בכל יום מימי חג הסוכות מכבד אותנו בנוכחותו אחד מהם ומביא איתו לסוכה, כשי לחג, מעלה רוחנית.

אברהם מביא חסד, יצחק גבורה, יעקב תפארת, משה נצח... בקיצור, דברים עמוקים ורציניים כאלה, שאני באופן אישי לא כל כך מבינה מה עושים איתם.

בין האושפיזין לא נמצאת אף אישה. אני תמהה. מה, אי אפשר היה להדביק איזו מעלה רוחנית גם לאחת הנשים המקראיות - אנא עארף - לדבורה את הנבואה, לחנה

את הדבקות, לשרה אמנו את האנטי-אייג׳ינג? ודאי שכן. כלומר, ודאי שלא. כי הדרת נשים היא חלק בלתי נפרד מהעולם התורני העתיק.

אבל גם השנים האחרונות לא עומדות בסימן אושפיזין נשים בחיינו. הדרת נשים במרחב הציבורי הולכת וצוברת תאוצה. עזבו את הסוכה, ראו מה הולך בצבא. פקודה חדשה שעליה חתם הרמטכ"ל לפני חודשיים מאפשרת לחיילים דתיים - אפילו לא חרדים - להימנע משמירה או מנסיעה עם חיילות ופוטרת אותם מהכשרה מקצועית במידה שהיא כרוכה בקבלת הדרכה מנשים. השנה חשפה כרמלה מנשה שחיילות ומ"כיות במחנה 80 לא הורשו להיכנס לשק"ם כשנמצאים בו טירונים חרדים, כי האחרונים מתקשים לקנות טוויסט בסביבה מעורבת. מה שקרה הוא שתחת הערך הדמוקרטי היפה "שוויון בנטל", מעודדת המדינה את חייליה הדתיים ומבטיחה התחשבות ברגשותיהם. רק מה לעשות שרגשותיהם תובעים אפליה, הדרה וחוסר התחשבות ברגשותיהם של אחרים. כלומר, אחרות. יותר ויותר אנחנו שומעים על סידורי הסעה נפרדים בצבא, על ביטול שירת נשים

ועל הקפדה בנושאי צניעות. לא שאני מבינה את הקשר בין צניעות לבין כמות בד, אבל גם אם הוא ישנו, קשה לי להבין למה זו צריכה להיות בעיה של הנשים ולא של הגברים שדורשים אותה. שיקפידו הם על איפוק או ימלמלו מנטרות מרגיעות במידה שקשה להם.

ומהצבא להשכלה. המח"רים הם מסגרות אקדמיות נפרדות לחרדים. הם הוקמו בסבסוד המדינה ובפיקוח המועצה להשכלה גבוהה מתוך מטרה טובה: לעודד את כניסתם של חרדים למעגל העבודה ולשלבם במארג החברתי הכללי. המסגרות הייחודיות הורחקו מהקמפוסים, והן מתנהלות בהפרדה מגדרית נוקשה המפלה מרצות וסטודנטיות. אני עוקבת לאחרונה אחר הפרסומים של ד"ר יופי תירוש, אחת מהנאבקות המרכזיות בנושא הזה בפרט, ובנושא הדרת נשים בכלל, ולמדה שההפרדה בכיתות הלימוד הולכת ומתפשטת עד לברזיות בחצר המשותפת, שמרצות אינן מורשות ללמד את הסטודנטים הגברים ובכך נפגעת פרנסתן, שחלק מחומר הלימוד האקדמי "נשמט" מטעמי עיכול ושלבושן של סטודנטיות חרדיות נבדק ללא הרף. בקיצור - כיף.

מדוע "הדרת נשים" היא אפליה מסוכנת במיוחד? משום שהיא עוסקת בהיעדר ולא בנוכח, ואת ההיעדר, מטבע הדברים, קשה יותר לראות. העין מתרגלת למציאות הנוכחית ומתקשה לדמיין מציאות חלופית. מה שיש, ולא מה שאין, מתקבע בתודעתנו כנורמלי וכטבעי. את הנשים הנעדרות מהסגל האקדמי, מהמועצות הדתיות, מטקסי הקבורה בבתי העלמין, מתוכניות האקטואליה, מערבי השירה, מהשפה, קשה לראות, וזה בדיוק מה שמסוכן בזה.

קחו למשל את ויקיפדיה. האם שיערתם שמתקיימת גם שם, במחוז הליברליות והקדמה, הדרת נשים? שמעתם על הפרויקט החשוב והאמיץ של ד"ר שרון גבע, היסטוריונית פמיניסטית החתומה על הפרויקט "מעלים ערך: מחזירות נשים להיסטוריה", שבמסגרתו נחקרו ונכתבו והועלו לוויקיפדיה הישראלית ערכים על נשים? אז כן, מתברר שגם הזיכרון ההיסטורי לוקה בשוביניזם. כי גם ההחלטה מה ראוי להיזכר ומה לא ראוי להיזכר, קשורה לנקודת מבט. וכיוון שאת רוב ההיסטוריה - כמו גם את הערכים בוויקיפדיה, ההלכה, ודיני סוכות - כתבו גברים, אין זה מפליא שהיא מוטה לטובתם. לא מרוע. סתם מהמשקפיים המגדריים, מחינוך ומאינטרסים סמויים. הרי לו אני הייתי כותבת ערכים בוויקיפדיה, מן הסתם הייתי כותבת ערך בשם "פסטיגל" ומסבירה שם איזו סכנה קיומית זו לבנות מיני. אני לא בטוחה שגבר היה כותב ערך מקביל.

הדרת נשים מהמרחב הציבורי מקצינה בשנים האחרונות. מה שנשמע לנו עכשיו כמו אבסורד מוחלט, יכול בעתיד להתקבע כנורמה. לכן כשמשרד התרבות מוציא הודעה שהוא מתעתד לפרסם הנחיות לקוד לבוש צנוע באירועים שהם במימונו, כלומר, במימוננו, כדאי מאוד להתחיל להיבהל. זוכרים את "שלומית בונה סוכה"? בטח הילדים שלכם כבר חזרו עם השיר הזה מהגן. אז אם אנחנו באמת חפצות וחפצים בסוכת שלום מוארת וירוקה, זה לא מספיק שכולם כבר יודעים ששלומית מחזיקה פטיש ומסמר ובונה סוכה לא פחות טוב מבוב הבנאי, מה שחשוב זה שהיא תוכל להרגיש שם - כמו בכל מרחב ציבורי אחר - אושפיזה רצויה ושוות זכויות.