לפני 18 שנה, כחלק מתוכנית טלוויזיה על תחנות בחייו של שמעון פרס, הוא הציע לי לבוא אי תו לביקור בכפר הולדתו וישניבה בבֶּלָרוּס. הגענו לבית כפרי לא גדול, שרובו עשוי עץ ולו חצר רחבה שתרנגולות התרוצצו בה. על אף האזהרות משתיית מים מהבאר שבחצר ("צ'רנוביל הרעילה את האדמה", הסבירו המקומיים), פרס שילשל במו ידיו את הדלי הקשור בשרשרת לתוך הבאר, העלה אותו, מזג את המים לספל פח, ושתה בלהיטות את מי ילדותו. אחר כך סיפר, שכילד הוא היה דתי, ושפעם שבר את מכשיר הרדיו של אביו מפני שהאב הדליק את הרדיו בשבת. שאלתי אותו אם אביו הכה אותו אי פעם.

"אותי אף אחד לא הכה", אמר פרס במין גאווה.

"אף אחד?" שאלתי, "מה, לא התקוטטת עם ילדים בבית הספר, לא חטפת מכות בזמן משחק?"

"אף פעם. מעולם לא הכו אותי, ואני לא הכיתי איש".

חשבתי אז: הוא, כאיש ציבור, הוכה והותקף אינסוף פעמים, בתקשורת ובכנסת ובחלל הציבורי הישראלי, הוא לא הכיר על בשרו את החוויה הראשונית שכמעט כל ילד מכיר. חשבתי שזה "מפתח" אפשרי, אחד מרבים, לדמותו, לאופן מגעו בעולם: מגע של מי שעם כל מעורבותו, ועל אף עיסוקו היצרי ומלא הלהט באינטריגות של הפוליטיקה, היה בו תמיד גם תו של התבדלות, של מי שאינו שייך ואינו "מתקבל" עד תום.

"נגמר עידן", אומרים היום המספידים, ובהם גם מנהיגי הימין שמיררו את חייו ולעגו לו על "הזיות השלום" שלו. אבל העידן של פרס, ושל חזונו של פרס, נגמר למעשה כבר לפני שנים, באמצע שנות ה־90', כאשר רבין נרצח, ובעצם לפני כן, כאשר קרסו הסכמי אוסלו.

"פושעי אוסלו", קראו לו ולרבין בהפגנות הימין, והטילו עליהם את האחריות לכאלף ההרוגים הישראלים בגלי הטרור שבאו לאחר התמוטטות ההסכם. כאילו שאם לא היה נחתם הסכם היו הפלסטינים ממשיכים לחיות בהכנעה ובהשלמה פאסיבית תחת הכיבוש הישראלי, עד קץ הימים.

השנאה כלפי פרס באותן שנים הייתה אולי גם בשל העובדה שהוא - בצחוּת לשונו, ביכולת הנדירה שלו לעורר תקווה, לפתוח חלון לעתיד - הצליח לגרום לישראלים החשדנים, מצולקי המלחמות, להאמין, ולו לזמן קצר בלבד ובניגוד גמור לאינסטינקטים שלהם, שיש בכלל אפשרות קיומית שיהיה להם עתיד אחר, עתיד של שלום. כאילו בכך שהסכמנו - חשו הישראלים - להתפתות לחזון "המזרח התיכון החדש" ששירטט פרס, בגדנו באיזה גורל של מלחמות ואסונות, גורל שאנו נושאים בבשרנו לאורך כל ההיסטוריה הטרגית שלנו.

וכשהסכם אוסלו התרסק, כשנכזבה התקווה ש"הרשינו" לעצמנו ולו לרגע, לא סלחו לו.

