הצלחה לא באה אליך, אמר פעם מישהו חכם, אתה הולך אליה. לפני 13 שנה, אביב אלוש התחיל את המסע לשם. הוא בדיוק השתחרר מהצבא, עבר לתל־אביב מכרמיאל וחלם על קריירת משחק מפוארת. הוא התחרה על התפקיד הראשי ב"השיר שלנו" (והפסיד לרן דנקר), הגיע לקו הגמר של "בופור" (אבל ראה את אושרי כהן נכנס במקומו לטנק). הכסף נגמר, המציאות חבטה בפנטזיות, ואבא שלו דרש שיתאפס על עצמו וימצא עבודה. כל עבודה. אלוש הצעיר צעד, מיואש, ברחובות תל־אביב, על אחת השדרות המובילות אל התיאטרון הלאומי. "פתאום אני רואה את הבימה. נזכרתי שכמה שנים לפני היינו שם בסיור עם בית הספר. תמיד אמרתי לעצמי, יום אחד אני אגיע לפה.
הסטייל משתנה, אבל השיק נשאר. בחרו אילו סגנונות של אביב אלוש אהבתם לאורך השנים
"ראיתי שיש שם בית קפה, אז נכנסתי ושאלתי אם צריכים עובדים. שאלו אותי מתי אני יכול להתחיל, ואמרתי: עכשיו. אני לא יודע אם אתה זוכר, אבל קפה הבימה היה מפלצת גדולה. אחת המלצריות ניגשה אליי ושאלה, מה אתה עושה פה? אמרתי לה, 'אני שחקן'. היא זרקה, 'כמו חצי מהאנשים שעובדים פה', הסתובבה והלכה. היא הפעילה אצלי משהו. בלי להתכוון, היא חיזקה אותי. אמרתי לעצמי, אתה במקום הנכון, אתה תגיע".
יצא לך לשרת שחקנים בתקופה ההיא?
"בטח. מלא. זה היה ה־מקום".
זה כמו לראות את הארץ המובטחת מרחוק?
"סוג של. אבל הבנתי שאני בדרך לאנשהו. האמנתי שזה חלק מהדרך שלי. החיים לוקחים אותנו לכל מיני מסעות".
כולל המסע של להגיש קפה לליא קניג או גילה אלמגור.
"תצחק, אבל זה באמת היה מדהים. אני מספר את זה עכשיו וזה מרגש אותי. באמת. ידעתי שזה יקרה. לא ידעתי איך, אבל ידעתי שאני בכיוון".
לא צריך להיות סאקר של סגירות מעגל כדי להעריך את הטיפוס לצמרת של אביב אלוש. מהברמן של קפה הבימה לאחד משחקני התיאטרון המובילים ("הקמצן", "יחסים מסוכנים"). ממלצר לעת מצוא שמגיש סלט ניסואז, לאחד הכוכבים הבולטים על המסך ("פיק־אפ", "עספור", "תא גורדין", "אלנבי", וכמובן "להיות איתה" של אסי עזר). שחקן תיאטרון, טלוויזיה וקולנוע מגוון, מהסוג שמצליח לג'נגל בטבעיות בין מולייר בהבימה להפסקת הפרסומות של ערוץ 2. הוא מייצג ישראליות מהסוג המבוקש בימים אלה על ידי מלהקים, ונראה כמו הבן של השכן שהיה איתנו בצבא. מזרחי. מסורתי. עממי. רגיש, אבל לא פראייר. אחד שהייתם קונים ממנו כוס קפה שחור עלית גם אם אתם מעדיפים מקיאטו. בקיצור, גבר החלומות של מירי רגב ורותם סלע.
בשנה האחרונה הוא עושה צעדים ראשונים גם מחוץ לטריטוריה המקומית. הוא הצטלם, לצד סם וורתינגטון מ"אווטאר", לסרט ההוליוודי "The Shack" ("הבקתה"), על פי רב־המכר של ויליאם פול יאנג, ובחודשים האחרונים הוא מקבל פידבקים משמחים מאנגליה, שם משודרת "להיות איתה" בגרסתה המקורית. "עוד לא יצא לי להיות בלונדון מאז, אבל מאוד מסקרן אותי לנסוע ולהרגיש את הפרגון שאני מקבל. הפייסבוק והאינסטגרם שלי התמוטטו מתגובות של אנשים באנגליה שצפו בסדרה. זה ממש כיף ומפתיע. ברור שאני אשמח לפתוח את הקריירה שלי לחו"ל, אבל להגיד לך שאני רוצה לעשות רילוקשיין? לא ממש. העולם נהיה נורא קטן. אתה יכול לצלם אודישנים באייפון ולשלוח אותם לצד השני של העולם".
