yed300250
הכי מטוקבקות
    צילום : ידיעות אחרונות
    ממון • 30.09.2016
    הם עזבו את הארץ
    מה הייתה תשע"ו בשבילי? שנה שבה גסות הרוח ניצחה את מדעי הרוח. למה? תקראו את הסיפור הפרטי של בתי ושל חתני • וגם: יו"ר רשות ניירות ערך, פרופ' שמואל האוזר, על מצבה הקשה של הבורסה ואיך אפשר להציל אותה
    סבר פלוצקר

    ישבנו מתוחים בהמתנה לעלייה למטוס. הנכדה ביקשה שוקו. קנינו לה. שוקו ישראלי אחרון, אמרתי, עד שתבוא לבקר בארץ. אי שם בעתיד. המשקה המתוק הרגיע אותה. היא והוריה, משפחה ישראלית, נבלעו בהליכה איטית בשרוול המטוס.

     

    בתנו, חתננו ונכדתנו היגרו לאמריקה. חצי מהמשפחה.

     

    כעבור שבועות הלכנו, בני, נכדתי השנייה ואנוכי, לפנות את הדירה העזובה. על הקירות נשארו קשקושי טושים צבעוניים, גווני שמחה של ילדה בת שלוש. כדי שהטושים ייעלמו צריך לכסות את הקיר פעמיים בצבע יסוד, אמר הצבע, וניגש לעבודה. גם שתי מיטות נשארו, הגדולה של הנכדה והקטנה של בובתה האהובה. אוי, כמה ריק כאן, אמרה בקול חנוק הנכדה בת השבע. היא ואחייניתה הקטנה אוהבות זו את זו. הן מתקשות לתקשר בסקייפ.

     

     

    על הרצפה נערמו קופסאות קרטון עמוסות מסמכים; התעודות שימשו את בתי לעבודת הדוקטורט שלה. היא הביאה אותם איתה כשחזרה ארצה מאוניברסיטת סטנפורד שדורגה זה עתה כהכי טובה בעולם. היא זכתה למלגות ענק ללימודי דוקטורט בהיסטוריה יהודית באוניברסיטאות אמריקאיות מובילות ובחרה בסטנפורד, כי האקלים דומה, הנוף דומה - "כמו קיבוץ" - ואפשר ללמוד בשקט, בלי הפיתויים של העיר הגדולה. בננו וכלתנו בחרו בקריירה בתחום אחר, במערכות מידע וטכנולוגיה. הם, בתם ובנם שנולד שבועיים אחרי אחייניתו, כאן. כמעט כתבתי "עדיין כאן".

     

    בתנו לא רצתה להישאר באמריקה. נולדה בישראל לזוג הורים מהגרים, רצתה לשוב ושבה הביתה. דרך דומה עשה בחיר ליבה ובעלה. צבר, בן למשפחה ישראלית שורשית, חזר למולדת עם דוקטורט אמריקאי יוקרתי בתולדות השואה, שכבר יצא לאור כספר מדעי. כי מולדת, כמו משפחה, לא בוחרים. כן בוחרים לחיות בה או לא. בתנו וחתננו בחרו לחיות.

     

    חשבו שבחרו. גם אנחנו, המשפחות, חשבנו כך. עם התמחות כמו שלהם, בהיסטוריה יהודית ושואה, התנבאתי באוזני רעייתי בטקס החתונה, הם ימצאו צ'יק־צ'ק עבודה במסלול לקביעות באוניברסיטה או מוסד מחקר אוניברסיטאי בישראל. לימודי יהדות, עמיות ישראלית, שואה ורצח עם הם הרי מן המבוקשים והמתרחבים באקדמיה האמריקאית והאירופית. קל וחומר בארץ, לא?

     

    לא.

