מטפס בשקרים
יום אחרי פטירתו של שמעון פרס התקיימה ישיבת סיעה של המחנה הציוני. זו הייתה ישיבת אבל על מי שהיה מבכירי מנהיגיה של המפלגה במשך עשרות שנים וראש ממשלה מטעמה. אנשים דיברו בעצב. בכובד ראש. אחד מאלה שביקשו את רשות הדיבור היה ח"כ איתן ברושי, שבמחנה הציוני אומרים עליו שהוא הפיתום של הרצוג, התוכי שיושב על כתפו וחוזר על דבריו. לפתע, ללא כל הקשר, התחיל ברושי לדבר על כך שצוואתו של פרס הייתה ממשלת אחדות ושמפלגת המחנה הציוני חייבת להיכנס לקואליציה. יואל חסון, שהחליף באותו יום את מרב מיכאלי כיו"ר הסיעה, דחק בו לסיים את דבריו המרגשים והבלתי רלוונטיים. הרצוג תפס לחסון את היד ואמר לו בשקט, "תן לו, תן לו".
בקלות רבה יכול היה הרצוג להפסיק את הפיאסקו הזה, שחוזר על עצמו מעת לעת כמו פטרייה מידבקת. מספיק היה שיאמר בבהירות, ריד מיי ליפס, אני מתחייב לא להיכנס לממשלת נתניהו ואם יקרה משהו דרמטי, משהו שידרוש שיקול נוסף – אני מבטיח לעדכן את הסיעה שלי ולהתייעץ איתה. אבל הרצוג לא עושה את זה. פעם אחרי פעם הוא נמנע מלהתחייב שזה לא יקרה. אפילו במוצאי החג, כשהופיע בערוץ 2 כדי להזים את השמועות שהתפרסמו בערוץ 10, הוא לא אמר שום דבר החלטי שיסגור את הסיפור אחת ולתמיד. המעניין הוא שאין אף אחד בסיעה שלו שיודע מה מצב המגעים, וזה מסיבה אחת: אף אחד לא שואל את הרצוג, כי ממילא לא מאמינים לו.
אין מה לומר, מדובר פה בטרגדיה אישית ומפלגתית, שבה פוליטיקאי אמין, מוערך, מבכיריה של המפלגה, שהיה שר מצוין בכל משרד שהגיע אליו, הפך לשק החבטות של המערכת הפוליטית, מישהו שאף אחד לא מאמין בו ושכל אחד שעובר לידו בועט בו. הוא אפילו כבר לא מתבייש, אומרים חבריו למפלגה. אז תפסו אותו משקר, סו וואט. זה לא אכפת לו. הוא כבר מעבר לבושה.
צריך להקדים ולומר שאין שום חידוש בפרסום האחרון על מגעים בין נתניהו להרצוג. או כפי שפורסם מטעם הרצוג במוצאי החג: "האחדות מעולם לא הייתה רחוקה יותר מאשר בחג הזה". כדאי גם לתקן טעות נפוצה: לא מדובר בממשלת אחדות. אם המחנה הציוני תצטרף לקואליציה, הממשלה לא תהפוך לממשלת אחדות. היא תישאר ממשלת ימין שהמחנה הציוני חלק ממנה. וזה לא שהרצוג לא רוצה. וזה לא שנתניהו לא רוצה. אבל הרצוג שבוי בידי מפלגתו, ונתניהו שבוי בידי הימין. הדבר האחרון שנתניהו צריך עכשיו זה שהבית היהודי תהיה מחוץ לממשלה בזמן פינוי עמונה.
לכן השאלה היחידה שנשאלת בכל פעם שיש ידיעה סנסציונית על התקדמות במגעים היא מי הפיץ את השמועה ולמה. כלומר, למי יש אינטרס בעת הזאת לטרפד את המשא ומתן לכניסת המחנה הציוני לממשלה. וגם הפעם יש יותר מאפשרות אחת. יש מי שאומרים שזה היה ספין של נתניהו, לקראת הפרסום של אמנון אברמוביץ' בערוץ 2 על כך שמקורבו לשעבר רונאלד לאודר זומן להעיד בעניינו במשטרה. ראש הממשלה, על פי אותם גורמים, דאג להפיץ לערוץ המתחרה ידיעה שתעסיק את המערכת הפוליטית.
