עם תחילת שנת היובל למלחמת ששת הימים, יצאו יועז הנדל ורענן שקד למסע ברחבי ישראל – משני צידיו של הקו הירוק — המתועד בסדרת כתבות מיוחדת. מבחינה פוליטית, הנדל ושקד מצויים משני עברי המתרס – הנדל מימין ושקד משמאל – והם יוצאים כדי להתווכח, כדי לנסות לשכנע אחד את השני, אבל לא רק. הם גם פוגשים את האנשים ומבקרים במקומות שששת הימים ההם שינו לתמיד. בחלק הראשון של הסדרה ביקרו השניים בשומרון. בחלק השני ביקרו ברמת הגולן. הפעם הם מבקרים בהר הבית, המקום הקדוש ליהודים ולמוסלמים – ליבו הטעון, הנפיץ והרגיש ביותר של הסכסוך הישראלי־פלסטיני. 50 שנה לששת הימים – יומן מסע, חלק שלישי.
רענן :אין לכם מה לחפש על הר הבית. שום דבר. משעמם שם. הייתם פעם במוחרקה? מין רחבה גדולה עם כמה עצי זית מסביב ונוף לא רע? אותו דבר, רק גדול יותר. הרבה יותר. 140 דונם. מובן שרציתי לעלות להר הבית. קודם כל, מאותה סיבה שילדים רוצים להגיע לארון הממתקים הגבוה: כי אסור. אסור ליהודים, במקרה זה. ההלכה קובעת במפורש שכל יהודי שהוא "טמא מת" - כלומר ביקר מימיו בבית קברות, כלומר כולנו – אינו טהור מספיק על מנת להגיע למקום שבו ניצב בעבר, ובוודאי בעתיד, אבל כרגע בהקפאה, קודש הקודשים. ורק אפר של פרה אדומה – שגם אותו מעט קשה להשיג לאחרונה במחלקת הנקניקים והגבינות – יכול לטהר יהודי שכזה באופן שיאפשר לו את העלייה להר. אז אסור. עד להודעה חדשה, או עד שנאמני הר הבית לסוגיהם יצליחו לגדל כאן עדר חדש של פרות אדומות – וזה בעבודה, הסירו דאגה. שנית, רציתי לעלות להר הבית כי באמת קיוויתי שאלוהים, או לפחות נציג רשמי מטעמו, יחכה לי שם למעלה עם שלט שעליו כתוב בכתב יד: "מר שקד", יכניס אותי למרכבה וייקח אותי לסיבוב. גם אני – כמו כל אותם יהודים מסורים שעובדים כבר שנים על תוכניות הנדסיות מפורטות, תלבושות, כלי קודש ופינות עישון שישמשו בבית המקדש השלישי – קראתי את אורי צבי גרינברג, שירד מההר במצב צבירה פיוטי־נוזלי וכתב: "כזוהר הזה אשר ברחבת הר הבית לא ראיתי מעודי במהות זוהר כזו... הייתי פלא־גוף לעצמי בתך הפלא האלוהי הזה". וואלה. בהנחה שהוא לא עישן שם כלום, גם אני רוצה לחוות את החוויה. אז עליתי להר הבית עם יועז. ועם יהודי נעים הליכות בשם איתי אליצור, שאותו פגשנו בכניסה להר, יושב יחף וממתין בדיוק לטרף קל שכמותנו. אליצור הוא מדריך מוסמך להר הבית מטעם ארגון בשם "כפות המנעול", והוא מסוגל לדקלם ברצף את כל תולדות המקום – להוציא, אולי, השנים הספורות (אלף, פלוס־מינוס) שהיה בשליטה מוסלמית ונוצרית ("אנחנו כאן כדי לעלות למקום קודשנו. זה שמקום קודשנו היה בשבי, אני מעדיף לא לספר כל כך").