הוא בן 34. נשוי לנופר, עורכת דין, אב לשלושה ופעיל מאוד באינסטגרם. שיטוט קצר בעמוד שלו יכול ללמד לא מעט על חייו, או לפחות אלה שהוא בוחר להציג. הנה, לדוגמה, כמה תמונות מייצגות מהשנה האחרונה: תקיעה בשופר, תפילין על הזרוע, סידור אישי, רעיה מדליקה נרות שבת, חלות כוסמין שיצאו מהתנור, ביעור חמץ. הכל, כמו תמיד במקרה של אלוש, פוטוגני מאוד, מפולטר היטב ונראה אמין מספיק כדי להפוך למתחזק התורן. תוסיפו לזה את הסיקור הנרחב בתקשורת החרדית, שלפיו נצפה לבוש כחרדי בשוק מחנה יהודה הירושלמי, בדרכו לקבל ברכה מהמקובל רבי בניהו שמואלי, ותקבלו חרושת שמועות מתבקשת על חזרה בתשובה. "כן, כן", מחייך אלוש, "יצאו הרבה כתבות בשנה האחרונה בעיתונות החרדית והדתית, כתבו הרבה דברים".
אלוש הולך להכין לנו עוד קפה. בזמן הזה הוא מנסה לעשות סדר בשמועות ובהתחזקויות. "אני מקיים אורח חיים יהודי", הוא מבהיר. "כבר שנה וחצי שאנחנו שומרים שבת. לא לגמרי, לא מאה אחוז. אם הילדים רוצים לראות טלוויזיה, אז סבבה. אני לא יכול להיות קיצוני".
דתי אדוק יאמר שבשביל להגדיר את עצמך "שומר שבת", תצטרך להתאמץ יותר.
"סבבה. אבל לא סיימתי את החיים שלי כאן. אנחנו כל הזמן בטיפוס, כל הזמן בשיפור. אני מעדיף צעד אחר צעד מאשר קפיצה של 200 מטר ואז ליפול".
אז זאת המגמה?
"יכול להיות, כן. כבר שנים שאני לא מופיע בשבת. הרבה פעמים יצא לי להגיד 'לא' לפרויקטים מאוד גדולים גם בחו"ל בגלל שבת וחגים. זה ככה גם מבחינת תפילין וכשרות. החיבור שלי עם בורא עולם הוא מאז שאני זוכר את עצמי".
איך להישאר שפוי
החיבור הזה נמשך עכשיו גם בקולנוע. בעיתונות החרדית דיווחו על חזרה בתשובה, אבל למעשה הביקור במחנה יהודה בלבוש חרדי היה חלק מצילומי הסרט "ישמח חתני", שעלה זה עתה למסכים וזיכה את אלוש במועמדות לפרס אופיר. אלוש מגלם בו רב כריזמטי צעיר, שמערער את יציבותה של קהילה ירושלמית מסורתית בניסיונותיו החוזרים ונשנים להפוך אותה לחרדית יותר. לצידו מופיע קאסט משובח של שחקנים (בהם אוולין הגואל, יגאל נאור, איציק כהן ואורנה בנאי בתפקיד גונב הצגה), ועל אף שהסרט רחוק מכבדות, הוא מעלה שאלות מעניינות על כפייה דתית ואמונה.
אלוש עושה שם תפקיד מרשים, אולי הטוב ביותר שלו עד היום. על אף שהוא לא מגלם דמות קלה לחיבוב, הוא מצליח לצקת לתוכה מורכבות ופגיעות. "לא הייתי מוכן שהרב הזה ייצא הזאב הרע. גם כי זה פחות מעניין, אבל בעיקר כי הוא באמת משוכנע שרק ככה הוא יציל את הקהילה הזאת. מבחינתו, הוא לא כופה דבר, הוא מציל. אתה מבין איזה הבדל משמעותי זה? שמיים וארץ".
יש קשר בין ההצלחה שלך לקצב ההתחזקות שלך?
"אני חושב שיש חיבור לכל. להגיד לך שזה מה שהפך את הכל? אני לא חושב. זה מכלול של דברים. תשמע, היהדות, והתורה בכלל, זה ספר הדרכה עם כלים איך לחיות בצורה הרבה יותר טובה ובריאה. הכלים האלה עוזרים לי להישאר שפוי. על הקרקע. זאת העבודה האמיתית".
