"פתאום אתה הוא זה שמנתח"
ד"ר יצחק פיינשטין, גינקולוג מחוזי בקופת חולים מאוחדת, מנהל מרכז בריאות האישה בפנקס תל־אביב, מומחה ברפואת נשים זה 25 שנה
רזומה: אלפי ניתוחים קיסריים.
הפעם הראשונה שבה ביצעתי ניתוח קיסרי: "אני זוכר את זה כאירוע שמלווה בהתרגשות רבה. אחרי שאתה משמש כיד שלישית בניתוח, פתאום אתה הוא זה שמנתח. דמיינו אישה בסוף הריונה בחדר הניתוח כשצוות שלם סביבה ואני הוא זה המבצע את החתך בדופן הבטן, מפריד את הרקמות, חותך את דופן הרחם ומחלץ תינוק, מוסר אותו לאחות וממתין לשמוע את הבכי הראשון, ואז – אחרי נשימת הקלה – ממשיך בניתוח עד תפירת העור. וזהו, זה נגמר, חוויה ענקית. אני זוכר היטב את הרופא הבכיר שעזר לי בניתוח והעיר את הערותיו בשקט ובמקצועיות – דבר שנתן לי ביטחון רב. משם התקדמתי וביצעתי עוד ניתוח ועוד אחד מסוגים שונים, כשלכל פעולה כירורגית יש את הריגושים שלה".
במבט לאחור: "חלפו השנים, קיבלתי תואר 'מומחה', ואז הגיע ניתוח ראשון נוסף – אך הפעם בבית החולים אסותא, כשאני לבד. וזוהי התמודדות שונה לחלוטין. כי בסיטואציה כזו הרופא צריך להתמודד עם אפשרות של סיבוכים ותקלות והוא המחליט, הפוסק, היועץ לעצמו – הוא המנתח. הרופא צריך לדעת להתמודד עם בעיות שונות בתחום שבו הוא עוסק, לאבחן ולטפל בסוגיות שונות ורבות, לדעת מתי להפנות לייעוץ נוסף. זו הסיבה שכדי להיות מומחה בתחום הגינקולוגיה, מיילדות ופריון צריך לעבור מלבד שש שנות לימוד רפואה ושנת סטאז', גם שש שנים של התמחות, לעבור עוד שתי בחינות ורק אז לקבל את ההכרה כמומחה. למרות כל מה שראיתי ועשיתי, אני עד היום רואה צורך להתייעץ עם קולגות אשר התמקצעו בנושאים ספציפיים, כפי שרבים מגיעים אליי להתייעץ בנושאים שונים".
העצה שלי לרופא נשים שיבצע לראשונה ניתוח קיסרי: "חשובה מאוד ההכנה הטובה שלפני הניתוח – הכר היטב את המטופלת ברמת ההדמיה והבדיקה הגינקולוגית. התייחס לכל ניתוח כאילו הוא מהראשונים – כפי שאני עושה גם כיום, כשמאחוריי הרבה ניסיון. השנים האחרונות הן שנים של טכנולוגיה – הקידום בתחום הרפואה פרץ דרך בהדמיה ובמכשור רפואי, והיום מבצעים ניתוחים אנדוסקופיים כהיסטרוסקופיה, שבה מבוצע ניתוח בחלל הרחם דרך הנרתיק, או לפרוסקופיה, שבה מבוצעים כמעט כל הניתוחים של איברי הרבייה דרך חתכים קטנים בבטן. כמובן יש צורך להכיר היטב את המכשור ולהיות מיומן בשימוש בו. אתה עומד להיות המנתח היחיד? דאג לבצע את הניתוח רק לאחר שרכשת ניסיון אמיתי ואתה יודע שאתה מסוגל להתמודד עם מצבים חריגים".
"מזל של מתחילים"
ד"ר שמואל לוינגר, רופא עיניים זה 35 שנה והמנהל הרפואי של רשת "עיניים"
רזומה: מאות אלפי ניתוחי עיניים שונים.
