תחילת חודש אפריל 1974 נפל דבר בישראל: ועדת אגרנט לחקר מלחמת יום הכיפורים פירסמה את עיקרי מסקנותיה. יום למחרת, כשהגיע ללשכתו במשרד מתאם הפעולות בשטחים בקריה שבתל־אביב, מצא האלוף שלמה גזית הודעה דחופה: "שר הביטחון, משה דיין, מבקש שתתייצב במשרדו – מיד!"
"אני מניח שאתה יודע לשם מה הזמנתיך", פתח דיין את השיחה בדרכו הישירה, נטולת הגינונים. "עכשיו אין אפילו רגע זמן להתווכח – אתה מקבל מיד את תפקיד ראש אמ"ן מאלי זעירא".
בדיוק 42 שנים אחרי המלחמה שהובילה לרגע הזה, גזית נזכר בו בחיוך ואומר לעצמו: "לא רציתי בתפקיד הזה, כי דובר אז על משימה גדולה, אם לא בלתי אפשרית – שיקום אגף המודיעין שהיה הרוס ומושפל. אבל ידעתי שאין טעם להתווכח. לא הייתה לצה"ל אלטרנטיבה לאיוש התפקיד. הייתי הקצין הבכיר היחיד שהיה לו ניסיון מודיעיני קודם, ולא הייתה לו שום מעורבות במחדל יום הכיפורים".
אחרי שיחה קצרה עם זעירא נכנס גזית לתפקיד. באותו יום שלח הנספח הצבאי הטורקי בישראל מכתב ברכה לראש אמ"ן החדש וצירף אליו עותק מעיתון היוצא בארצו ובו תמונה גדולה של גזית לצד הכותרת – "בן איסטנבול מונה לראש המודיעין של ישראל!" "וכך", אומר גזית בחיוך, "הילד שלמה ויינשטיין אשר עלה ארצה בגיל שש מאיסטנבול, שהתמודד כתלמיד ועולה חדש עם בעיות הסתגלות קשות בארץ החדשה ועם שפה זרה, סגר מעגל – אחרי 41 שנים".
אבל היו אלה הרגעים השקטים האחרונים של גזית בתפקידו החדש. בחמש השנים שבהן כיהן בתפקיד היה עד ושותף לכמה מהמהלכים הדרמטיים בתולדות המדינה – הפקת הלקחים ממלחמת יום הכיפורים, שיקום מערך המודיעין והסוכנים, השלום עם מצרים, המעקב אחר פרויקט הנשק הגרעיני של סדאם חוסיין, המאבק בטרור ותחילת המגעים עם אש"ף.
בשנים האחרונות ניהלתי עם גזית (90) כמה שיחות מרתקות. שמחתי לגלות שהזמן לא פגע בזיכרונו, בכושרו האינטלקטואלי או בחוש ההומור הדק שלו. הספר "בצמתים מכריעים" הרואה אור בימים אלה (הוצאת ידיעות ספרים), בעריכת רמי טל, הוא דיווח מפורט, מפוכח, אמיץ מאוד ועתיר גילויים על 70 שנותיו של גזית בשירות מערכת הביטחון ומדינת ישראל. למרות חזותו האינטלקטואלית והכאילו־רכה של גזית, הוא אינו חושש להגיד את האמת שלו ותמיד רואה צעד אחד קדימה.
1. מלחמת העצמאות: "מפקדי כנופיות" שניצחו
גזית, שנולד כאמור באיסטנבול וגר שם עד גיל שש, גדל במשפחה אשכנזית דוברת גרמנית, שהיגרה לטורקיה ממזרח אירופה. "כשהגענו ארצה, הייתי העולה החדש היחיד בכיתה, ילד בן שש שאינו יודע קרוא וכתוב וללא אף מילה בעברית". בעוד אחותו שרה ואחיו מרדכי (שהיה לימים מנכ"ל משרד החוץ ומשרד ראש הממשלה) הספיקו ללמוד בטורקיה והיטיבו לקרוא ולכתוב גרמנית, שלמה ידע רק גרמנית בסיסית מהבית ועם הזמן שכח גם אותה. "וכך איבדתי כמעט לחלוטין את היכולת להידבר עם הוריי. מגיל שבע או שמונה חדלו הוריי להיות מעורבים בהתפתחותי ולהיות שותפים לבעיותיי ולצרכיי", הוא מספר.