יועז: ברוכים הבאים לחלק השלישי. לא בית המקדש השלישי. ואולי זה היה צריך להיות היעד הראשון במסע המשותף שלנו. מי שרוצה להבין מה קרה לפני 50 שנה ומה התרחש מאז — לפעמים רק בתיאוריה – צריך להתחיל בירושלים. וליתר דיוק בהר הבית – המקום שיכול להיות סמל לכל מה שכרוך בסכסוך שיש על הארץ הזאת: דת, מדינה, ערבים ומשוגעים חולי סינדרום ירושלים. מטורפים של מלחמות ולא פחות מכך, מטורפים של שלום. אבל בהתחלה, האתגר המורכב יותר הוא להביא את רענן שקד למקום הנכון, בזמן הנכון. אלוהים נמצא בפרטים הקטנים – כשמדובר בהר הבית, כל קטן גדול יהיה. רענן בפעם הראשונה בחייו בהר הבית, לראשונה בחייו מבקר בעיר דוד, ואני בספק אם אמר את האמת לגבי הביקור בירושלים (ביקר פעם, אם זיכרונו אינו מטעה אותו, ב"סינמטק בפסטיבל סרטים"). לפי השאלות על הדרך לירושלים והפקקים, נדמה שאזרח של מדינה אחרת מגיע לבקר. רק צריך לשים דגלים של מדינת רענן, והתושבים ירגישו את משק כנפי ההיסטריה של רענן. החניה בממילא מדאיגה אותו. הפקקים לא צפויים (כאילו תל־אביב זה כפר קטן נטול תנועה) והווייז שלו סובל ממתקפת סייבר מרגע שעוברים את שער הגיא. הכל מסובך ומדאיג, וזו אולי הבעיה הכי גדולה של ירושלים. כל כך הרבה אנשים שרים לה שירים, מתאהבים בה או שונאים אותה. פוליטיקאים קושרים לה כתרים ומכריזים לה הכרזות נלהבות, אבל רק מעטים מכירים אותה באמת.
רענן הוא המשל ואנחנו כולנו הנמשל. אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני. ציון תמתי, ציון חמדתי. ציונות. כל כך הרבה מילים, ובסוף רענן מפחד מ־50 דקות נסיעה – לא מ־50 שנה מאז שוחררה העיר; לא מהתסבוכת המדינית; פוחד מסתם להגיע. והיו ימים שבהם ההתיישבות העובדת העלתה ביכורים, וביום ירושלים טרקטורים ונערות בבגדי עבודה פיזזו ברחובות העיר. ימים שבהם חומוס אבו שוקרי בעיר העתיקה משך ישראלים בשבת ושרון קנה בתים ברובע המוסלמי. היום רעננים מפחדים, וזה לא קשור להר הבית ול־67', אבל לפני שמגיעים להר, אני רוצה להתעכב עוד קצת על האבנים שמקיפות אותו. יש ישראלים שקל להם להיתפס לטיעון הדתי. לטעון בשם ההיגיון (שכידוע כתוב בטאבו על שמם) שאסור שנתקרב להר הבית וניגע בו. יש שם מוסלמים פנאטים ויהודים משיחיים שרוצים לבנות בית מקדש. הכי טוב לא לגעת וגם לא להתקרב – כמו חפץ חשוד. אלא שאני מוצא בירושלים היגיון לאומי. סיבה ומסובב. המניע שבגללו התפללו יהודים וחלמו אלפיים שנה. היסטוריה, רגש וארכיאולוגיה. אני מוצא בציון את ההבדל כולו בין הבחירה באוגנדה לארץ ישראל. בין הבחירה באוסטרליה (כן, הייתה תוכנית כזאת, במקום עם הכי הרבה משאבי טבע ושטחים אינסוף) לבין המזרח התיכון. ולא, אין לי כוונה לבנות את בית המקדש – לא רק בגלל שאני לוי והדרישות כוללות שירות כוהנים כמו רענן שקד, אלא בגלל שאני חושב שלא סיימנו לבנות את המדינה היהודית הדמוקרטית. וגם כאן צריך לדייק. היא נראית מצוין בתל־אביב, אבל פחות בחלקים מסוימים של ירושלים – אותם חלקים שאני חושב שצריכים להיבנות ורענן חושב שצריכים להתפנות. ובכלל, אין משיחיות ביחס שלי לירושלים ולשטח שסיפחנו ב־1967. התאהבתי בעיר דווקא בגלל הספר של עמוס עוז "מיכאל שלי". הכוהן הגדול של השלום הקריב אותי על מזבח המילים שלו. חגגתי את ימי ירושלים ונשבעתי אמונים, אבל רק בגללו באתי כסטודנט לעיר, שכרתי דירה, הכרתי חברות ירושלמיות והתחלתי לטייל בין האבנים. ומי שמכיר את האבנים האלה לא יכול להתעלם מההיסטוריה, מהנשמה היתרה של העיר ומהדופק המדיני. מי שמכיר יודע שאי־אפשר לסגור ולהניח בצד. זה לא עבד אף פעם בהיסטוריה. וההיסטוריה היא הדבר שיש אותו בכמויות בעיר הזאת.
