קיץ קשה עבר על הפועל אילת. העזיבה של הבעלים דורון הרציקוביץ' העמידה את עתיד המועדון בסימן שאלה. בסופו של דבר, מי שהשאיר את המועדון בחיים היו האוהדים. למעשה, מדובר בספונסרים מקומיים – בעלי חברות בעיר הדרומית שהתחברו לקבוצה בארבע השנים שעברו מאז חזרה לליגת העל.

"התקציב אמנם ירד, אבל לא משמעותית", אומר היו"ר, מוטי אמסלם, שהעתיק בקיץ את מקום מגוריו מהמרכז לאילת. "האוהדים לא רצו שהפרויקט הזה ייעלם, אז הם שמו כסף. אין ספק שהקהילה פה נקשרה לקבוצה".

לדבריו של אמסלם יש כיסוי. התפוסה באילת הייתה הגבוהה ביותר בעונה שעברה: 1,147 אוהדים, 95.6 אחוז מתכולת אולם בגין הקטן (1,200 מקומות לפני ההרחבה), הגיעו לכל משחק בית. עבור עיר כמו אילת, שלא מתהדרת במסורת של ספורט קבוצתי מקצועני ברמה גבוהה, החיבור למועדון שמחדש את ימיו הגדולים משנות ה־90 היה טבעי ומהיר.

הסיפור של אילת הוא דוגמה מצוינת לניסיון של ראשי המינהלת להוציא את ליגת העל מהערים הגדולות, לפתח את הכדורסל הישראלי בפריפריה ולקרב אל הענף קהלים חדשים שלא התחברו אליו עד היום. אם בשנות ה־60 וה־70 היו אלו הקבוצות מהקיבוצים, כמו גבת/יגור או גבעת ברנר, שהפכו למוקד ספורטיבי עבור תושבי האזור ופוצצו אולמות, בשנים האחרונות תפסו את מקומן בעיקר מועדונים מערים בינוניות בגודלן.

אבל כמו שיש הצלחות (ואפילו במקרה של אילת, קיומה הכלכלי אינו מבוסס במיוחד), יש גם קבוצות פריפריה שמתקשות להחזיק את הראש מעל המים. לא תמיד הן מצליחות ליצור קשר חם עם הקהילה, הכסף תמיד חסר, ועונה גרועה אחת שמסתיימת בירידת ליגה יכולה להרוס עבודה של שנים. מסע בין קבוצות הפריפריה של ליגת העל מגלה שאין שחור ולבן, אלא בעיקר אפור.

בחזרה לאילת. האולם הורחב בינתיים ל־1,600 מקומות, ובקבוצה מקווים שימשיך להיות מלא. למרות ההצלחה בארבע השנים האחרונות (סגנית אלופה, גמר גביע, התברגה בין ארבע הראשונות בכל עונה), בינתיים נמכרו כ־500 מנויים בלבד. "הגענו להישגים משמעותיים, אז הקהל קצת התפנק ולוקח את הדברים כמובנים מאליהם", אומר האוהד כפיר קרלו.

עם כל הכבוד לחיבור בין האילתים לקבוצת הכדורסל, אפילו המאמן עודד קטש, שכבר מזוהה מאוד עם המועדון, אומר שהדרך ארוכה. "אתה רואה שלמשחקים נגד מכבי ת"א וירושלים באים יותר אוהדים", הוא מסביר. "במקומות אחרים, עם תרבות ספורט יותר מפותחת, אתה לא רואה הבדלים כאלה. על הקהל של הפועל ת"א אומרים שהוא מגיע יותר דווקא כשהקבוצה במצוקה".

עירוני נהריה

פרויקט שיקום

הנוער מתחיל להגיע. אוהדי נהריה | צילום: אלעד גרשגורן

הימים היפים של עירוני נהריה היו בעשור הקודם. במשך כמה שנים היא הייתה קבוצת צמרת והגיעה להישגים גם במפעלים האירופיים. ההיכל בעין שרה היה מפוצץ באוהדים משולהבים ובאווירה לוהטת, וגם לקבוצות גדולות כמו מכבי ת"א היו שם חיים קשים.

האידיליה לא החזיקה מעמד: הספונסרים הראשיים ישקר ושטראוס עזבו, ההתרסקות הייתה מהירה, והקבוצה נשרה עד לליגה השלישית (אף שלא שיחקה בה בסופו של דבר, בעקבות התפרקות של קבוצות אחרות מהלאומית). בשנים האחרונות המועדון השתקם, אבל במקרה של נהריה בניית האמון המחודש עם האוהדים, שרובם נטשו במהלך שנותיה בלאומית, היא תהליך שעדיין נמצא בעיצומו.