אחרים טוענים שמי שעומדים מאחורי ההדלפות הם שרי הליכוד, שאינם מעוניינים בכניסת המחנה הציוני גם מסיבות אידיאולוגיות וגם מתוך דאגה לעצמם. מה חיים כץ, זאב אלקין, ישראל כץ או יריב לוין צריכים את זה, אומרים אותם אנשים, הרי הם הולכים להיפגע באופן אישי כשתיקים יועברו מהם לידי המצטרפים החדשים. בליכוד לעומת זאת טוענים שזה מגיע מהכיוון של כחלון, וכי מקורבים שלו הם שהחלו לעדכן באופן שוטף את שרי הליכוד בפרטי המשא ומתן. ואולי אלה היו בכלל גורמים במחנה הציוני, שחושבים שכניסה לממשלה היא גזר דין מוות למפלגתם.
זה כמו פצע מדמם שסופסוף מתחיל להגליד ושוב בא מישהו ומגרד אותו, אמרו השבוע במחנה הציוני. השבוע גם התברר שיש מי שסבורים שם שהיו"ר שלהם מסוגל למהלך שיפצל את המפלגה כדי להיכנס לממשלה. אין לו מה להפסיד, הם אומרים, והוא ימצא עוד שבעה אופורטוניסטים שילכו איתו וישלימו שמינייה. הרי רבים בסיעה כבר השלימו עם כך שזו הקדנציה האחרונה שלהם בכנסת. אותם אנשים אומרים לעצמם, מה אכפת לי, לפחות אהיה תקופה קצרה שר בממשלה, ואחר כך שר לשעבר לכל החיים.
כששאלתי השבוע מישהו אם הוא באמת מאמין שהרצוג מסוגל למהלך כזה, אמר אותו בכיר שאם הייתי שואלת את זה לפני חודשיים, הוא היה אומר שזה לא יכול לקרות. שזה לא בוז'י. שזה לא מתאים לאופי הקונפורמיסטי שלו. אבל זה כבר כמה זמן, אמר, שהוא מתנהג בצורה הזויה ולא מוסברת, שכבר אי־אפשר לדעת.
לחלק מאיתנו, אומר אותו גורם, מייחסים שמחה לאיד על מה שקורה להרצוג. אבל יש גם יצר הישרדות של מפלגה. אף אחד לא רוצה מפלגה של שישה מנדטים. הרי המהלומה היא קולקטיבית.
השיא מבחינת חבריו למפלגה היה הנאום שהרצוג לא נאם בהלוויית פרס. בתוך מפלגתו טוענים ששרת התרבות הייתה בסדר, שלא הייתה סיבה לתת להרצוג לנאום, זה לא בפרוטוקול ועם כל הכבוד – פרס עזב כבר מזמן את מפלגת העבודה. רגב דווקא פנתה לבני משפחת פרס ושאלה אותם בעניין הרצוג, אבל הם לא רצו אותו.
אדם נורמלי, אומרים בעבודה, שמבין שלא השיג את מה שרצה, לא מייצר לעצמו השפלה פומבית. אבל בוז'י התאבד על זה. זה התחיל מביקור הזוי בבית החולים כשפרס אושפז, והמשיך בפנטזיה שהייתה לו על איך הוא נואם בהלוויה, אומר משהו מדיני חשוב ויושב יחד עם אבו־מאזן ונתניהו בפאתי חלקת גדולי האומה לשיחה רצינית. הוא קיווה ליצור בהלוויה את אותה הזדמנות חד־פעמית שבה תהיה אווירה ציבורית כזאת שתאפשר לו להיכנס לממשלה בלי ביקורת, בתוך האופוריה הכללית, כאילו קורה משהו דרמטי לאומי, שהמפלגה לא תוכל להרשות לעצמה להישאר בחוץ.
אבל הכישלון, אומרים במפלגתו, היה מהדהד. שום דבר מדיני לא קרה, נתניהו לא הפגין אפילו נימוס אלמנטרי כלפי אבו־מאזן, והרצוג אירגן לעצמו ביזיון פומבי.
מה שכן היה, ודווקא בשפע, זה דאחקות עליו בתוך מפלגתו: את מי הוא מפעיל עכשיו כדי שיאפשרו לו לנאום, אל איזה איש עסקים הוא פנה כדי שיתחנן בפני משפחת פרס. ההודעה שהוציאה רגב, שאם המשפחה הייתה מבקשת שהרצוג ינאם הוא היה נואם, אומרים בעבודה, הוצאה על ידה בלית ברירה, אחרי שהרצוג אכל לה את הכבד.