כי מה יקרה אם לא תשמור על עצמך?
"זה לא רק עניין של מה יקרה. עזוב את זה שאני יכול להתבלבל, וזה יעשה לי לא טוב ויפגע בי. המשפחה שלי היא הדבר הכי יקר לי, ולשמור על עצמי מחייב אותי להבדיל בין העיקר לטפל. החיים שלנו כל הזמן שואבים אותנו לשוליים. ככל שיש לך יותר כלים, ככה אתה יכול לחזור יותר מהר לכביש, לנתיב הבטוח. זה שם המשחק".
אמרת פעם שבלי אמונה אולי היית עדיין רווק הולל ולא בהכרח נשוי באושר. למה, כי הפיתויים גדולים?
"כן. העולם הזה כל הזמן קורא לנו, קורץ לנו. הכל נמצא בכף היד שלנו. פה. באינסטגרם. בפייסבוק, איפה שזה לא יהיה, זה מוצא אותך. אז בטח ובטח שהאמונה עוזרת לי עוד יותר לשמור על המקום הזה. תשמע, אני בן 34, ואיזה כיף! יש לי שלושה ילדים. יש לי אישה מדהימה. אני איתה כבר 11 שנים. עכשיו חגגנו חמש שנות נישואים. זה לא מובן מאליו. אנשים מופתעים כשהם שומעים את זה. גם אני הרבה פעמים מופתע. כשאני מסתכל על זה, אני ואשתי – הילדים שמכירים מגיל 14 – אנחנו הורים לשלושה ילדים. זה דפוק. אנחנו עדיין הילדים".
וזה לא גורם לך לחשוב שאולי מיהרת להתמסד?
"לא. טעמתי מהשוליים. סבבה. מגניב. אני עדיין נזרק לשוליים. כולנו נזרקים לשם. נזרקים וחוזרים. השאלה כמה זמן אתה נשאר שם. אני לא רוצה להיות שם יותר מדי.
"אחרי הרבה שנים יחד, העבודה על הזוגיות משתנה. היום הכי קל זה להרים ידיים. להגיד, יאללה, קחי גט וזהו. הרבה אנשים עושים את זה, וחבל. אני חושב שבסופו של דבר זה נופל על תקשורת. להגיד לך שהכל מושלם אצלנו? לא. אבל אנחנו מדברים. אנחנו מפנימים. אנחנו מיישמים. גם אם כל תקופה אנחנו מתקדמים בסנטימטר, זו עדיין התקדמות וזה עושה טוב לזוגיות".
נדמה לי שהיתרון שלך זה שאתה אוהב לדבר.
"קלעת", הוא צוחק. "לגמרי. סתם, לדוגמה, עכשיו היינו בתאילנד. בערב האחרון עשינו קלוז'ר לטיול. סיכמתי לה את כל הדברים שחווינו, מה אנחנו צריכים ללמוד מהם, איפה אנחנו צריכים לתקן, איפה לעזור אחד לשני. אתה יודע, אם לא מדברים על זה, זה מתמסמס".
ומתי היא אומרת לך, די, אכלת ת'ראש?
"אומרת. כי אני לא שותק. אבל לרוב אנחנו יושבים ומדברים. כשאני חורג מגבולות הגזרה וחופר יותר מדי, היא אומרת, טוב, בסדר, הבנתי. הונגרייה, אחי. חותכת".
תיקון עם אבא
העובדה שמעולם לא למד משחק באופן מסודר לא מטרידה אותו. "בית ספר למשחק זה פנטסטי, אבל לא מתאים לכל אחד. אני מאמין שכל מי שרוצה יכול להיות שחקן. רק שתהליך העבודה יהיה הרבה יותר ארוך עם אנשים מסוימים, כי זה דורש לקלף שכבות. אני כבר הייתי די מקולף".
שכבה אחת נוספת התקלפה לפני ארבע שנים, כשאביו חלה בסרטן. "היום הוא בריא, ברוך השם, אבל זו הייתה תקופה לא פשוטה. עד היום. זה תפס אותי לא מוכן. פתאום אתה נחשף לעולם שלא הכרת. שנים הייתי הולך לבתי חולים בחגים, לבקר ולעודד חולים, אבל אתה לא מבין את זה באמת עד שזה לא פוגש אותך".
וכל רגע עלול להיות הרגע האחרון?