הבעלים של הקבוצה היא העירייה, שמשקיעה בקבוצה מיליוני שקלים. מעבר לעובדה הבעייתית שהמועדון לא מסוגל לעמוד על רגליו באופן עצמאי, לא כולם בעיר אוהבים את הכספים הרבים שמוזרמים לקבוצה. "כשהיינו בלאומית, וגם בתחילת הדרך בליגת העל, היה ריב בין האוהדים להנהלה. אוהדים טענו שמחירי הכרטיסים והמנויים גבוהים, אבל לנו היה ברור שמדובר במשהו פוליטי. יריבים של ראש העירייה ג'קי סבג ניסו לתקוע מקלות בגלגלים", טוען האוהד גיל רון.

הנתונים מעידים כמה קשה לבנות קשר בין קהל לקבוצה. דווקא בעונת הקאמבק לליגת העל (2014/15), ממוצע הצופים במשחקי הבית של נהריה עמד על 897 בלבד. באולם עין שרה, מתקן ראוי שמכיל כ־2,500 מקומות, הדלילות ביציעים זעקה לשמיים.

המפנה הגיע בעונה שעברה. בנהריה החליטו לשווק את הקבוצה קצת אחרת ולנסות לטפח דור חדש של אוהדים. "הגיעו למסקנה שהגרעין הוותיק, אוהדים בני 40 פלוס, יגיע בכל מקרה, אבל חסרים לנו בני נוער", מספר רון. "הקבוצה החלה לפנות לבתי ספר, ביצעה פעילויות בקהילה, אפילו הוקם ארגון אולטראס".

השינוי היה מהיר: תוך עונה הצליחה נהריה כמעט להכפיל את ממוצע הצופים, ל־1,665. עם זאת, אי־אפשר לפסול את האפשרות שלהצלחה המקצועית בעונה שעברה - מקום רביעי בליגה הסדירה ושני ניצחונות על מכבי ת"א - הייתה השפעה עצומה על התפוסה.

"כשישקר ושטראוס היו כאן, חילקו מנויים בחינם לאנשים, קרוב ל־1,000 מנויים. כשהעירייה היא הבעלים, אי־אפשר לעשות דבר כזה, כי כל מנוי זה כסף", מסביר רון. "הפעם שיווקו את המנויים לארגון המורים ולכל מיני ועדים של חברות. זה עשה את העבודה".

על העובדה שיש עדיין תושבים שטוענים כי ראש העירייה מבזבז כספי ציבור, אומר רון: "זה שטויות, נהריה חייבת להיות בכותרות, חייבת לשחק באירופה כדי למלא את בתי המלון בעיר שכל הזמן ריקים, וכמובן את המסעדות והחנויות שמשוועות ללקוחות. בסוף זה גלגל, הכסף הזה חוזר אליהם עם ריבית".

הפועל גלבוע/גליל

לא קצפת ולא דובדבנים

אי־אפשר לעסוק בכדורסל בפריפריה בלי לדבר על הפועל גלבוע/גליל, המועדון הראשון מחוץ למרכז שזכה באליפות. "עונת הדובדבנים" של פיני גרשון, לפני 23 שנה, בגלגולה הקודם של הקבוצה כהפועל גליל עליון, שמה אותה על מפת הכדורסל. גליל עליון הייתה מוקד משיכה אזורי אמיתי, מבחינה ספורטיבית וחברתית, אבל לפני שמונה שנים היא עזבה את הצפון הרחוק ועברה לצפון הקרוב, לגלבוע. בסיס האוהדים שנבנה וטופח במשך שנים – נשבר.

אפשר היה לחשוב שבכל זאת גלבוע/גליל תצליח לבנות את עצמה במהירות במשכנה החדש באולם בגן־נר. היא הביאה איתה מסורת ארוכה של הצלחות ושל השקעה בישראלים צעירים, וזמן קצר אחרי המעבר זכתה שוב באליפות (2010). יותר מזה קבוצת פריפריה לא צריכה כדי להפוך ללהיט אזורי, נכון? תחשבו שוב.

אפילו ההצלחה של עודד קטש, גל מקל, ג'רמי פארגו ובראיין רנדל לא הצליחה לעורר את אהדת הקהל. מספרי הצופים אפילו ירדו, ואיתם גם הקבוצה עצמה - לליגה הלאומית. אם בעונת 2013/14 הגיעו למשחקי הבית 1,011 צופים בממוצע, דווקא בעונת הירידה, כשהקבוצה הייתה זקוקה כל כך לאוהדים, הנתון ירד לתלת־ספרתי. מדוע זה קרה?

"זו קבוצה צעירה במושגי ליגת העל. לבנות קהל זה לא פשוט", מסביר האוהד עידן ליבנה. "כשילד משחק כדורסל ורוצה לאהוד קבוצה, הוא מסתכל על ירושלים ומכבי ת"א ומתרשם מכך שהביאו שחקני NBA. אצלנו יש סגל צעיר שלא כל כך מושך. יש לנו 30־50 אוהדים מטורפים, את השאר מנסים להביא".