הפעם הראשונה שבה ביצעתי ניתוח עיניים: "הייתי מתמחה בהדסה בשנה הראשונה שלי. הגיעה חולה מבוגרת עם עין מאוד מסובכת. כל אנשי המקצוע שראו אותה היו בדעה שהיא כבר לא תראה טוב ושהסיכויים שלה לא טובים, אבל נתתי לזה הזדמנות. רופא בכיר שליווה אותי, כמקובל במקרה של ניתוח שמבצע מתמחה, נתן לי ביטחון ואמר לי: 'אני איתך, מקסימום אחליף אותך'. זה היה ניתוח באמת מסובך אבל הרגשתי בטוח, כי היה לי ניסיון רב בניתוחים בבעלי חיים, ועשיתי על זה את עבודת המחקר והדוקטורט שלי. עבודת הגמר שלי הייתה השתלת קרנית בארנבות, ועשיתי מאות השתלות כאלו – הקרניות של הארנבות מאוד דקות, אז זו הייתה הכנה מצוינת. הניתוח התבצע בהרדמה מקומית, והמטופלת שיתפה פעולה. אני ממש זוכר כל פרט ופרט. הוצאתי את כל העדשה בשלמותה והופתעתי. זו חוויה מרגשת ומספקת מאוד וזה מלווה בהרבה דברים מסביב – כמו, למשל, הציפיות של המנותח שתולה בך תקוות שתציל לו את החיים כי לראות זה דבר כל כך חשוב ובסיסי. אז היה לי את הניסיון כסטודנט ואת עזרת הרופא בחדר הניתוח, אבל אני חושב שזה היה גם לא מעט מזל של מתחילים. הכל עבר כשורה, וכשהורידו לאותה אישה את התחבושת היא ראתה יותר טוב, אז בוודאי שזה היה משוב נהדר עבורי כמתחיל. לא עבר זמן רב והיא ביקשה שאנתח גם את עינה השנייה".
במבט לאחור: "גם היום, עם הניסיון שלי, זה נחשב מבחינתי לניתוח מסובך. אבל ודאי שכיום יש אמצעים טכנולוגיים שונים לחלוטין. בכל אופן זה היה טוב כפתיח, ולכן אני זוכר את זה כאילו זה היה אתמול. בכלל, אני לא חושב שיש מנתח עיניים שלא זוכר את הפעם הראשונה – הדופק עולה למאתיים, זה מלחיץ, זו עין של בן אדם שסומך עליך".
העצה שלי לרופא עיניים שינתח בפעם הראשונה: "אחד הדברים הקשים ביותר הוא ההתרגשות שגורמת לרעד. קשה להפריד בין העין לבין האדם שמאחוריה, לאישיות ולתקוות שלו. לכן אני מציע להסתכל על העין עצמה ולהתמקד בה, ולא בבן אדם שאותו אתה מנתח. דבר נוסף שחשוב לא פחות זה להיות ריאלי ולהכיר ביכולות שלך: אתה מרגיש שקשה לך? תן קרדיט לרופא הבכיר ואל תעשה יותר ממה שאתה מסוגל. לפעמים הרופאים הצעירים מאוד שאפתנים, והם צריכים להבין שאסור להם לאבד את היכולת לשפוט האם הם באמת יכולים לבצע את המשימה הספציפית. תמיד תהיה הזדמנות להשתפר".
"ההחייאה הכי ארוכה בחיי"
ד"ר קובי שחם, מנהל היחידה לטיפול נמרץ לב, המרכז הרפואי איכילוב
רזומה: 13 שנים מסיום לימודיו, מאות החייאות בטיפול נמרץ, במחלקות, במיון ובשטח.