"כן, כל דבר מקבל משמעות דרמטית. אתה מחזיק לאבא שלך את היד, רגע לפני שהוא נכנס להרדמה מלאה ולניתוח של שש־שבע שעות. זה לא דבר פשוט, לראות את אבא שלך כל כך חלש אחרי טיפולים. זה לא דבר פשוט לחוות מול עצמך. אבל מתוך זה צמחנו, ומתוך זה גם אבא שלי, שיהיה בריא, התחזק".
תקופה המחלה איפשרה להם לעשות תיקון ביחסים. "פתאום ניהלנו שיחות עמוקות. פתאום דיברנו על אבא שלו, סבא שלי, שנפטר כשהייתי בכיתה ב'. בחיים לא דיברנו עליו. זה תמיד היה פצע שאסור לפתוח. בכל פעם שהיו מזכירים את זה לאבא שלי, הוא היה מתפרק. היה לו שם איזשהו עניין. לשמחתי, פתחנו את זה".
מה גילית?
"קודם כל גיליתי את אבא שלי מחדש. הבנתי את הסיפור שלו, יחסים מורכבים עם אבא באותו מקום עבודה (חנות בגדים – א"ס). דיברנו על הרבה דברים. כעסים שהיו לי. אבא שלי חזר בתשובה כשהייתי בן 13. פתאום, בבת אחת, אין נסיעות. מבחינתי, זה היה גיל מאוחר מאוד לשנות את כל אורח החיים של המשפחה, זה היה זעזוע. אז אני מרדתי וברחתי ולא רציתי. הכעיס אותי נורא כל המהלך הזה, על אף שלימים לקחתי הרבה משם, והיום יש לי רק תודה לומר על זה. הרבה דברים השתחררו ותוקנו".
לא עצוב שלפעמים צריכים כאפה כזאת כדי לתקן?
"אלה החיים אבל, אחי. אלה החיים. גם בני ישראל הלכו 40 שנה במקום ללכת שלוש שנים. הלכו סחור־סחור־סחור עד שהבינו. הבנתם? יאללה, תפדל, 'כנסו. זה לא סתם. לפעמים אנחנו לא רוצים להבין. ככל שאתה לומד מטעויות ולא חוזר עליהן, יותר קל לך".
הנה טעות שאלוש לא מתכוון לעשות: להיגרר לדיון עדתי־מזרחי־תרבותי. "יש לי הרבה דברים להגיד על זה, אבל חשוב לי יותר להתעסק בלקרב ולא בליצור עוד קרע".
גם אתה וגם עמוס תמם הפכתם לכוכבים מובילים בתיאטראות. יש מי שיאמר שזה לא מקרי. שזו תוצאה של מהפכה תרבותית.
"לא יודע. אני חושב שהמסע שלי ושל עמוס הוא בעיקר מסע מאוד יפה של התפתחות ועבודה קשה. אפשר לומר את זה מהצד השני, האשכנזי, על שחקן כמו עוז (זהבי), שמתפתח בערוצים שלו. לא בטוח עד כמה זה נכון לתייג את זה על העניין העדתי והמזרחי. מה שקרה זה ההתמזגות. אם פעם היו יותר איתי טיראן, אז היום יש התמזגות. זה קורה באופן טבעי".
למה זה לא קרה לפני 51 שנה?
"אולי אז העולם לא היה מוכן לזה. קח לדוגמה את העלייה האתיופית. אתה תראה שבעוד עשר שנים יהיו יותר ויותר אתיופים במקצועות שאתה פחות רואה אותם היום. זה טבעי שדברים לוקחים זמן".
אין גברת ראשונה מזרחית בתיאטרון.
"שוב, זה הגיוני וטבעי מכורח הנסיבות. האנשים שעלו אז, או שהם לא קיבלו הזדמנות, או שתיאטרון לא היה משוש חייהם, אבל כן הייתה עפרה חזה, וכן גלי עטרי ושושנה דמארי. זה לא שלא היו".
קיפוח לא נכח בעולם שלך?
"לא. אני לא אומר שלא היו דברים, כמו בתחילת הדרך שלי בתל־אביב, כשהיו מכניסים את כל החברים שלי לברים ואני הייתי נשאר בחוץ, אבל מה זה ייתן לי עכשיו לדבר על זה? אולי להפך, אולי זה חיזק אותי לעבוד מול עצמי? הניצחון שלי הגיע אחר כך, מזמינים אותי למקומות הכי שווים ורוצים לראות אותי".
