זו עדיין לא תנועה המונית של חזרה בשאלה, ולא הכאה על חטא בראש חוצות, אולם בשנה האחרונה כמה מחסידי הניאו־ליברליזם – “הדת” הכלכלית והחברתית השולטת בעולם זה מסוף שנות ה־70 – מביעים הרהורי חרטה ומצביעים על קורבנותיו הרבים והמיותרים של “הפרויקט” האידיאולוגי הזה.

הניאו־ליברליזם, המזוהה יותר מכל עם נשיא ארה”ב רונלד רייגן וראש ממשלת בריטניה מרגרט תאצ'ר, מתבסס על תפיסה חברתית, כלכלית ופוליטית שלפיה המדינה היא האויב הגדול ביותר של החירות האישית והיעילות הכלכלית. לכן, יש להפריט כל נכס ציבורי שאפשר, ולהעביר אותו לידי בעלי הון פרטיים שיפעלו ללא רגולציה ממשלתית מיותרת; צריך לקצץ קיצוץ מקסימלי בהוצאות הציבוריות, בעיקר בשירותים החברתיים, ולהפחית את שיעורי המס, הפוגעים בזכות הקניין; לצמצם את כוחם של ארגוני העובדים, המחבלים בגמישות הניהולית של מעבידים הרוצים לפטר עובדים ולהעסיק במקומם עובדי קבלן זמניים, על מנת להתחרות בשוק הגלובלי של סחר חופשי, שבו הון, סחורות ועובדים נעים ללא הגבלה. כך תאגידים כלכליים ובעלי הון, המשוחררים ממגבלות, ייצרו צמיחה כלכלית והעושר יחלחל לכולנו, כולל אלה המצויים בחלקים היותר נמוכים של הסולם החברתי־כלכלי.

לפני כשנה פירסמו כלכלנים מקרן המטבע הבינלאומית (אחד מהמוסדות המרכזיים של כנסיית הניאו־ליברליזם, שהיה אחראי ליישום מדיניות זו) מחקר המודה שמדיניות צנע של הקטנת החוב הלאומי באמצעות קיצוץ בהוצאות הציבוריות הביאה יותר נזק מתועלת. שאי השוויון העצום שיצרה מדיניות זו בעולם לא רק פגעה באנשים רבים אלא גם לא הביאה לצמיחה המובטחת, ושתנועות הון מהירות של בעלי הון ותאגידים בין מדינות שונות גורמות לאי־יציבות ומזיקות. כלכלנים בולטים, בהם חתני פרס נובל כמו פול קרוגמן, ג'וזף שטיגליץ, אמרטיה סן ואחרים הצטרפו אף הם לביקורת זו.

לאחר יותר מ־35 שנה מתברר שהאגדה הכלכלית הזו לא הייתה אלא צידוק להגדלת עוצמתם ועושרם של בעלי ההון על חשבון שאר האוכלוסייה, ויצרה את המשבר הכלכלי העולמי הגדול ביותר מאז שנות ה־30 – משבר המאמלל מאז שנת 2008 את חייהם של מיליארדי אנשים בעולם.

תוצאותיה של מדיניות הסחר הגלובלי החופשי שאינה מביאה בחשבון את האינטרסים של העובדים, שחלק גדול מהם איבד את מקור פרנסתו, הפכה לאחד הגורמים המרכזיים לרעידת האדמה והמחאה הפוליטית במערב. מחאה הבאה לידי ביטוי בהצבעה למועמדים כדונלד טראמפ מצד אחד ולברני סנדרס מצד שני, ולהצבעתם של רבים מהעובדים בפריפריה החברתית באנגליה בהתנתקות מהאיחוד האירופי, לאחר שמאסו בסדר שבו הם תמיד בצד המפסיד.

אצלנו הקונצנזוס הניאו־ליברלי חי וקיים מאז אמצע שנות ה־80, ומי שמוביל את המדיניות הכלכלית הזו למעלה מעשור הוא אולי המאמין האדוק ביותר של הדת הניאו־ליברלית, בנימין נתניהו. תחת הנהגתו גובשה מדיניות של הרעבת השירותים החברתיים ופגיעה מתמשכת ברשת הביטחון הסוציאלי המדולדלת – מדיניות שהצליחה להפוך את ישראל לאחת משיאניות העוני ואי השוויון במערב ויצרה צבא עצום של עובדי קבלן ארעיים חסרי ביטחון תעסוקתי.

לפי מחקר של ה־OECD חלקה של ההוצאה הממשלתית בתוצר בישראלי בעשור האחרון ירד ב־150 מיליארד שקלים. אולם בניגוד לקולות ההתפכחות שמתחילים להישמע בעולם, אצל ראש הממשלה, קובעי המדיניות ורבים מהכלכלנים, אין הרהורי חרטה ורצון לתיקון העוול, רק אמונה עיוורת בצדקת הדרך. את המחאות על אי־התממשות הבטחות האגדה הניאו־ליברלית תמיד אפשר להשתיק באמצעות האיום האיראני, מבצע צבאי תקופתי והטפה על חשיבות החיים עצמם על פני זוטות הנוגעות לאיכות החיים. √