פסק הדין של בית המשפט העליון אינו קובע הלכה חדשה: מאז ומתמיד איפשרו בתי המשפט לקטינים להגיש באמצעות אמם, או באמצעות "ידיד קרוב", תביעת מזונות, או תביעה להגדלת מזונות, גם אם נערך בין ההורים הסכם שקבע סכום מזונות נמוך יותר, או שפטר את האב מהמזונות. זכות התביעה העצמאית של הקטין הוכרה בפסיקה, בעיקר נוכח העובדה שהסכמים אלו עמדו בניגוד לטובת הקטין בעיקר במקרים שבהם נאלצה האם להסכים לסכום מזונות נמוך כדי לקבל גט.
במקרה שלפנינו החידוש היה דווקא בפסק הדין המחוזי, שביקש לסטות מהלכה זו וקבע כי במקרה זה אין לילדה זכות תביעה עצמאית כנגד אביה, מאחר שהאם החליטה לוותר על המזונות ועשתה זאת תמורת הידיעה הברורה שהמשיב הוא אביה של הקטינה. עוד צוין במחוזי, כי במסגרת ההסכם נקבעו הסדרים למצב בו האב לא יקיים קשר עם הילדה, ואף נקבעו סנקציות כספיות בגין כך. בית המשפט המחוזי קבע כי מאחר שלא מדובר בהסכם גירושים, וההסכם שקל את טובת הקטינה, אין מקום לתת לקטינה זכות תביעה עצמאית למזונות מאביה, בניגוד להסכם.
פסק הדין העליון, שקבע זכות נרחבת לקטין לתבוע מזונותיו גם בניגוד להסכם שערכו הוריו, אינו קובע כאמור הלכה חדשה, אך מדגיש את העדר התוקף המשפטי להסכם שנערך בין הוריו של קטין, גם אם אותו הסכם אושר וקיבל תוקף של פסק דין.
פסק הדין עשוי להיות רלוונטי במיוחד לאוכלוסייה הולכת ומתפתחת של הורים המתקשרים בהסכם במיוחד לצורך הבאת ילד לעולם. במסגרת הסכמים אלו, שנערכים כדבר שבשגרה, מתקשרים שני זרים בהסכם שמטרתו הבאת ילד לעולם והם קובעים במסגרתו את תפיסת עולמם בכל הנוגע לגידולו של הילד, הנשיאה בהוצאותיו ועניינים רבים נוספים. משמעות פסק הדין של בית המשפט העליון הינה שלאחר הולדת הילד קיימת לו זכות עצמאית לתבוע – באמצעות אמו – מזונות בסכומים שונים מאלו שהוסכמו בין ההורים מבעוד מועד, וייתכן שעל בסיסם הסכימו להביא את הילד לעולם.
הכותבת היא הבעלים של משרד העוסק בדיני משפחה וירושה