ואם במחנה הציוני יוצאים להגנתה של רגב, יש להרצוג באמת בעיה רצינית.
קינה וקנאה
שבוע חלף מההלוויה הממלכתית, שכמותה לא ראינו כאן מאז רצח רבין וככל הנראה לא נראה עוד הרבה שנים, אם בכלל. כי למרות הפרשנויות שניסו להציג את מצעד המנהיגים הזרים כניצחון של מדינת ישראל, כהוכחה לכך שהמדינה לא כפי שמנסים לתאר אותה, שנואה ומבודלת, הרי הסיבה שנראתה פה רכבת אווירית כזאת היא למרות מדינת ישראל ולא בגללה. את הקרדיט הזה לפחות לא יוכלו לקחת מפרס. זה רק בגללו ולכבודו שהרגשנו לכמה שעות כמו מדינה נורמלית.
כשהמצלמה התמקדה בנתניהו, אי־אפשר היה שלא לנסות ולדמיין מה הוא חושב לעצמו. האם הוא חש צביטה קלה על כך שלעולם לא יזכה לכבוד העולמי שלו זכה פרס? האם הוא מרגיש החמצה על עשר השנים שבהן היה יכול לעשות משהו גדול, משהו שהיה עושה גם אותו לאחד מגדולי המנהיגים של ישראל? האם הוא חש קנאה כשהוא רואה את אהבת הציבור, ויותר מזה – את ההערכה הגדולה של מנהיגי העולם? האם פתאום הבין כמה זמן ביזבז על פוליטיקה, על שרידות, על חוסר פרגון ועל ניסיונות עלובים לגמד כל מי שצומח לצידו, במקום לעסוק בדברים הגדולים?
לרגע היה נדמה שכן, שאולי משהו מכל זה חילחל אליו. שהגדוּלה שלה זכה פרס הצליחה לטלטל את הסגירוּת, החשדנות, הבדלנות, התקיעוּת של ראש הממשלה. והנה הוא צועד לעברו של אבו־מאזן, יד ביד עם סנדרה רינגלר, סליחה, שרה נתניהו. נכון, הוא לא הזכיר את הנשיא הפלסטיני בנאומו, אבל אולי הוא עושה פה תיקון. וגברת נתניהו, כולה נופת צופים, מזמינה אותו לביתם, הרי כל כך הרבה זמן הם לא נפגשו, כאילו זה לא היה תלוי בהם וזה בכלל אבו־מאזן שלא מצא זמן לבוא לבקר.
ואולי זו בכלל היא, שרה, שהמחשבות האלה שתוארו כאן התרוצצו בראשה. שצביטת הקנאה פילחה את ליבה. מי יבואו אליהם, להר הרצל, לחלקת גדולי האומה? מי ידבר בחום כזה על ביבי, כמו שעשו אובמה, או קלינטון, או אפילו רובי? מי, יובל? אופיר? מירי?
פיסה ממה שחושב אובמה על ראש הממשלה אפשר היה להבין מבין השורות של נאום ההספד שלו על פרס. כדי לתאר את גדולתו של פרס, ציין אובמה רשימה של דברים שפרס לא היה, למשל לא דיבר בסאונד בייטס, וזה בערך כל מה שנתניהו הוא כן, מבחינת העומק, התדמית, המחויבות, הדרך. איפה פרס ואיפה נתניהו, זה מה שרצה הנשיא האמריקאי להגיד.
הקוליות של אובמה, השארם של קלינטון, הרגשנות של ריבלין, האצילות של משפחת פרס – כל אלה רק חידדו את גדולתו של פרס לעומת אפסותה של המנהיגות שלנו היום.
והנה שרת התרבות שלנו, מירי חולצה אפורה, מציצה מעבר לכל כתף: פעם של הנסיך צ'ארלס, פעם של אובמה, פעם של ראש ממשלת קנדה ג'סטין טרודו. ואילו הרמטכ"ל והמפכ"ל מנסים להציץ בין כתפיהם של שני יורשי העצר, הנסיך צ'ארלס והנסיך יאיר נתניהו.
וכמו להזכיר לנו שהלוויה של פרס התקיימה ביקום אחר, שריד לעולם הולך ונעלם, פירסם שלשום הממשל האמריקאי הודעה חריפה על ההחלטה לאשר תוכנית לבניית 98 יחידות דיור ליד שבות רחל לתושבי עמונה, שצפויים להתפנות מהמאחז הבלתי חוקי עד סוף דצמבר.