ייתכן שדווקא נקודת המוצא הקשה הזו עיצבה את דמותו של גזית כבעל מחשבה עצמאית ומקורית, לעיתים אף מרדנית, שלא היסס לומר בהמשך גם את מה שמפקדיו וראשי הממשלה לא אהבו לשמוע.
גזית שירת בפלמ"ח ועם פירוקו נטל חלק במסגרת צה"ל בשורת קרבות מלחמת השחרור. גם כאן, כמו באינספור נושאים אחרים, הוא מביע דעות שונות מהמקובל על האופן שבו נוהלה המלחמה ועל הדרך שבה הצליחו היהודים לנצח: "בן־גוריון צדק כשצפה את הפלישה של צבאות ערב וראה את הצורך להעמיד מולם טנקים, תותחים ומטוסים. אלא שבן־גוריון חשב שמול הפלישה הזו יש להעמיד צבא סדיר ובראשו למנות קצינים, ששירתו בצבאות סדירים זרים. אבל לא היו לנו טנקים ומטוסים, והמפקדים המנוסים האמיתיים היו בעצם מפקדי 'כנופיות' – האנשים של הפלמ"ח וההגנה. המזל שלנו היה שבאופן עדין, ולא כמרד גלוי, הצליחו למנות מתחת לאפו של בן־גוריון את המפקדים מתוך ה'כנופיות' הללו, למרות שלא קיבלו כל הכשרה, והם אלה שהובילו לניצחון", נזכר גזית.
2. צה"ל הטרי: גשם כ"מצב חירום"
עם הקמתו של צה"ל החל גזית לשמש בשורת תפקידי מטה, לרבות הרל"ש של סגני הרמטכ"ל מרדכי מקלף ומשה דיין, ובהמשך היה ראש לשכתו גם כרמטכ"ל. אחד הסיפורים שהוא מזכיר מהתקופה ההיא התרחש בחורף של שנת 1952, שהיה סוער וגשום במיוחד. המצב בארץ, ובמיוחד במעברות, הפך בלתי נסבל, ונדרש פתרון רדיקלי ומיידי. בן־גוריון קרא אליו את יגאל ידין, שהיה אז הרמטכ"ל והורה לו להכין ליום המחרת תוכנית להטלת משטר חירום במדינה, כאשר כל הסמכויות יועברו לידי צה"ל.
"לא ידענו איך 'אוכלים' משימה כזו", משחזר גזית. לבסוף, לאחר ליל שימורים במחיצת יצחק רבין, הוכן נייר מטה ובו תוכנית להכרזת מצב חירום צבאי במדינה. למרבה המזל, הגשם פסק בינתיים, השמש ביצבצה מבין העננים והתוכנית נותרה על הנייר.
"ובכל זאת, לקח אישי שלי מאותה פרשה", אומר גזית, "הוא שלמדתי להכיר את הַקלות שבה ניתן לרתום את הכלי הצבאי להשתלטות על המדינה. אנשי צבא הם מרובעים. אם מחר תצא פקודה: 'אתם צריכים לפרוש את הכוחות לאורך מדינת ישראל' – הם יבצעו אותה".
גם היום?
"כן. והיום יש בעיה חמורה לא פחות: מפקדים רבים מתלבטים בשאלה אם לשאול את המורה הרוחני שלהם, או לא. אין לי בעיה עם חובשי כיפה בצבא, אבל השאלה מה היא שרשרת הפיקוד של הקצין הזה. עוד לפני הרבה שנים, עם תחילת ההתנחלות הבלתי חוקית בגדה המערבית, הייתי נוכח ברגע שבו הרמטכ"ל מוטה (מרדכי גור) הודיע לראש הממשלה יצחק רבין שצה"ל לא יוכל לפנות את החבורה הזו. 'זו תהיה התכתשות שלא נוכל לעמוד בה', הוא אמר לו".