פרס היה אדם שכל כולו פונה אל העתיד. במדינה שהולכת ונספגת עמוק יותר ויותר לתוך נרטיב מיתולוגי, דתי, שבטי, הוא היה מאלה שפנו אל האוניברסלי, אל המדע, אל הרציונלי ואל הדמוקרטיה של המידע החופשי. הוא היה מאלה שמשליכים את עצמם כמין עוגן אל עתיד רחוק, בלתי נראה, מדומיין, אוטופי ואופטימי, ומתחילים בכוח למשוך את עצמם אליו.

הנה דוגמה קטנה לאורח החשיבה והפעולה ה"פֶּרֶסִי": "באתי אל פוטין", סיפר לי כשהיה כבר קרוב ל־90, "ואמרתי לו ככה: בעוד שנה נגמרת הבעלות של מצרים על הנילוס. פג ההסכם ההיסטורי עם בריטניה וצרפת. אתיופיה כבר דורשת לקבל את המים, ויש סכנה להתלקחות מלחמה. בוא נלך שנינו ביחד אל מורסי (שהיה אז נשיא מצרים), ונגיד לו ככה: אנחנו, ישראל, יכולים לתת לך שלושה נילוס! לנו יש הידע והטכניקה להכפיל את כמות המים של מצרים! לי," - המשיך פרס - "מורסי לא יקשיב, אבל לך, פוטין, הוא ישמע. אבל לא נעשה את זה כיוזמה של מדינות, מדינות זה כבר 'פָּסֶה', אלא נבוא דרך חברות גדולות, תאגידים, הם אלה שמנהלים כיום את העולם..."

כך חשב וכך פעל כל חייו: ההווה (המייאש, הרופס, מי האפסיים) היה בשבילו רק מכשול זמני שאסור להיכנע לו. הוויתור פשוט לא היה אופציה. החידלון של נתניהו בכל מה שנוגע להתנעה מחדש של המשא ומתן עם הפלסטינים, הוציא אותו מדעתו; הוא היה הפוך לקוד הגנטי שלו, שדחף אותו בלי הרף קדימה, בתנועות של יצירה והפריה ויוזמה.

מדי פעם כשדיברתי איתו, הרגשתי את מה שהסתיר בפומבי מאחורי האופטימיות האינסופית שלו - עד כמה הוא נחרד לנוכח הלאומנות והפנאטיות שהייאוש יוצר בישראל. הוא ידע - ולא השלים עם כך עד ימיו האחרונים - שהולכת ונוצרת פה מציאות אסונית, לשני העמים, ושהוא עצמו, פרס, נמצא במחנה שההיסטוריה הביסה.

הוא עשה דברים גדולים ומפוארים, הוא תרם תרומה אדירה למדינת ישראל בתחומי הביטחון, הכלכלה והמדע. אבל בדבר שאותו רצה להשיג יותר מכל - נכשל: הוא לא הצליח להביא את ישראל למצב של שלום עם שכנותיה. תמיד היה נדמה שברגע ההכרעה, כשנדרש צעד אמיץ ונחוש באמת - הוא לא העז די, לא פעל בנחרצות שהבטיח.

איש של סתירות ותהפוכות: נער שחלם להיות "רועה צאן ומשורר של כוכבים", שהפך למנהיג של אומה שחיה רוב חייה במלחמה ובשפיכות דם. איש של תרבות והשכלה רחבה וערכים הומניים עמוקים, שעל מצפונו רובץ מותם - ב־1995 - של מאה פליטים פלסטינים שנפגעו מפגז ישראלי שנורה על כפר קאנא בלבנון. פוליטיקאי, שבמשך שנים סירב לפתרון של הקמת מדינה פלסטינית, ותמך בהתנחלויות, שהפך למדינאי שסימל יותר מכל אדם את הנכונות לפשרה עם הפלסטינים ואת החתירה לשלום איתם. חסר מעצורים ומניפולטיבי במאבקיו עם יריביו, אבל אדם שהייתה בו - אי־אפשר היה שלא לחוש בכך - גדולה אמיתית.