רענן: אז עלינו להר, שלושה יהודים צמאי התגלות, כשמלפנינו, מאחורינו ומשני צדדינו לא יותר מתשעה שוטרים – חמישה משלנו, ארבעה של הוואקף הירדני, שהמקום נמצא בניהולו – וכל נשימה שלקחנו, כל תנועה שעשינו, כל האטה, כל תנועת יד (תודה סטינג, עד כאן), זכו מיד למענה ראוי של שוטר עצבני שהורה לנו להמשיך קדימה מיד ולא להתעכב. אסור ליהודים להתפלל בהר הבית. אסור גם למלמל – מחשש שמדובר בתפילה. בכלל, עדיף למעט בתנועות שפתיים פתאומיות. בעיקר אסור להתקרב לאזור היחיד בהר שיש בו עניין אמיתי: הרחבה המרכזית שעליה בנויים מסגד אל־אקצא וכיפת הסלע המוזהבת. אם רק היינו עושים מאמץ מינימלי לבוא מחופשים לתיירת בריטית (אני) וחברתה הצרפתייה היפה ממנה (יועז), סביר שלא הייתה לנו שום בעיה להסתובב בחופשיות גמורה ברחבה הקדושה, ואפילו להיכנס למסגד או למבנה היפהפה שמתחת לכיפת הסלע. השוטרים, במקרה כזה, לא היו מזכים אותנו אפילו בהקפה מלאה.
אבל באנו בתפקיד עצמנו: ישראלים יהודים. וכך זכינו לראות את כל מה שיש על ההר ואין בו עניין גדול: חלקו הפנימי של שער הרחמים; חצר נפלאה למשחקי כדור עבור ילדי בתי הספר הערביים שניצבים בסמוך; ערימת פסולת בניין וקרשים (למה? "תשאל את הוואקף", מציע יועז); והרבה עצי זית. יכולנו – כלומר ניסינו, בעזרת אליצור החביב – לדמיין. לראות בעיני רוחנו את כל מה שהיה כאן ואיננו; האולם המרכזי, ההיכל וקודש הקודשים שניצבו כאן בימי שני המקדשים. מזבח הקורבנות ואש התמיד העצומה שהובערה לשמיים בעזרת עצים (אליצור: "יכול להיות שבבית המקדש השלישי יהיה אפשר לעשות את זה עם גז"). הלוויים שעמדו על המדרגות דרך קבע ואמרו שירה. לא קל לדמיין את כל זה, בעיקר כשמולך ניצבת כעת כיפת הסלע המרשימה לכשעצמה, שמתחתיה עדיין מסתתרת אבן השתייה המיתולוגית – שממנה, על פי חז"ל, החלה הבריאה כולה – ועיקר רצונך להיכנס למבנה המוסלמי הקדוש ולראות מה יש שם עכשיו. רק שאסור. אז מסתפקים במה שיש: ארונות נעליים (אליצור: "אתה רואה את ארונות הנעליים? הם בדיוק איפה שהם צריכים להיות. פה היה ארון הנעליים של אבותינו, רק הפוך מהמוסלמים כיום – כשאבותינו היו במקדש הם היו עם נעליים, ואז הם הגיעו הנה, חלצו את הנעליים ונכנסו להר הבית").