3. פעולות התגמול: "מדיניות שגויה"
גזית עמד גם במרכז התכנונים וקבלת ההחלטות של מדיניות פעולות התגמול בשנות ה־50, שגרסה שיש להגיב בחריפות על פשיטות הפדאיון (כפי שכונו אז המחבלים). אבל גם עליה הוא מותח ביקורת חריפה: "אדון בן־גוריון הורה לפתוח באש על הערבים שביקשו לחזור לבתיהם. אז אנחנו הרגנו אותם ובעצם הבאנו לכך שבפעם הבאה שהם הגיעו – זה היה עם נשק וכדי להרוג יהודים.
"חסידי פעולות התגמול המיידי והקשה היו הדרג הצבאי ושר הביטחון. מנגד עמדו מי שביקשו להימנע מהסלמה לאורך הקו, מתוך רצון להגיע להידברות עם המנהיגות הערבית. בראש אלה עמד שר החוץ, משה שרת. לא קוימו דיונים מסודרים בנושא הזה ולא התקבלו החלטות על מדיניות. מה שקבע היו ההתפתחויות היומיומיות של פיגוע, גמול והסלמה".
וכיצד אתה רואה את הדברים בדיעבד?
"היום אין לי ספק שמדיניות פעולות התגמול הייתה שגויה. לא ראינו – או שלא הטריד אותנו – תהליך ההסלמה שיצר איום חדש ומסוג שונה – תהליך שהוליד מרוץ חימוש, ולבסוף הביא למלחמה בלתי נמנעת – מלחמת סיני. מה שמטריד אותי זה שלא למדנו את הלקח. גם היום, לאחר ניסיון של כמעט 70 שנה, עודנו דבקים באותה מדיניות, שלפיה 'הערבים מבינים רק כוח'".
4. יחידה 101: "תרמה להסלמה בקווים"
לביקורת לא קלה מגזית זוכים גם היחידה שביצעה חלק גדול מהפעולות התגמול הללו – יחידה 101 — ומפקדה, אריאל שרון.
"מה שאפיין את ה־101 ושרון היה הביקוש האובססיבי לקבל אישורים לפעולה. מיד עם היוודע דבר פיגוע או היתקלות, שרון וקציניו היו מתייצבים במחלקת המבצעים, אצל ראש אג"ם והרמטכ"ל, עם תוכנית למבצע גמול. הם חששו שאם הפעולה לא תאושר מיד, עוד באותו לילה, או לכל המאוחר בלילה שלמחרת, היא כבר לא תזכה לאישור. מדיניות זו אכן ניצחה. כמעט כל הפעולות המבוקשות אושרו על ידי הדרג המדיני, ופעולות אלה תרמו לא מעט להסלמה לאורך הקווים".
בניגוד לדעה הרווחת כאילו יחידה 101 השפיעה לטובה על רוח הלחימה של צה"ל, אומר גזית כי ההפך הוא הנכון: "קיומה של 101 דחה במשך שנים את הקניית רוח הלחימה לכלל יחידות צה"ל. משנדרשה החלטה על פעולה צבאית, העדיפו שוב ושוב להטיל זאת על יחידה 101 או על חטיבת הצנחנים (שבתוכה נקלטה היחידה) ולא להעמיד למבחן את כלל הצבא. הייתי סגן מפקד חטיבת גולני. התחננו שייתנו לנו לפעול, אבל את הכל הם הטילו על הצנחנים".
5. מבצע קדש : "האסטרטגיה הכוחנית"
באשר למבצע קדש, גזית מודה כיום כי "על הצורך וההיגיון של ה'קנוניה' שעשינו עם בריטניה וצרפת לא חשבתי בשעת מעשה. כמו כל קצין ומפקד, בזמן שהוא ממלא תפקיד, גם אני הייתי שש אלי קרב.