     

    בשובנו מנתב"ג המעטנו, רעייתי ואני, לשוחח על הנושא. המועקה הייתה כבדה מדי. רק כשבארוחה משפחתית ראשונה לאחר ההגירה אמרה נכדתנו הגדולה, החכמה: עצוב לי שנשארנו משפחה קטנה כל כך, משהו בכולנו נשבר. הכעס התפרץ. הכעס על שש שנים אבודות בהן חיפשו, בתנו ובעלה, עבודה באחד ממוסדות ההשכלה הגבוהה. שש שנים התדפקו על דלתות. שש שנים שלחו קורות חיים, רשימות פרסומים, המלצות. לא בחלו, לא התנשאו. הכול לחינם: לא מצאו מקום עבודה כי לא היו מקומות עבודה. מספר המרצים במדעי הרוח צומצם משנה לשנה. המשרות המתפנות לא אוישו. הנהלות האוניברסיטאות הלחוצות כספית הצביעו על הירידה במספר הלומדים מדעי הרוח, נאנחו והסבירו, אין טעם להשקיע בהם. הרוח לא רווחית.

     

     
    פרופ' האוזר. לא די בהפחתת רגולציה | צילום: יובל חן
    פרופ' האוזר. לא די בהפחתת רגולציה | צילום: יובל חן

     

     

    שש שנים של אכזבות ומפחי נפש. שש שנים של מה שקרוי בלשון הדוחות של המועצה להשכלה גבוהה "משבר מדעי הרוח". משבר? לא, מדיניות. מדיניות מכוונת לחיסול מדעי הרוח בישראל. כי לא צריך כאן פילוסופים שייטילו ספק בסדר הקיים והיסטוריונים שיערערו על הנרטיב השליט.

     

    רצה הגורל וחלפו בדיוק עשר שנים מאז כתבתי ב"ידיעות אחרונות" (ובבלוג האישי שניהלתי אז ב־ynet) מאמר שכותרתו "חשבון הנפש של הרוח הישראלית". ארשה לעצמי לצטט ממנו. "מה שקורה באוניברסיטאות ישראליות", כתבתי, "הוא פרי של החלטות בעלות אופי כלכלי, מנהלתי ומנהיגותי הדוחקות את רגליהם של מדעי הרוח מחזית האקדמיה הישראלית, מהטעם שלימודים אלו לא שימושיים, לא מועילים ואחר כך, כתוצאה מאותה ההזנחה השיטתית, לא מושכים די סטודנטים". "ישראל חווה כעת את דילולה של הרוח", הזהרתי, "ובמקום שבו מדעי הרוח סובלים מתת־תזונה כפויה, לא יפרחו לאורך זמן גם מדעים אחרים. תרבות החיפוש הביקורתי תיפגע אנושות ותחליף אותה תרבות החיקוי והקריירה". וסיימתי כך: "ההשקעה הכספית הציבורית, הדרושה לשיקום מדעי הרוח הישראליים והבאתם מחדש לרמה עולמית מובילה, קטנה יחסית, אולם התשואה החברתית, הכלכלית והמדינית תהיה גבוהה ביותר".

     

    אחרי המאמר הוזמנתי לקחת חלק בצוותי חשיבה שונים שגיבשו תכניות לקידום - ליתר דיוק, להצלה - של מדעי הרוח. התכניות לא אומצו, אפילו לא נידונו. המצב האובייקטיבי רק הורע: אחוז הסטודנטים הבוחרים ללמוד מדעי רוח לתואר ראשון נחתך בחצי, מ־12% ל־6% . מדי שש־שבע שנים זורקת המועצה להשכלה גבוהה עצם יבשה לכיוונם, כמה עשרות מיליוני שקלים של "תמיכה". לא לשנה, חלילה, לכל התקופה. שיעור הסטודנטים הלומדים נהול עסקים הוכפל מ־6% ל־11%.

     

    בייאושם, פנו חתננו ובתנו לאוניברסיטה אמריקאית ונענו בחיוב, כמובן. נתקבלו בזרועות פתוחות; כבר התחילו לעבוד, לחקור וללמד בדיוק באותו מסלול תעסוקה שחיפשו לחינם בארץ.