וכך אנחנו מסיימים את הביקור על ההר בלי שהספקנו להרגיש שום "פלא־גוף" או להיות, בפועל, בבטן החיה עצמה: במקום שממנו נברא העולם. והתקיימה עקידת יצחק. ועלה השמיימה הנביא מוחמד עם המלאך גבריאל. והקים המלך שלמה את בית המקדש הראשון בשנת 967 לפנה"ס. והקימו שבי ציון את בית המקדש השני בשנת 516 לפנה"ס. ואמר מפקד החטיבה מוטה גור ב־67': "הר הבית בידינו". המקום שאם קראתם את "השלישי", ספרו המטלטל של ישי שריד, למדתם כי היה, בימי שני המקדשים, בעיקר מרכז זואולוגי לאינספור חיות שנשחטו, הועלו על המזבח ודמן נשפך ברוב טקס.
המקום הזה, שהוא אחד הקדושים, הטעונים, הנפיצים והמרתקים ביותר בעולם; המקום שכמעט מחצית מחברי הליכוד פועלים כיום למען עליית יהודים אליו או תפילתם בו; המקום שמבטיח לחסל את הציונות כתנועה פרגמטית שעניינה הקמת מדינה ובית לעם היהודי ולהעדיף תחתיה את הגאולה והמשיח דרך קימום מקדש ושלטון מלוכני מבית דוד. אז במקום הזה לא היינו. אבל יועז רוצה מאוד להיות בו. הוא מאמין – ואני מבין אותו – שריבונות ישראלית בירושלים אמורה לכלול תנועה חופשית שלנו בכל חלקי העיר, ועל הר הבית בפרט. "אמרו לנו, 'הר הבית בידינו', אבל כפי שראית, ככה לא נראה הר שבידינו. אנחנו הולכים מוקפים שוטרים", הוא אומר.
וזה קריטי לך? אני שואל אותו.
יועז: קודם כל זה האתר הארכיאולוגי הכי חשוב במזרח התיכון, וראית איך הוואקף חפרו והרסו שם. אתה מכיר אתרים ארכיאולוגיים שנראים כמו מדינת עולם שלישי?
רענן: אבל קריטי לך להתפלל שם?
יועז: יש פה שאלות של חופש הפולחן. אני לא צריך להתפלל שם, אבל קשה לי שישראלי שממלמל שם, עוצרים אותו. וכמי שלמד היסטוריה של העם היהודי – זה מרגש. כאן הכל התחיל. זה סיפור מרתק, ואתה חלק ממנו. זה הסיפור שלך. והאם אתה מוותר עליו וחושב שבזה תפתור את הסכסוך הלאומי?
רענן: אבל בלי קשר לסיפור, אתה יודע שמשה דיין הבין את הנפיצות של המקום והתלבט עוד ב־67' אם בכלל לכבוש אותו. "מה אני צריך את הוותיקן הזה?" הוא אמר. ובאמת, למה ישראל צריכה את החזון המשיחי של הר הבית עצמו?
יועז: אין לי כוונה לבנות את בית המקדש השלישי בעתיד הנראה לעין – וגם בטח יסנג'רו אותי שם. אתה הרי כוהן ואני אצטרך לשרת אותך, זו תהיה בשבילי טראומה לכל החיים. העניין הוא שהר הבית הוא סמל, גם במובן של הריאל־פוליטיק; יש לו חשיבות דתית, היסטורית, לאומית – לא הכל מבוסס על שאלת האמונה. זה סמל למקומות אחרים בעיר, ואתה רואה חולשה בלא מעט שכונות בירושלים. מדינה שיש לה ריבונות ואומרת: 'ירושלים היא עיר הבירה שלי' אמורה לייצר פה ריבונות ומשילות.