הפעם הראשונה שבה ביצעתי החייאה: "הפעם הראשונה הייתה פחות מוצלחת מאחרות בגלל הנסיבות, אבל בהחלט מכוננת. זה היה כשהייתי סטאז'ר ועבדתי כרופא בניידת טיפול נמרץ של מד"א. קיבלנו קריאה בשבת לפנות בוקר ומצאנו בשטח בחור בן 18 לערך, שהלך לבלות במועדון וכנראה לקח חומר שלא היה צריך לקחת ובעקבות זאת התמוטט. הגענו למקום כ־20 דקות לאחר מכן והוא כבר היה ממש במצב קריטי. ביצענו פעולות החייאה מאוד ממושכות, אולי ההחייאה הכי ארוכה בחיי, אך לצערנו ההחייאה לא צלחה. זו הייתה חוויה קשה גם מתוך המחשבה שהורה שלח בן למועדון ויקבל עוד מעט דפיקה בדלת. הייתי מוכן לכאלו סיטואציות נפשית וגם התנדבתי בעבר במד"א, אבל זו הייתה הפעם הראשונה כרופא".
במבט לאחור: "נכון שקיימים במסגרת התפקיד שלי הרבה רגעים קשים וכואבים, אבל העבודה בטיפול נמרץ מעניקה גם הרבה רגעים של סיפוק והצלחה, שבהחלט מפצה ומתעלה על הקושי שמסביב. היא נותנת גם פרספקטיבה נוספת על החיים – הם מאוד שבריריים, וצריך לדעת להעריך אותם. החיים מתהפכים לפעמים בשנייה אחת. לכן כל אחד צריך לפחות להישמר – לא לנסוע כמו מטורף בכבישים ולהיות זהיר יותר בכל זמן ובכל מקום".
העצה שלי לרופא שמגיע למצב של החייאה: "ללחוץ חזק ומהר כמו שמד"א אומרים. זה מה שיגרום בסופו של דבר לכולם מסביב לחייך".
"חרדה, רגש ומתח עלולים לפגוע ביכולות שלך"
ד"ר זהר דותן, מנהל השירות האורו־אונקולוגי במחלקה לאורולוגיה, המרכז הרפואי ע"ש שיבא, ויו"ר החוג האורו־אונקולוגי הישראלי
רזומה: 15 שנה אורולוג, מתוכן היה שלוש שנים במנהטן ב־Memorial Sloan Kettering, בית החולים המוביל בעולם בתחום האונקולוגיה. מאחוריו אלפי ניתוחים.
הפעם הראשונה שניתחתי: "אני מודה שאני לא זוכר ממש את פרטי המקרה הראשון ומי היה החולה, מעבר לכך שזה היה בתל השומר ושזה היה ניתוח שקשור בסרטן. אני כן זוכר את ההתרגשות ואת החשש הטבעי של איך להתמודד ואת המתח הגדול. זוהי ללא ספק סיטואציה מלחיצה, כי כשאתה מנתח עם רופא מנוסה לצידך אתה יודע שיש מי שמגבה אותך. כשאתה זה שאחראי על הצוות, על האחיות ובוודאי שעל המטופל – האחריות עצומה לאין שיעור. מה שכן, היה לי רקע טוב בעקבות הניסיון שצברתי בארצות־הברית וזה חיזק אותי".
במבט לאחור: "תמיד הייתי מוכן לקראת הניתוחים, אבל ללא ספק בכל שנה שעוברת הניסיון שלך גדל והיכולות שלך משתפרות. אני יכול לקחת על עצמי מקרים יותר מורכבים, ובתל השומר מגיעים אליי לניתוח מקרים מסובכים שלא מגיעים אל בתי חולים אחרים. זהו תהליך ארוך עד שמגיעים לשיפור היכולות ולהתמודדות אישית עם מתח של פעולה שאתה לא רגיל לעשות אותה. נכון שעכשיו זה קורה לי פחות ופחות, אבל בניתוחים מורכבים זה עדיין קיים".