זוהי סטירת לחי, לא פחות, לממשל האמריקאי, שרואה באישור הזה הפרת התחייבות שנתן נתניהו לאובמה ב־2009, לפיה ישראל לא תקים התנחלויות חדשות. ומתי כל זה קרה? שבועיים אחרי חתימת הסכם הסיוע הביטחוני שלפיו ישראל תקבל 38 מיליארד דולר למשך עשר שנים, ביום שבו מת פרס ואובמה נערך לצאת לישראל כדי להשתתף בהלווייתו.
"עצוב מאוד", נכתב בהודעת משרד החוץ האמריקאי, "שבשעה שבה ישראל והעולם התאבלו על מותו של הנשיא שמעון פרס ומנהיגים מארה"ב וממדינות אחרות התכוננו לכבד את אביר השלום הזה – קודמו תוכניות שיחתרו תחת הסיכויים ליישם את פתרון שתי המדינות שבו תמך פרס בהתלהבות".
אכן, עצוב מאוד.
אזהרת צפייה
השחיקה שחלה בקלישאות, במחוות ובטרמינולוגיה של שפת היומיום, מקשה לנסח תיאור תמציתי של סרטונו המפתיע של סגן השר במשרד ראש הממשלה, ד"ר מפרינסטון, פרופסור אורח בהרווארד וייל, ח"כ מייקל אורן. המילה "הזוי", לדוגמה, גם נשחקה במציאות חיינו וגם לא מספיק ממצה את אותו סרטון בן 18 דקות, שכל רגע בו חושף לפנינו מעט מעולמו של שגרירנו לשעבר בוושינגטון. חשבתי להשתמש במילה מוזר, אך אורן עצמו פותח את הסרטון בהצהרה שכילד הוא היה שונה מאשר היום. כילד הוא היה מוזר והיום, כנראה, כבר לא. ייתכן שאם אורן היה צופה בסרטונו עד הסוף (משימה לא קלה), הוא לא היה ממהר להצהיר כי נגמל ממוזרותו.
למי שצלל לתוכן הדברים בסרטון נכונה חוויה מטלטלת, כמעט על־חושית: הוא יכול היה לדמיין את עצמו יושב על הספסל האחורי בכנסייה בפטיסטית דרומית. הקלישאה אומרת שלדבר אל האלוהים זה לגיטימי, אבל לטעון שאלוהים מדבר אליך זה כבר קליני. אורן, כך מסתבר, משוחח עם אלוהים באופן חופשי, והם אפילו משכנעים זה את זה.
הייתי רוצה לצטט משפטים נלעגים מהסרטון, אבל למרות מאמציי, ולמרות תחושת האחריות העיתונאית, לא הצלחתי להתרכז בתוכן. דומה שאורן מכין את עצמו לעידן פוסט־נתניהו, יורשו כחביב האוונגליסטים תומכי גוג ומגוג. כאשר יפרוש נתניהו במוקדם או במאוחר מתפקידו, יהיה לנו מייקל אורן כיורש טבעי.
אבל מעבר לצחוק, ללגלוג ולדאחקות שמשתוללות בימים האחרונים ברשתות החברתיות, שוב מכה ההכרה שתיארתי בטור זה לפני כמה שבועות, על הצמרמורת שאוחזת בנו כשמישהו שהיה בצל עד כה עובר אל חזית המצלמות ופותח את פיו. והנה גם מיסטר אמבסדור, מייקל אורן, פותח את פיו ולנו לא נותר אלא להתפלץ. האם זה האיש שייצג אותנו במשך שנים במסדרונות החשובים בעולם? בתחנות הטלוויזיה הכי קובעות? בניו־יורק טיימס? בקמפוסים של "ליגת הקיסוס", זו של שמונה האוניברסיטאות היוקרתיות בחוף המזרחי? אז מה הפלא שדמותנו ומעמדנו בעולם, ובייחוד בארה"ב, הם כפי שהם.
אלף פרסומים של שוברים שתיקה, או של הקרן החדשה, או של בצלם, לא מספקים תחמושת ל־BDS ולשונאי ישראל כמו סרטון אחד של סגן שר במשרד ראש הממשלה, או יציאה מוטרפת אחת של שרת התרבות, או הצעת חוק אחת של שרת המשפטים. עכשיו נותר רק לחכות לסרטון שינפיק לנו מחליפו של אורן בשגרירות, כשיחזור לארץ ויהפוך לסגן שר במשרד ראש הממשלה.