סימני הסינדרום
יועז: אנחנו בפתח הר הבית, ורענן, עוד לפני שעשינו את הצעד הראשון, מגלה סימנים מדאיגים של הסינדרום – החיה הגדולה שמשתלטת על נפשם של תיירים תועים או צליינים נוצרים שמגיעים לעיר, ומרוב סיפורי תנ"ך הם מתחילים להזדהות ולחלום. בעבר הייתי משוטט ומחפש אותם, מקשיב לקולות. אחד החביבים עליי חשב שהוא דוד המלך ולבש לבן, אחר טען באנגלית עם מבטא טקסני שהוא ירמיהו הנביא. והנה רענן שלנו, הצליין מתל־אביב, מכריז שהוא רוצה לקבל שכינה, מבלבל בין משטרת ישראל לוואקף ובין ריבונות לצמחונות בעבודת הקורבנות, וזו רק ההתחלה. אנחנו מסתובבים בהר מוקפים שוטרים, לצידנו איתי אליצור – שצועד יחף בשל הקדושה ומדבר על היסטוריה. לפחות היסטוריה חלקית שלא מספיקה כדי לדעת את המדינה והמקדש שלא קיים. כי בסוף, חלק מהוויכוח על העבר הוא בעצם ויכוח על ההווה. רענן לא מבין מה צריך את כאב הראש הזה, ואם כבר אז "בוא ניכנס פנימה לכיפת הסלע", ישר לעניין. אבל כאב הראש הזה הוא הכל: האבנים הגדולות שמרצפות את הר הבית, ופעם היו אבני קירות, ערימת העפר שעליה אנחנו נשענים כוללת שרידי עתיקות שהוואקף חפר והשמיד, כמו שקורה בשנים האחרונות, כי כשמפחדים מהמשיחיות אז מי שם לב לשרידים ארכיאולוגיים בני יותר מאלפיים שנה. אגב, דוח מבקר המדינה בנושא נותר חסוי עד היום כדי שלא נדע ונשמע. ארכיאולוגים ישראלים מסננים ערימות עפר שנזרקו כדי להציל משהו, ורענן – הוא מנסה להבין מה אני רוצה בתוך בליל המראות והאבנים, העפר, הארכיאולוגיה והמדריך היחף שלנו שרוצה להקריב קורבנות. מה שאני רוצה די פשוט: מדינה נורמלית ככל המדינות. כזו שבעיר הבירה שלה יש חוק וסדר. שבאתר ארכיאולוגי־דתי יש סידור לכל הדתות (כן, כולל ליהודים), ושלא סתם כך קמים והורסים שרידים בני אלפי שנים כמו הטליבאן. משיח הנורמליות, ולא חולי הסינדרום.
רענן: אני מבין את יועז, באמת. קל להבין את הדיבורים על חולשה והיעדר ריבונות כשאתה עולה להר הבית רק כדי שתשעה שוטרים יחזיקו אותך במרחק ביטחון מהתיירים שמשוטטים בו בחופשיות. וזה מתסכל כל עוד מסתכלים על זה בקונטקסט הפרטי הצר; בחייכם, שעה וחצי בפקקים לירושלים רק בשביל שתמנעו ממני בסוף להרים כוסית על אבן שקוראים לה "השתייה"? אלא שעניין ירושלים בכללותו היה ונותר מורכב בהרבה, בהנחה שאתם מבינים ומכירים בקדושתה של העיר ליותר מדת אחת, ובהיסטוריה המפוארת שלה בשירותן של לפחות שלוש דתות. והרי ברור שכל פתרון בירושלים יחייב, כפי שכתב חוקר הדתות והמרצה תומר פרסיקו, הסדר שיאפשר לכל תושבי העיר לבטא את זהותם ההיסטורית, הרוחנית, הלאומית והתרבותית. ובהיעדר פתרון שכזה, מעמדה המדיני של ירושלים כבירת ישראל ימשיך להיות לא מוכר על ידי אף מדינה מלבד ישראל, והסיפוח החד־צדדי של מזרח ירושלים ימשיך להיתפס כבלתי לגיטימי. והרי ברור שזה יצטרך להיגמר בהסדר בינלאומי כלשהו. אבל לא ככל שזה תלוי בחברים של יועז, שאליהם אנחנו ממשיכים היישר מהר הבית, המתגוררים בלב שכונת סילואן הפלסטינית הסמוכה להר.
