ולמחרת בבוקר ממשיכים הלאה. איך אדם משתכלל? איך הוא הופך להיות קומיקאי טוב? רק כשהוא עובד על מערכות היחסים שלו. אני חייב להשתמש בכלי של ההומור מול אנשים שאני עובד איתם, אנשים שאני חי איתם".
למה אתם חושבים שכל כך קשה לאנשים להשתחרר ולצחוק על עצמם?
"יש לנו נטייה לשמור על עצמנו. טריק של האגו. כשאתה שומר אתה נהיה קצת שמרן, וכשאתה נהיה קצת שמרן, אתה לא פתוח לביקורת עצמית ואתה הופך להיות אדם קשה. מצד שני, מהעיניים שלנו כקומיקאים אלו האנשים הכי מעניינים כי הם 'דמויות'. מתי ראית לאחרונה פוליטיקאי או אח"ם שמרשה לעצמו להיקרע מצחוק ככה סתם כמו ילד?"
לאורך השנים מילא כל אחד מהם עשרות תפקידים שונים מחוץ לזוגיות. סרטים, סדרות, אפילו שעשועונים. ועדיין נדמה כי אף לא אחד מהדברים שעשו ב־20 השנים האחרונות שקול לכהונתם ארוכת השנים כחברי הסגל הבכיר של "ארץ נהדרת". "זה אחד המקומות הכי מושקעים בתעשייה. אתה לא יכול להיות רק מבצע מצוין ולצפות להצלחה", אומר פיניש. "המערכת של 'ארץ', אין רבות כמוה בתעשייה, מבחינת שאיפה למצוינות".
הביקורות שנשמעות מדי פעם על התוכנית טוענות שהיא לא מספיק סאטירית, ומצד שני ראש הממשלה אמר בשיחה סגורה לראשי קשת "אתם באופסייד". אתם מנותקים מהעם?
פיניש: "מה את חושבת?"
שלא.
"נו".
מריאנו: "ראית את הפיפל מיטר? (מבטא של מרגול). בטלוויזיה מסחרית המספרים מדברים".
לא קצת מלחיץ לעשות חיקוי של ראש הממשלה?
פיניש: "מה מלחיץ בזה? ראש הממשלה איש חכם, יודע שהוא דמות שחייבים להתייחס אליה, זה חלק מהעניין שבלהיות ראש ממשלה".
מריאנו: "את יודעת מה זה ללחוץ יד לאיש הזה?"
כן, אבל הוא התארח אצלכם לפני שהתחלת להשתמש בפאות כחולות וסגולות לחיקוי שלו.
פיניש: "עוד לפני מיסיס סלוקומב" (מבטא בריטי כבד)
מריאנו: "הרבה מים סגולים עברו בנהר מאז".
לא מתגנב לפעמים חשש מלהרגיז את אלו שיושבים שם למעלה ומתערבים מדי פעם?
פיניש: "היום שנתחיל לפחד מלעשות חיקויים יהיה יום מסוכן מאוד להומור. זה יתחיל מזה שאסור יהיה לצחוק על מנהיגים, ואז יעבור לאנשים בעלי השפעה, ואז..."
מריאנו: "זה יגיע לפיצוציות".
איך עברה עליך השבעה של פואד?
פיניש: "שמעי, זה הזוי. אנשים התקשרו אליי לשאול אם שמעתי, איך אני מרגיש, כלי תקשורת רצו לראיין אותי על זה. אז נכון שאני מכיר את פועלו של האיש, אבל לא הכרתי אותו אישית ואני לא חושב שזה מכובד שדווקא אני אתראיין אחרי מותו, ולא מקורבים או בני משפחה שלו. אני לא מכיר אותו, מעולם לא החלפתי איתו ולו מילה. זה היה משונה שמתקשרים לראיין אותי, מה, נלחמתי איתו בשוחות?"
החיים על הסיפון העליון בספינת הדגל של "ארץ נהדרת" כרוכים בחשיפה מתמדת לפידבקים מכל כיוון אפשרי. אלו לא רק הביקורות הכתובות, זה גם האופי של הצופה הישראלי שלא עושה מאמץ לבלום את הדחף להגיד משהו, כל דבר. "ברור שביקורת לא טובה עדיין משפיעה, אבל היום הרבה פחות", אומר פיניש. "גם אם צופה אחד יקום באמצע הופעה, זה יציק לי, אבל אם פעם זה היה אוכל אותי חודשיים, היום אני יודע שלא כולם חייבים לאהוב את מה שאני עושה".
ביקורת מייצרת עמדות, משפיעה גם על הקהל שבאולם, לא רק זה שבבית.
"זאת רק עוד ביקורת", משיב פיניש. "אנשים לא פראיירים. הקהל לא טמבל".
לפני 20 שנה, כשיצאתם לדרך, החברה הישראלית הייתה יותר שמרנית, והיום הרבה פחות, התמעטו הטאבואים.
פיניש: "מצד שני יש גם גידול במספר המאמינים, והדת תופסת מקום הרבה יותר מרכזי בחיים של אנשים. תמיד יהיו פרות קדושות. מצד אחד יש פתיחות, מצד שני יותר חוזרים בתשובה. אנחנו משתדלים לא להתעסק בשאלה 'האם זה יכעיס או יקומם את הקהל?' אלא בשאלה 'האם זה יצחיק אותנו? האם זה יצחיק את הקהל?'"
הייתם שומרים על זוגיות מצליחה גם אם אחד מכם לא היה ב"ארץ נהדרת"?
"נראה לי שכן. ברור שזה פחות נוח כשבן הזוג שלך מצליח במקום אחר, אבל אנחנו תמיד מזכירים לעצמנו שההופעה זה הלחם והחמאה שלנו, שם זה הבסיס ועל זה אנחנו שומרים".
אולי העובדה ששניכם מקבלים מנה שווה של אור זרקורים שומרת על הזוגיות, מונעת מתחים?
"לאו דווקא. בזוגיות יש תקופות כאלה ואחרות, לפעמים אחד למעלה והשני למטה, אחד פורח והשני פחות. בשביל זה יש שותף שהוא חבר, כדי שנתמוך אחד בשני בתקופות פחות טובות".
מריאנו?
"כל תפקיד שלקחו אותי או את אלי היה בזכות העבודה המשותפת ובזכות הזוגיות שלנו. הכל בא משם, כל ליהוק, כל פעם שבחרו בנו יחד או בנפרד לפרויקט מסוים זה היה בזכות העבודה המשותפת שלנו".
מה תעשו בעוד עשר שנים מהיום?
"באיזו שעה?"
איפור: קורן משכית, סטיילינג: אורטל יעקוביאן, ביגוד: Department store