זה הניצחון על הסלקטור?
"יכול להיות. אני לא רוצה להיכנס לשיח של קיפוח ומסכנות. זה לא נכון להסתכל על זה ככה. כן, ביאס, אבל לא מדי. כן, זה הכעיס אותי, אבל עובדה שזה דירבן אותי. לא חשבתי שזה קורה בגלל צבע העור שלי. ממש לא, חד וחלק. בסך הכל קרה משהו נורא יפה במדינה שלנו. המיקסולוגיה הזאת. היום 90 אחוז מהאנשים אוכלים ג'חנון בשבת בבוקר. הילדים שלי חצי הונגרים, רבע תימנים ורבע תוניסאים. נו, בחייאת דינאק. קרו דברים, בואו נתקן. בואו נשנה. בוא לא נשב ונגרד את הפצעים עד שיירד לנו דם".
אחי, הייתי קבב
הדבר הראשון שנתקלים בו, מילולית, בכניסה לבית משפחת אלוש בדרום תל־אביב הוא אופני כושר ביתיים. אני יודע, זה לא כזה מרעיש. יש אנשים שאשכרה נהנים לעשות כושר, אבל המקרה הנוכחי, כפי שמתברר, קריטי הרבה יותר. בניגוד לרוב האנושות, שהופכת את מכשירי הכושר הביתיים, חודש וחצי אחרי רכישתם, למתלי בגדים דקורטיביים, אלוש, סמל סקס חוצה מגזרים, מודה שהדבר היחיד שהוא תולה עליהם זה את עצמו, ובתכיפות מפתיעה. "אחרת", הוא נושם עמוק, "הירך שלי תהיה בגודל שלך".
וואלה?
"כן. הייתי ילד שמן ועד היום יש לי נטייה להשמנה. אני כל הזמן מתאמן".
סופר קלוריות וכאלה?
"לא, לא. כשאני מגיע למצב הזה, זה כבר מזעזע. כשצילמתי את 'ישמח חתני' לא הייתי צריך לדאוג. אני משחק שם רב, הוא לא מתפשט, וגם אם כן, סבבה שתהיה לו איזו כרסונית. אבל ישר אחרי זה התחלתי צילומים ל'להיות איתה' וגם את 'יחסים מסוכנים' בהבימה, ואני לא יכול להגיע צ'אבי. הלכתי לאיש מקצוע והורדתי בחודש וחצי שבעה קילו שומן. זה המון. נטייה להשמנה זה קטסטרופה. אני נלחם בזה כל הזמן.
"היום, בסך הכל, הבאתי את עצמי למצב שאני מרגיש נוח עם הגוף שלי, ולשמחתי יש לי פרויקטים שמחייבים אותי לשמור על עצמי. הלוואי שמישהו יוציא כבר איזה כדור מחטב. אנשים שנולדו עם קוביות בבטן מחרפנים אותי. ואלה שאוכלים מה שבא להם, זה עוד יותר מטריף אותי. ואני מת על אוכל. אתה יודע כמה שנים לא אכלתי שווארמה בלאפה? אני אוכל שווארמה עם סלט וכף טחינה".
כמה אתה חרד מהיום שתשחרר את הרסן?
"שיחררתי. לפני שלוש שנים שיחררתי רסן. זה היה כשאריאל נולד. טסתי לפיליפינים לצלם את 'עד סוף העולם', ובדיוק הפסקתי לעשן. עליתי 18 קילו!"
ברצינות? איך פיספסנו את זה?
"פיספסת את זה כי רציתי שתפספס את זה. 18 קילו, אחי. והיה לי קשה להוריד אותם, כי הפסקתי לעשן. אתמול אני ואשתי ישבנו במסעדה. כל הזמן רצו להביא לנו עוד ועוד אוכל, לפנק אותנו, עד שעצרתי אותם. הייתי מאוד נחרץ".
זה לא אסון למשפחה תוניסאית, גבר שסופר קלוריות?
"אנחנו צוחקים על אמא שלי שכשהייתי ילד היא תמיד הייתה אומרת לי, 'אתה לא שמן, תירגע. אתה בריא'. בריא? אחי, הייתי קבב".
עכשיו אני מבין למה אתה לא מעלה תמונות של אוכל לאינסטגרם.
"דווקא לא קשור לזה", הוא צוחק. "אני באמת לא מבין מה זה מעניין לצלם את מה שאני מכניס לקיבה". •