כ־90 משפחות של יהודים יושבות כאן – תחת אבטחה במימון מדינה בסכום של עשרות מיליוני שקלים בשנה – לצד הפארק הלאומי עיר דוד. הדירות וגם שטח הפארק נרכשו לאורך שנים מפלסטינים, בניצוח עמותות הימין "אלע"ד" ו"עטרת כהנים" ובמגוון שיטות שנויות במחלוקת, ששילבו גיוס של הקק"ל לצורך הכרה בשטח המדובר כ"רכוש יהודי" ו"נכסי נפקדים", ואז הפעלת לחץ מכל הסוגים על התושבים המקומיים להתפנות. היו גם מקרים של הוצאת צווי פינוי זמניים, שכפו על בני משפחות להתפנות מהבית בתוך ימים, כשנציגי העמותות אומרים שאם יבחרו להישאר בדירה יוזעק כוח משטרה ויפנה אותם בכוח.
ההתנהלות הזו הפכה לפרקטיקה מקובלת בסילואן, תועדה היטב והביאה לפינוי משפחות ערביות רבות. דוד בארי, מנכ"ל "אלע"ד", המתגורר בדירה פרטית בשטח הפארק הלאומי המטופח "עיר דוד", הוא אחד הישראלים היותר לבביים שאתם עשויים להיתקל בהם, אבל העמותה שבראשה הוא עומד אחראית בעיניי במידה רבה לעשרות שנות עוולה בשירות גאולת קרקעות מדומיינת שעיקר תכליתה להצית את השטח ולמנוע כל הסדר עתידי לגבי ירושלים. זו גם הסיבה שמוטב להתעלם מאינספור הדברים המיתממים שנאמרו בפגישותינו עם מתנחלים בסילואן. האחרונים מדברים על שכנות טובה עם הערבים בעודם נושאים נשק אישי ומניפים על בתיהם דגלי ישראל ענקיים והפגנתיים.
עגל של פרה אדומה
יועז: אחרי הר הבית אני לוקח את רענן לעיר דוד. הפרויקט הציוני הכי חשוב בירושלים. רענן מפתיע אותי לטובה. הוא רך ונעים כמו חתול או כמו עגל של פרה אדומה. אנחנו רואים את הסרט על ההיסטוריה של העיר, ורענן מגלה שורשים יבוסיים. אחרי זה מסתובבים בין התושבים היהודים שגרים שם, שחלקם חברים אישיים שלי, ורענן שותה קפה ומתעניין בהיסטוריה. הפוליטיקה ממנו והלאה. דוד בארי (דויד'לה), שיזם את ההתיישבות, היה פעם קצין בסיירת מטכ"ל ואז סגן מפקד דובדבן. צעיר מרמת־גן עם אישה שחשבה לזרוק עליו מחבת כשדיבר על הרפתקה אקזוטית בירושלים העתיקה מעל פיר וורן וכתובת השילוח. הוא מצא בתים של יהודים שבידי קק"ל והתחיל לגייס כסף ולרכוש בתים נוספים. בזכותו יש שם חפירות ארכיאולוגיות, גן לאומי ועשרות אלפי מבקרים מכל הדתות והמינים. וכמי שחפר (בכישרון זהה לזה של רענן) ולמד ארכיאולוגיה פעם, אני מבין את גודל ההישג. אוניברסיטאות מכל העולם שולחות חוקרים (עכשיו יש חפירה של אוניברסיטת תל־אביב מתחת לחניון גבעתי), ממצאים מתגלים וההיסטוריה נחשפת. הידע מתגלה ולידע, כידוע, יש אויבים: מטורפים דתיים, ולא משנה אם הם נוצרים אדוקים, מוסלמים קנאים או יהודים קיצוניים. קנאים מדת השלום שמפחדים מארכיאולוגיה ומחפירות וקנאים מדת המלחמה. אבל בחזרה לעיר דוד. עוד דבר יש שם – קונצנזוס די רחב. הוועד המנהל כולל אנשי מרכז ומפלגת העבודה, והתושבים היהודים שגרים שם הם הכי רחוקים שאפשר מהימין שרענן אוהב לתאר בעיני רוחו. הם מדברים על דו־קיום, על עזרה לערבים, על שכנות טובה, ובסוף הביקור מביאים אותנו למוכתר הכפר, מתנשקים איתו ונותנים לנו לדבר על הכל. ביקורת ואמת. לא מסתירים דבר. לא את הקיצונים המוסלמים שמסיתים את הצעירים, ולא את העסקאות למכירת דירות (מוכרים ועוברים לגליל ולא מפחדים). לא את ארגוני השמאל הקיצוני שמארגנים הפגנות נגד התושבים היהודים, ולא את הרצון של המוכתר שיותר צעירים יעבדו בעיר דוד. ורענן כל כך מהורהר בביקור ונוח לתפעול, שאני מתחיל לחשוש שלא יהיה לי שותף לסיורים הבאים. בבית של בנימין טרופר, אחד התושבים, אני כבר מציע שאולי בנימין באיפכא מסתברא יציג את הטענות נגדו, כי רענן מהורהר, שקט וחולמני. אולי מתכנן איך לעבור עם האישה והילדים. אולי חטף סינדרום ירושלים דווקא בעיר דוד.