"בריטניה וצרפת יצאו מן המערכה הצבאית באפס הישגים. הכישלון שלהן היה עוד נדבך, אולי המרכזי, בחיסול האימפריות שלהן. מצרים יצאה המנצחת הגדולה. התעלה נותרה מולאמת ובשליטה מצרית. מבין שלוש השותפות ל'קנוניה', ישראל יצאה המורווחת היחידה – קיבלנו הבטחות לפירוז חצי האי סיני מכוחות מצרים, למניעת פעולות הפדאיון מתחום הרצועה וכמובן – חופש השיט במצרי טיראן. 11 השנים הבאות הוקדשו כולן לעניין אחד – ארגון, אימון ובניית כוחו של צה"ל. זו הייתה הזדמנות חד־פעמית לעשות את זה, שלא חזרה לא לפני זה ולצערי לא מאז. בשנים הללו נזרעו זרעי הניצחון של מלחמת ששת הימים.
"אבל", ממשיך גזית, "בישראל דבקה תווית ה'קנוניה' שעשינו עם שתי מעצמות קולוניאליסטיות בסוף דרכן, כאילו כהוכחה לצדקת הטענות הערביות, המגדירות אותנו כמדינה בשירות הקולוניאליזם של מדינות המערב. חשוב הרבה יותר – ההצלחה הצבאית המוחצת תרמה לא מעט לאימוץ האסטרטגיה הכוחנית של ישראל, לעומת אפשרות אימוצה של אסטרטגיה מדינית. פרישת משה שרת מתפקיד שר החוץ ומן הקבינט הממשלתי הותירה את ממשלת בן־גוריון ללא נציג של המדיניות האלטרנטיבית – ללא ניסוי הדרך המדינית".
6. מלחמת ששת הימים: "עדיין מחפשים פתרון"
בספטמבר 1965 השיג המוסד את מה שראשו באותה תקופה, מאיר עמית, הגדיר "אחד מההישגים המודיעיניים הגדולים בהיסטוריה של המדינה": הקלטות ועידת הפסגה הערבית בקזבלנקה, שבה דנו ראשי מדינות ערב, בראשות נאצר, במידת המוכנות של צבאותיהם למלחמה עם ישראל. ההקלטות הגיעו למחלקת המחקר של אמ"ן, אז תחת פיקודו של גזית. שם הן תומללו, תורגמו לעברית ופוענחו. צוהר חסר תקדים למתרחש מאחורי הקלעים של הנהגת האויב נפתח בפני ישראל.
"ההקלטות הללו, שהיו באמת הישג מודיעיני בלתי רגיל, חידדו לנו את ההבנה שפני מדינות ערב לעימות ושצריך להתכונן לקראתו ברצינות. ברמה הצבאית ידענו עד כמה הן לא מוכנות למלחמה. הגענו למסקנה שהשריון המצרי במצב עלוב ואינו מוכן לקרב. טליק (האלוף ישראל טל ז"ל, מפקד גייסות השריון) פסל בבוז את חוות הדעת שלנו ואמר שלא ייתכן שהמצב שם כל כך חמור. ראינו אחר כך מי צדק".
החומר שנכלל באותן הקלטות "ביסס את התחושה של צמרת צה"ל, שננצח במלחמה נגד מצרים. נבואות החורבן ותחושות ההפסד הקרֵב היו נחלת הרחוב בישראל והפקידים שמחוץ למערכת הביטחון. אנחנו היינו בטוחים בכוחנו".
עם זאת, חטיבת המחקר של גזית לא ראתה ולא חזתה את ההידרדרות שהובילה למלחמת ששת הימים. גזית מודה בעובדות, אבל לא באשמה: "במחלקת המחקר לא ידענו להצביע על תהליך הסלמה חד־כיווני שיוליך למלחמה. אף אחד מהגורמים המעורבים – לא ישראל ולא מנהיגי ערב – לא חזה מלחמה ולא רצה בה באותו מועד.