דווקא המסע שעברה הקבוצה בלאומית והדרך שבה הסתיים, עם זכייה באליפות הליגה והחזרה לליגת העל, מפיחים תקוות חדשות לגידול במספר האוהדים. במסגרת הניסיון לקרב את תושבי האזור מעניקים בגלבוע ביטוי משמעותי לבוגרי מחלקת הנוער, שמאיישים שישה מ־13 המקומות בסגל השחקנים. סרט הקפטן ניתן לחואקין שוכמן, רק בן 21, שהיה מכוכבי קבוצת הנוער. השאלה היא האם יהיה לזה מחיר מקצועי.

"העובדה שהקבוצה משחקת בליגת העל נותנת אופק לכל הילדים שהם יכולים יום אחד להגיע לליגת העל", אומר מנכ"ל מחלקת הנוער, לירן וינוקר. הוא חולק על הקביעה שלקבוצה אין אוהדים: "היו 900 איש בהפנינג פתיחת העונה, והתקשורת לא הגיעה. יצאה לנו סטיגמה של קבוצה ללא קהל, אבל יש לנו. תראו את זה העונה".

מכבי קריית־גת

אין בית, אין קהל. אוהדי קריית־גת | צילום: אבי רוקח

במכבי קריית־גת מתמודדים עם שתי בעיות משמעותיות בניסיון לגייס אוהדים. החמורה יותר היא העובדה שבעיר אין אולם ביתי שעומד בסטנדרטים הלא גבוהים של ליגת העל, והקבוצה נאלצת לארח את משחקיה באשקלון הסמוכה. למרות שמדובר במרחק נסיעה קצר, רבע שעה בלבד, תושבי קריית־גת ממש לא נוהרים לצפות בה. "נכון שמדובר בערים שכנות יחסית, ויש הרבה אוטובוסים, אבל האוהדים פה הם אוהדי הצלחות - זו הבעיה", מספר האוהד משה כהן.

עניין נוסף הוא המסורת. כלומר, היעדרה. מכבי קריית־גת נהנתה מעלייה מטאורית, תוך שנתיים, מהליגה הארצית לליגה הבכירה. בניגוד לקבוצות פריפריה אחרות, המועדון הזה באמת בא משום מקום, ובעיר עדיין לא התחברו אליו. "הרבה אנשים בקריית־גת בכלל לא יודעים שיש כדורסל בעיר", מוסיף כהן. "כשאני מדבר איתם על זה, הם אומרים: 'מה לנו ולכדורסל?' מצד שני, הקבוצה קיימת מעט מאוד שנים".

לצרות האלו יש תוצאות ברורות. בעונה שעברה, עונת הבכורה שלה בליגה העל, קריית־גת הייתה הקבוצה שהביאה הכי מעט אוהדים למשחקיה הביתיים – 590 בלבד. בהנהלה מנסים לחזק את הקשר עם הקהילה ויודעים שבלי קהל אין לקבוצה זכות קיום. "נעשו פעולות עם בתי ספר לכדורסל בסביבה, מועצות אזוריות וילדים בתוך העיר", מספר המנכ"ל כפיר סוויסה. "אנחנו מייחסים לנושא הזה הרבה חשיבות, מממנים הסעות, הכל במטרה שבאולם באשקלון יהיו יותר אוהדים שלנו".

ואתם רואים שינוי?

"אני כבר אומר שאנחנו לא בונים על אלף מנויים. זה לא ריאלי כרגע. נארח המון ילדים ללא תשלום כדי למלא קצת את היציעים. בנינו קבוצה שתהיה יותר אטרקטיבית מבעונה שעברה".

נושא האולם מדיר שינה מעיניהם של אנשי הקבוצה ואוהדיה המעטים. "יש בעיות עם המיקום של האולם החדש. יש איזה ואדי באמצע שמפריע, אני מקווה שימצאו פתרון", אומר האוהד כהן. למנכ"ל סוויסה אין בשורות טובות: "בשנתיים הקרובות נמשיך לשחק באשקלון, כי לא יהיה אולם בקריית־גת", הוא אומר בצער. "אני מקווה שבדצמבר יתקבל אישור סופי להתחיל לבנות פה היכל עם לפחות 1,500 מקומות. אם עכשיו היה לנו אולם כזה, הוא היה מלא בכל משחק".

אבל זו לא עיר של כדורסל. "קריית־גת היא לא עיר קטנה כמו שחושבים במרכז. יש פה 60 אלף תושבים, וזה יוכפל עם כרמי גת ושכונות נוספות. זו עיר בתנופה אדירה. קריית־גת זו עיר של ספורט, אנשים כל הזמן שואלים אותי ומתעניינים. כששיחקנו בליגה הלאומית, לא יכולתי לנעול את הדלתות. היו 600־700 איש בכל משחק בית".