ואז זה מגיע: באיחור של שבוע רענן קרא בלוג של ארגון שמאל, שהמתיישבים גנבו את האדמות. העובדה שקנו את הבתים לא משנה דבר. הוא קורא על ההשתלטות היהודית (ברוך הבא לטיעונים של אדוארד סעיד על הקולוניאליזם הציוני, לקורס החדש באוניברסיטת ברקלי על אימפריאליזם בחסות רכישת אדמות), ואז הוא קורא עוד בלוג שנמצא אי שם בשמאל המשיחי, והוויכוח מתלהט, אבל רק על הנייר או המקלדת. כי במהות, בעיניי, עיר דוד היא ירושלים וצריך לבנות בה ולשפץ כבישים, לגבות ארנונה ולטפל בתושבים, וכן, מי שרוצה ויש לו כסף צריך לקנות שם בתים. כמו בכל מקום. ובעיני הבלוגים של השמאל שרענן קורא, אנחנו צריכים לחכות לשלום. איזה שלום? איפה? עד כמה הערבים שגרים שם רוצים את התוכנית הדמיונית של מדינה פלסטינית מתחת ומעל לכותל זה פחות משנה. וכן, יש בעיות בירושלים, אבל הזמן שלנו בסיור קצר. תל־אביב קוראת לרענן בחזרה. ירושלים שאותה הישראלים לא מכירים מספיק מורכבת ממערב העיר, מהשכונות היפהפיות והכבושות מ־1948, והיא מורכבת משכונות במזרח העיר שהסתפחו ב־1967, אבל ישראל לא משקיעה שם מספיק כמו באזור עיר דוד. והיא מורכבת גם מחמש שכונות מרוחקות – מחוץ לגדר ההפרדה, עם שלט בגדר ומחסום שמבשר שאין כניסה לישראלים. משם מגיעים רוב המחבלים, אבל אין שם משטרה או צבא, כי זה אזור חסר משילות. ואפשר גם להתעלם (יש גם בימין וגם בשמאל כאלה שהפכו את זה למומחיות). אפשר, כמו רענן, להמציא פתרונות שלא קיימים, לכעוס על האנשים הטובים שדווקא כן באים ומפתחים את האזור שממשלות ישראל כולן הצהירו לו אמונים. ואפשר גם לשבת ולנסות להבין מה רוצים. המשיח של רענן (ושל הבלוגים שהוא קורא) לא יבוא, וגם המשיח שיבנה את בית המקדש לא מצלצל. יש רק את ממשלת ישראל. וכמו שאבו־ג'מיל סיאם, מוכתר הכפר האמיץ שמארח אותנו ואת השכנים שלו מעיר דוד, אומר: יש את הפוליטיקה ומה שצריך להגיד, ויש את המציאות. אנחנו חיים ביחד ורוצים להיות שכנים טובים.