     

    לא, לא כך תיארנו לעצמנו את העתיד של בתנו אחרי שנים כה רבות של שיחות ליליות וביקורי מולדת חצי־שנתיים. לא שיערנו, או לפחות אני לא שיערתי, שנהפוך שוב למשפחת חצויה בין יבשות. ותודה לסקייפ של מייקרוסופט ו־Face Time של אפל על האפשרות לראות ולנשק את מסך הזכוכית הקטן.

     

    ב־1986 יצא לאור בארה"ב ספר פרי עטו של פרופ' אלן בלום, הוגה דעות, מבקר ספרות וחוקר תרבות. שמו "נעילתה של הרוח האמריקאית", או בתרגום לעברית "דלדולה של הרוח באמריקה". הספר הזהיר מפני התפשטות והעמקה של המשבר במדעי הרוח שפקד אז את אוניברסיטאות אמריקה. "כתבתי את הספר", התוודה פרופ' בלום, "כדי להרתיע מפני גסות הרוח של החברה העלולה להכריע את הצמחים העדינים השמורים בחממה של האוניברסיטה, הם מדעי הרוח".

     

    גסות הרוח נגד מדעי הרוח, זו הייתה בשבילי, בשבילנו, תשע"ו.

     

    מי אשם בשקיעת הבורסה

    כל המהלכים הנכונים שרשות ניירות ערך עושה כדי להקל על הרגולציה לא ישנו ולא יועילו כל עוד יימשך במלוא התנופה העליהום הנוכחי על המגזר העסקי, הפוגע באינטרסים החיוניים של ישראל ובכלכלתה.

     

    את המשפטים הנחרצים הללו אמר לידיעות אחרונות פרופ' שמואל האוזר, יושב הראש של הרשות לניירות ערך. האוזר הקדיש את השנה החולפת לתיקוני חקיקה מקיפים שמטרתם לדלדל את הרגולציה הכלולה בחוקי ניירות הערך, שעל אכיפתם ממונה הרשות. "אישרנו יותר ממאה הקלות", הוא מספר, "יותר מכל רגולטור אחר במדינה. כשהצגתי את מסמך ההקלות ברגולציה בישיבת הממשלה, זכיתי לקריאות עידוד מראש הממשלה ושר האוצר. אך לא די בכך כדי לשנות את הסנטימנט השלילי". "לפנים", מזכיר האוזר, "התווית של חברת בורסאית העניקה מעמד ציבורי מועדף לעסק, מוניטין חיובי. כיום לכינוי 'חברה בורסאית' יש מוניטין הפוך".

     

    מספר החברות הבורסאיות הצטמצם מ־2008 ב־30%. נותר עוד מה להציל מהבורסה?

     

    האוזר: הבורסה בתל־אביב במצב קריטי. מי שחונקים את הסקטור העסקי גורמים לכך שיזמים לא רוצים להגיע אליה. לא מוכנים אפילו לדבר על רישום מניות בה. זו התוצאה של השיח האנטי־עסקי המשתולל בארץ. השלכה מההתייחסות לרווח כמו אל פשע ולמרוויחים כאל חשודים בפשיעה.

     

    התנגדת לסעיף חשוב בחוק הריכוזיות, האוסר על חברה בורסאית לשלוט בחברת נכדה בורסאית, חברה־בת של חברה־בת. האם קבלתו בכנסת השפיעה לרעה על שוק ניירות ערך?

     

    האוזר: התנגדתי וצדקתי. החלת חוק הריכוזיות על השכבה השלישית של חברות בורסאיות נתנה את אותותיה הקשים על הבורסה - הרבה חברות טובות נמחקו מהמסחר בה. נמחקו ויימחקו חברות שנוכחותן בשוק ניירות הערך רצויה. חבל מאוד שכך קרה. מיותר ומזיק.

     

    הכנסת דנה כעת בהצעת חקיקה שאתה גיבשת והובלת ועיקרה הפיכת הבורסה משותפות לחברה למטרות רווח. יש הטוענים כי שכרו של השינוי המבני הזה יצא בהפסדו - ייקור העמלות בבורסה יבריח את המשקיעים הקטנים.

