תאכל משהו, כפרה עליך
מבחינת מצוות יום כיפור, מתברר שהארוחה המפסקת חשובה לא פחות מהצום
שני פסוקים סותרים נאמרו בתורה בהקשר ליום כיפור. הראשון מדבר על הצורך לצום בעשרה בחודש תשרי: "אַךְ בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה יוֹם הַכִּפֻּרִים הוּא מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם". הפסוק השני, לעומת זאת, מדבר על כך שצריך לצום בתשעה באותו חודש: "וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ".
ככה התמודדה הגמרא עם הסתירה הזו (אני משאיר את הארמית על כנה כי היא חביבה ודי מובנת בסך הכל): "תנא ליה חייא בר רב מדפתי. כתיב: ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחדש בערב. וכי בתשעה מתענין והלא בעשרה מתענין? אלא לומר לך, כל האוכל ושותה בתשיעי מעלה עליו הכתוב כאילו מתענה תשיעי ועשירי". להבנה הזו, שכל מי שאוכל בתשעה וצם בעשרה כאילו צם בשניהם, יש גם משמעות הלכתית. בשולחן ערוך יש הלכה: "מצווה לאכול בערב יום הכיפורים ולהרבות בסעודה". כדאי לשים לב לעניין הזה: אנחנו לא אוכלים בערב כיפור כדי שנצליח לצום בכיפור, אלא כי זו מצווה בפני עצמה. זה חלק אינטגרלי ומהותי מהעניין.
פרשנים שונים נתנו הסברים שונים למצווה החריגה הזו, ובעיניי, כל הסבר כזה חושף פן באישיותו של המסביר. הרא"ש למשל, אחד מחשובי הראשונים, אמר שהמצווה לאכול נובעת מרצונו של הקב"ה לדאוג לנו. הואיל וציווה עלינו לצום בעשירי, דאג שיום לפני כן נאכל כמו שצריך. טיעון יפה. סוציאלי. בעל "שיבולי הלקט" לעומת זאת הסביר שמדובר בהלכה שנועדה להקשות עלינו את הצום, כיוון שאכילה מרובה מדי יום לפני תענית לא מסייעת אלא מקשה על הצמים (לתשומת ליבכם, אגב. הסוד הוא לאכול דברים נכונים, לאו דווקא לזלול בלי סוף). בעל "שפת אמת" מסביר שכיוון שעל עבירות שבין אדם לחברו יום הכיפורים לא מכפר, בא הציווי לאכול ולסעוד בתשעה, כדי שנזמין אלו את אלה לסעודה ונשלים לפני הצום. מעין פלטפורמת סליחות כזו.
כל התשובות יפות בעיניי, אבל מה שתפס אותי זו דווקא העובדה שלא ציוו אותנו לאכול בתשעה ולצום בעשרה כשני ציוויים נפרדים, אלא האמירה המהותית היא שמי שיאכל בתשעה ויצום בעשרה, כאילו צם בשניהם. כלומר אין פה שתי משימות שונות, אלא נרטיב אחד, מהלך רוחני אחד שיש בו אמנם שני שלבים, אבל העוצמה שלו היא בחיבור ביניהם. יכול להיות, אם יורשה לי רגע לגלוש לענייני זן ורוחניות של המזרח, שיש כאן דגש על ההכנות, על האמצעי ועל הדרך. יש כאן הכרה בכך שאם אתה עושה דבר מה חשוב ומשמעותי שדורש הכנה — אז גם ההכנה מוּכּרת לך כחלק מהעניין. אם אתה הולך בדרך ארוכה כדי להגיע ליעד כלשהו, גם הדרך משמעותית. יש לה תפקיד ויש לה ערך, לא רק כמשהו שאין ברירה אלא לעשותו, אלא כחלק שבנה אותך והכין אותך והתקין אותך לשלב הבא. אם התכוננת בתשעה לתענית, אז כבר היית שם. התחלת כבר לעשות משהו. משהו משמעותי.
זה אולי נשמע קלישאתי, אבל האמת היא שנוף קדומים מפסגת הר תמיד יהיה יפה ומשמעותי ומרגש יותר אם טיפסת בעמל רב על ההר כדי לחזות במראות הנשקפים ממנו. הקתרזיס וההתרה חזקים יותר. הסרטים שאני הכי אוהב הם סרטי המסעות. הסרטים הללו שבהם הגיבור נמצא בדרך, בתפקיד ההלך של אלתרמן, כשהם עשויים טוב, מגדירים את כוחה של הדרך. האדם נוסע. הוא גומא מרחקים, לבד או עם הקרובים לו. יש לו מטרה בנסיעתו ובנדודיו, אבל הצופה מבין שאת העיקר הוא לומד בדרך, ששם טמון השיעור האמיתי. מסיבה זו, במסכת קידושין נאמר כי אם "חשב או רצה לעשות מצווה ונאנס יש לו על זה שכר כאילו עשה המצווה". בצד השני של אותו עניין, חז"ל אמרו שהרהורי עבירה קשים מעבירה. מבחן התוצאה פחות רלוונטי. אם הירהרת בעבירה, אם מבחינה נפשית כבר היית שם, כבר רצית בה, אז במובן הרוחני זה נעשה.
אבל למה להתפלסף? אומרים לנו שלאכול זו מצווה שנחשבת כמו לצום, אז למה לא בעצם? תאכלו, תיהנו, ואז תורידו את מה שהעליתם בצום.
וככה מתאר ש"י עגנון ב"ימים נוראים" — ספרו שהפך מזמן לספר קריאה פופולרי על ידי מתפללים רבים — את יום הדין: "השמיים היו טהורים והארץ הייתה שקטה וכל הרחובות היו נקיים, ורוח חדשה הייתה מרפרפת בחללו של עולם. ואני תינוק כבן ארבע הייתי, ומלובש הייתי בגדי מועד, ואיש מקרוביי הוליכני אצל אבי ואצל זקני לבית התפילה. ובית התפילה היה מלא עטופי טליתות ועטרות כסף בראשיהם ובגדיהם בגדי לבן ובידיהם ספרים, ונרות הרבה תקועים בתיבות ארוכות של חול, ואור מופלא עם ריח טוב יוצא מן הנרות".
גמר חתימה טובה שיהיה לנו.
לפנייה לכתב/ת 