העצה שלי לרופא מנתח צעיר: "צריך לקחת בחשבון שהתהליך של להפוך לכירורג מנוסה ובעל יכולות הוא לדעת להתמודד עם מצבי לחץ ולנטרל חרדה, רגש ומתח כי הם עלולים לפגוע ביכולות שלך. בהחלט יש אלמנט של להפוך להיות מאוד מנוטרל רגשית, למרות שהרבה סיטואציות אינן פשוטות להתמודדות ובוודאי כשאתה בתחילת הדרך. חשוב לא פחות להיות שקול, רגוע מאוד ומחושב ולהבדיל בין טפל ועיקר ברמה של שניות – במה מתחילים ומה משאירים לאחר כך, כי זה מה שיקבע את גורלו של המטופל. הכי חשוב זה מה שאני אומר תמיד למתמחים שלי: להגיע הכי מוכנים שיש – להכיר את המטופל, את ההיסטוריה שלו, את הרקע, את הניתוח. אישית אני מתכנן בראש את כל התרחישים ומה אעשה בכל מקרה".
"לא הסטתי מבט לרגע מהמוניטור"
ד"ר שירי שקולניק, מתמחה בהרדמה, שנה חמישית, בבית החולים בילינסון
רזומה: לפחות מאות הרדמות, ייתכן שאלפים.
הפעם הראשונה שבה ביצעתי הרדמה: "אני זוכרת את התורנות הראשונה שלי כאילו זה היה היום – בתחום ההרדמה זו הפעם הראשונה שבה אנחנו מתפקדים כעצמאיים. זה מקצוע מיוחד כי אנחנו מתחילים לבצע תורנות רק אחרי תקופה של למידה והתנסות ורק אחרי שעמדנו בבחינה לגבי מצבים שבהם אנחנו עלולים להיתקל. בניגוד למה שקורה במחלקות אחרות, במחלקת הרדמה תמיד נמצא רופא בכיר, לכן אנחנו לא לגמרי לבד. ובכל זאת, זו הפעם הראשונה שבה אתה לבד עם חולה בחדר ואתה צריך לטפל בו, לקבל החלטות ולזהות מצבים לא תקינים. הפעם הראשונה שלי הייתה לפני ארבע שנים, כחמישה חודשים אחרי תחילת ההתמחות. הייתי מאוד נרגשת ודרוכה. זה היה ניתוח של תיקון חסימת מעי בחולה מבוגר. החולה כמובן לא ידע שזו הפעם הראשונה שלי, אבל אני הרגשתי את זה היטב. במהלך הניתוח עמדתי לבד בחדר. לא הסטתי מבט לרגע מהמוניטור. חיפשתי כל הזמן סימנים אם משהו לא תקין, ממש דריכות של פעם ראשונה. למרות שיש רופא בכיר בסביבה, ההרגשה היא שכובד האחריות מוטל על כתפיך ואתה נותן חשיבות עצומה לכל אירוע קטן".
במבט לאחור: "כבר אז, כשהסקתי מסקנות מאותה הרדמה, הבנתי שהמפתח שלי להצליח בתחום הזה הוא להשתמש בידע שאני צוברת ובניסיון כדי לטפל בחולים ולנסות לא להגיב בצורה אמוציונלית למה שמתרחש בחדר הניתוח. היום אני יודעת להבחין טוב יותר בין אירוע מינורי לבין אירוע עם פוטנציאל לסכנה אמיתית וממשית – ולהגיב בהתאם. בזמנו התייחסתי לכל הדברים בצורה הרבה יותר מחמירה. היום אני מבחינה בפער העצום בין הרופאה הדרוכה שהייתי אז לבין מה ומי שאני היום – בעלת הניסיון. אני כבר יודעת יותר טוב להגיב במצבים שונים, אני יותר נינוחה ורגועה בחדר הניתוח. בתחום שלי להחלטות שאתה מקבל במקום ולמעשים שאתה עושה יכולות להיות השפעות מצילות חיים והשפעות מסכנות חיים, לכן יש משמעות אדירה להתנהלות שלך באותו רגע. צריך המון ריכוז".
העצה שלי לרופא שירדים בפעם הראשונה: "פעל ככל האפשר בקור רוח ונסה לזהות מה עומד לפניך. כל הזמן תלמד ותחכים ותשתמש בידע שצברת. אל תפסיק להסיק מסקנות וללמוד מדברים שקורים לך וגם לרופאים אחרים מסביב. קח איתך לדרך את כל מה שאספת מפעם לפעם". •