     

    האוזר: הבורסה בתל־אביב פועלת כסוג של קואופרטיב של 17 בנקים ומשקיעים מוסדיים. הם גם חברי הבורסה וגם בעלי הבורסה. החוק החדש נועד להפריד את החברות בבורסה מהבעלות עליה. ההפרדה, הנהוגה בעולם, חיונית כדי למנוע ניגודי עניינים ולפתוח דלת לחברים חדשים, מהארץ ומחוץ לארץ. כשהשינוי המבני יושלם, העמלות הבורסאיות יוזלו, לא יתייקרו. ואם אגלה שבעיית העמלות הגבוהות לא באה על פתרונה ואין ירידות בתעריפון, אשקול להפעיל את סמכותי ולהטיל עליהן פיקוח.

     

    האם גם לחוק המגביל ל־2.5 מיליון שקלים לשנה את השכר של הבכירים בענף הפיננסים תהיה השלכה על הבורסה?

     

    האוזר: בלא מעט מדינות קיימות הוראות ותקנות הקובעות כיצד ועל ידי מי יאושר שכר הבכירים ומה יהיה היחס בינו לבין ההישגים של החברה. אבל לא מוכרת לי מדינה שמגבילה את התגמול לבכירים בסכומים, במיוחד לא בענפי כלכלה ריאליים. החקיקה שעברה בכנסת בנושא זה, המגרעת העיקרית שלה היא יצירת אווירה של חוסר וודאות במגזר העסקי בארץ - ולצערי גם מחוץ לישראל.

     

    "הבעיה שלנו", מדגיש חזור והדגש פרופ' שמואל האוזר, כשבמילה "שלנו" הוא מתכוון למגזר העסקים בארץ, "היא אי־ודאות ברגולציה; איש עסקים, קטן כגדול, לא יודע מה יוליד יום, מה התקנה הרגולטורית החדשה שמכינה לו הממשלה. ההשלכות של חוסר ודאות זה, שהחברות חשופות לה, קשות מאוד. שמעתי דברי ביקורת על כך גם ממשקיעים זרים, במיוחד יהודים, שציערו אותי מאוד. אם המגבלות על התגמול לבכירים שהוטלו על המגזר הפיננסי יחולו גם על חברות במגזרים אחרים - זו תהיה מכת גרזן לכל שוק ניירות ערך".

     

    בתשע"ו נחלה רשות ניירות ערך ניצחון משפטי גדול כאשר השופט המחוזי חאלד כבוב הרשיע את נוחי דנקנר, בעבר בעל השליטה בקבוצת אי.די.בי בעבירות שייחסה לו הרשות בפרשה המכונה "הנפקת חברים". העבירות הפליליות שבהן הורשע דנקנר הפתיעו את בכירי הרשות כשנחשפו לראשונה לעיניהם באמצעות תוכנות מחשב מתקדמות; הן היו, כדבריהם, "גלויות לכל עין, כמעט פרימיטיביות". לעומת זאת, רשויות אכיפת החוק איחרו לפעול נגד חברות המפעילות את מה שמכונה "זירות מסחר באופציות בינאריות". זירות אלו הן למעשה משחקי הימורים באינטרנט, מפעילי הזירה מבטיחים לעצמם מהתחלה גריפת רווחים על חשבון המשתתפים התמימים מהציבור. גם מי שהרוויח, כביכול, לא יכול למשוך את רווחיו אלא רק לחזור ולהשתמש בהם להימורים נוספים, בהם בטח יפסיד. כעת, אחרי מספר שנות פעילות והפסדים גדולים למי שנפלו למלכודת, נאסר על מפעילי הזירות להציע ברשת את מרכולתם לתושבי ישראל. לא לתושבי חוץ: "הסמכויות החוקיות של רשות ניירות ערך", מבהיר פרופ' האוזר, "נוגעות להצעת ניירות ערך לישראלים, לא לזרים. אנחנו יכולים לאסור על זרים לפנות לישראלים ולשכנע אותם להפסיד כסף באופציות בינאריות, אנחנו לא יכולים לאסור על ישראלים לפנות לזרים".