עוד יגיע הזמן לנסות להבין לעומק את דמותו. אולי דווקא התכונות שעשו אותו לאדם כה מורכב ומרתק, הרתיעו את מרבית הציבור בישראל מלבחור בו כמנהיג פוליטי. יצחק רבין, שאיתו נאבק עשרות שנים, היה - רוב חייו - אהוד יותר על הישראלים, מובן להם יותר, "מפוענח" יותר. האישיות הסבוכה של פרס הייתה מה שמנע ממנו לא רק לנצֵּח בבחירות, אלא גם את הדבר שמנהיגים מוכשרים פחות ממנו זכו לו - אהבת ההמונים.

כי פרס, תמיד, מראשית דרכו בפוליטיקה, היה אדם חשוב, אבל לא ממש אהוב. לא בלתי אמצעי, לא "אחד מהחבר'ה", לא מי שיודע לדבר עם הישראלים מלב אל לב, או נכון יותר - מהלב אל הבטן. לכן היטיבו איתו כל כך שנותיו האחרונות בבית הנשיא. אז, לראשונה, זכה - כך הרגיש - לאהבה של מרבית הציבור בישראל, לתחושה שהנה הצליח למצוא מקום בליבם של אלה שתמיד ראו בו הוזה, ולא פעם אפילו בוגד.

כך אזכור אותו: ערב אחד צילצלתי אליו לבית הנשיא, כדי לגייס אותו לאיזה רעיון שחשבתי שיעניין אותו. "למה בטלפון?" שאל, "אתה פנוי? בוא לארוחת ערב".

בית הנשיא היה חשוך בחלקו, ופרס נראה בודד וזקן בין שומרי הראש הצעירים. כשנכנסתי לחדרו הזדקף, הצית את מבטו לחיים: מיד פתח במונולוג על חולשת ממשלות העולם כיום, שאינן יכולות לפתור אף בעיה מהותית, לא את הביטחון, לא את בעיית הטרור ולא את הכלכלה. אחר כך סיפר על הפרויקט המדעי החדש של "מרכז פרס לשלום", שיהיה "השלב הבא בעולם הרפואה": "אנחנו נתחיל בקרוב לקבל את התרופות שלנו בתוך הפירות! הכל יהיה שם, מתרופות לכאב ראש ועד אנטי־אייג'ינג!" ועבר לדבר על הננו־טכנולוגיה (נושא אהוב עליו במיוחד), ועל שדה הקרב העתידי שירחפו בו מעין "צרעות" אלקטרוניות מונחות מרחוק; הוא דיבר על "האויב הכי גדול של הדמוקרטיה בעולם הערבי - הבעלים, שמנסים למנוע מנשיהם שוויון"; ועל חמשת הספרים שהוא קורא כעת, בבת אחת: אחד מהם היה "חמישים גוונים של אפור" ("קראתי ושיעמם אותי. שום יצירתיות, שום ארוטיקה אמיתית").

הארוחה עצמה הייתה צנועה, כמו ארוחה מימי הקיבוץ שלו: חביתה עם פטריות, סלט ירקות חתוך דק עם גבינה, צלוחית עם קוטג', לחם קימל, וגם - כוס של יין אדום. הוא דיבר, וצחק. סיפר על הפגישה ההיסטורית - שנכח בה - בין דוד בן־גוריון ודה־גול. הבטתי בו כשדיבר: בשנים שזכיתי להכירו חיבבתי והערכתי אותו מאוד. דווקא סתירותיו עשו אותו בעיניי לאיש נוגע ללב ומרגש. חשבתי - האיש הזה ראה כמעט מאה שלמה חולפת, ובדרכו הטביע עליה חותם. מעטים מאוד האנשים שחיו חיים מלאים ומרתקים, כמוהו. אמרתי לו את זה. הוא הניע את ידו בביטול: "אני רק התחלתי", צחק. לרגע הוא נראה מאושר, כאילו האמין לדבריו. ¿