רענן: כך שאתם מבינים את סוג הדו־קיום ששורר באזור ושואף, משני הצדדים, לחד־קיום. אבו־ג'מיל לא רואה שום עתיד לשיתוף פעולה אפשרי, ולו בשירות הכלכלה והתיירות בשכונה. "יש פה מלחמה על ירושלים", הוא אומר לנו. "והמלחמה גדולה יותר ממני וממך. כולנו הקורבן". יועז, אני מניח, לא יסכים איתו. מבחינתו הגיע הזמן שננצח במלחמה, ירושלים תיפרד מערביה, תהפוך יהודית ככל האפשר, תמחק את הנרטיב ההיסטורי האמיתי שלה – כן, זה שכולל תקופה צלבנית, רומית ומוסלמית – ותיישר קו עם סרט התלת־ממד המוקרן למבקרים בעיר דוד: זה שמזנק היישר מחורבן בית שני אל ימי העלייה הראשונה ומלחמת ששת הימים, כאילו לא אירע דבר באמצע, ומשייך את ההיסטוריה של המקום לעם היהודי בלבד. יועז מצידו מצדד ב"כמה שיותר נוכחות ישראלית, ולהפוך את מזרח העיר למערב העיר". אני מבין את הרצון בריבונות ואת ההכרח במשילות בירושלים, אלא שבחזון הימני, אלה משלבות בתוכן גם מחיקה. מחיקת האחר וזכויותיו – ההיסטוריות והעכשוויות – ומחיקת כל נרטיב שאיננו יהודי. קצת כמו המחיקה שאנחנו הרגשנו כשעלינו להר הבית כישראלים והבנו שמוטב היה לנו לבוא כתיירים. אז אולי, בסופו של דבר, זה באמת הפתרון המושלם; תנו את ירושלים ל – נניח – ניו־זילנד, וכולנו פשוט נגיע אליה ללא כל המטענים העודפים, אלא כפי שתמיד עדיף להגיע לירושלים: כתיירים.
עוצרים לתצפית אחרונה
יועז: הגענו לסוף הסיור, על הר הזיתים ליד בית העלמין שבו קבורים בגין, ש"י עגנון, הרב קוק ואחרים. אנחנו עוצרים לתצפית אחרונה. יש כל כך הרבה לדבר על ירושלים שאוחדה לה יחדיו, אבל תל־אביב קוראת לרענן, ואחרים גאים בעיר הזאת מרחוק. במלון הקשתות, מאחורי המקום שבו אנחנו עומדים, הוקם ב־1964 אש"ף כדי להילחם בישראל. זה תאריך חשוב – שלוש שנים לפני הכיבוש – הטענה המוכרת – והמלחמה. מתחתינו שרידי הדרך של הצנחנים להר הבית, השופר של הרב גורן והסמל של הנפת הדגל. מעלינו הכנסייה הלותרנית והכביש שנסלל לביתו של האפיפיור, ישיבת בית אורות ואחרי זה, בצד הר הצופים והאוניברסיטה העברית, סמל ההשכלה הישראלית. יש מקומות שבהם ישראל מצליחה להיפרד מהפלסטינים, אבל כשעומדים שם ומביטים למטה, מבינים שאין אפשרות להפריד את סילואן והכותל מהר הזיתים, ולכן כל שנותר הוא להיות. שלוש פעמים חטפתי אבנים בדרך לסיורים בהר הזיתים, אבל עכשיו שקט. בית הקברות סופג פגיעות וחילול מצבות, אבל גם הוא שקט בזמן שאנחנו מבקרים. הזמניות היא הרעה החולה של האזור. הזמניות מאפשרת לרענן להתרחק מעיר הבירה שלו, היא מאפשרת לכבישים להיראות מוזנחים ולחלקים מסילואן להיות מחוץ לרדאר. ירושלים מסובכת לכל אחד ובוודאי למי שמגיע לחצי יום. ירושלים היא גם המאבקים על הדת וגם הפלורליזם הדתי הכי גדול במזרח התיכון. מקום יצירת הפמיניזם הדתי והמניינים של קרליבך. ירושלים היא מצעד הדגלים שהפך להיות, לצערי, על טהרת הציונות הדתית, אבל גם הופעות מוזיקה ביד אבשלום, מתחם התחנה, שוק מחנה יהודה בלילה, שכונת גילה, שעל פי הקווים מ־67' היא התנחלות, ובתוכה הקיבוץ העירוני, ומרתון במקום הכי עתיק בעולם. ירושלים היא העיר העתיקה, הזיכרונות וההיסטוריה. כי אי־אפשר לדמיין את ישראל בלי הקלילות של תל־אביב, אבל אין ישראל בלי ההיסטוריה של ירושלים. ורענן? הוא יסתדר עם הפקקים. בסוף היום מדובר בכוהן גדול. •