     

    כלומר, המפעילים הישראליים יוכלו להמשיך ולהציע את ההימורים המעוותים הללו לזרים? גם "אופציות בינאריות"?

     

    האוזר: כדי שהתופעה הזו, הגורמת לישראל נזקים כבדים בתדמית, תיפסק סוף־כל־סוף דרושה התערבות של רשויות אכיפת חוק נוספות, בעיקר של המשטרה. הרי מדובר פה בתרמית. אנחנו, רשות ניירות ערך, מקבלים בעניין זה פניות מכל העולם, מצרפת ועד אוסטרליה. אני מקשיב לתלונות אלו בחרדה; ליותר מדי מהמפעילים הללו יש אכן שמות ישראליים. יש כאן פתח לאנטישמיות ואנטי־ישראליות. כדי להפסיק את פעילותם מתחייב איחוד כוחות של כל גופי האכיפה בארץ.

     

    ומה עם חברות כאילו־פיננסיות המציעות השקעה עם תשואה מובטחת?

     

    האוזר: חלקן מתחכמות ונזהרות שלא להיכנס למעגל הפיקוח של רשות ניירות ערך. ואז אין לנו רגולציה כלפיהן. חברות האחרות, והמקרים התפרסמו באחרונה, לא נזהרו וכן נפתחו נגדן הליכים. כי לפי חוקי ניירות ערך, אסור להבטיח תשואה על השקעה ואסור להציע נייר ערך בלי תשקיף המאושר על־ידינו ליותר מ־35 אנשים.

     

    איסור העלול לפגוע במימון מיזמים באמצעות השקעות קטנות מהמוני גולשים באינטרנט, מה שמכונה "מימון המונים".

     

    האוזר: הרשות מגבשת מתווה חקיקה שיאפשר גיוס כסף מהציבור דרך אינטרנט, לפרויקטים מיוחדים. נלך בעקבות ההמלצות של רשות ניירות ערך אמריקאית, אבל נרחיב את היריעה.

     

    עם כל הכבוד למימון המונים, הבורסה זקוקה לכסף גדול, למיליארדים.

     

    האוזר: ויש מיליארדים. מדי חודש נכנסים לקרנות וקופות פנסיה וגמל כעשרה מיליארד שקלים. זרם אדיר של כסף. למרבה הצעיר, הכסף לא מופנה להשקעות יצרניות בארץ. קרוב לחציו מושקע מיד בבורסות זרות. המשקיעים המוסדיים המנהלים את כספי החסכונות מסרבים להתקרב לבורסה תל־אביבית. לא שוקלים לקנות בה מניות, לא מוצאים אותה אטרקטיבית.

     

    אפשר להניח שמשבר ההנהגה הפוקד את הבורסה עצמה לאחר פרישת מנכ"ל ובכירים רק יחמיר את מגמת נטישה.

     

    האוזר: אנחנו בהחלט מנהלים פה קרב בלימה. למרות ההקלות וההטבות שכבר יצאו ובקרוב יצאו לפועל, חברות רבות מחפשות את דרכן החוצה מהבורסה. המנפיקות החדשות באות במשורה. דרש פה שינוי מאוד־מאוד יסודי, לא רק של חוקים ותקנות אלא גם ובעיקר של גישה והשקפה.

     

    "ישראל מתבקשת", אומר ראש רשות ניירות ערך פרופ' האוזר, "האם כמדינה היא מסתפקת בשוק המניות החנוק והמצומק הנוכחי או שהיא רוצה לקדמו לאפיק מרכזי לניתוב חסכונות של ישראלים ליוזמות עסקיות ישראליות". ובשביל זה, מבהיר האוזר, צריך קודם לכל להפסיק לרדוף, לרמוס ולהשמיץ את היזמים והעסקים.

     


    פרסום ראשון: 30.09.16 , 12:48
    yed660100