"חלפו מאז כבר כמעט 50 שנה ואנחנו עדיין מחפשים פתרון לתוצאותיה של המלחמה הזו. בראייה היסטורית, זו ככל הנראה המלחמה השנייה בחשיבותה למלחמת העצמאות. הניצחון במלחמת העצמאות איפשר את הקמת המדינה. אבל הניצחון במלחמת ששת הימים עלול להסתיים בסופה של ישראל היהודית והדמוקרטית".
7. אחרי המלחמה: המסמך שלא נקרא
ביום האחרון של מלחמת ששת הימים כינס גזית את צמרת חטיבת המחקר, שאותה תיגבר בכמה מומחי אקדמיה בולטים, לשורת דיונים מרתוניים. אלה הולידו את אחד המסמכים החשובים ביותר בתולדות אמ"ן.
תחת הכותרת "הצעת מדיניות חדשה לישראל" הציע גזית לראשי המדינה לנצל את תוצאות המלחמה – בדיוק בכיוון ההפוך מגבהות הלב שחשו בעקבות הניצחון. "ידעתי שאין זה בתחום האחריות המוגדר של מחלקת המחקר, אבל הנחתי שבנסיבות שנוצרו, לא ידקדקו עימי בקטנות ובפורמליסטיקה".
במסמך נאמר, בין השאר, שישראל "חייבת לנצל את המצב שנוצר על מנת להגיע למכלול יחסים חדש בינינו לערבים. כמטרת מקסימום – שאיפתנו להסכם שלום מלא ורשמי עם כל העולם הערבי. כמטרת מינימום – התוויית תנאים חדשים לדו־קיום דה־פקטו, תוך סילוק נקודות החיכוך העיקריות בינינו לעולם הערבי".
במרכז המסמך עמדה הקריאה לפתור את בעיית הפליטים על ידי ביצוע החלטת החלוקה מ־1947 באמצעות "הקמת מדינה פלסטינית עצמאית בשטח המשולש ובשטח רצועת עזה. מובן שגבולות מדינה זו יהיו מושפעים מן המציאות של 19 השנים האחרונות. ישראל תפעל, תסייע ותפצה את הפליטים הפלסטינים".
המסמך הופץ לראשי המדינה וקהילת המודיעין – אך לאיש לא היו כנראה פנאי או רצון לדון בו. "אני שואל את עצמי מדי פעם – אילו הגיע המסמך לדיון, כלום היה סיכוי שמישהו ישקול ברצינות את הצעתנו ואת התוכנית שהעלינו?" – תוהה גזית היום.
8. ההתנחלויות: "גרעין פנאטי"
גזית, ששימש כמתאם הפעולות בשטחים, מעיד שמשה דיין ניסה לפעול נגד ההתנחלויות של אנשי גוש אמונים בחברון – אך מספר גם שדיין תומרן בידי יגאל אלון, שתמך בהתיישבות בסתר, ומנחם בגין, שתמך בה בגלוי.
"בעיניי זו הייתה חבורה פנאטית וקיצונית, שאחד מראשיה היה הרב לוינגר, שהצליח להוציא אפילו אותי משלוותי, עד שיום אחד זרקתי אותו מהמשרד שלי. הם פעלו לדעתי בדרכי מרמה כדי להתיישב בלב חברון שהייתה אז — קשה להאמין — העיר הכי ידידותית והכי נוחה עבורנו.
"הגרעין הפנאטי הזה אמר אז, ואומר גם היום: אם אני צריך להיכנס לקונפליקט בין האמונה הדתית שלי וביצוע המשימה שהקב"ה הטיל עליי, כלומר יישוב הארץ, ובין ממשלת ישראל, הקב"ה קודם".
9. יום הכיפורים: הקמת "איפכא מסתברא"
שלמה גזית היה, כאמור, הבכיר היחיד במערך המודיעין של צה"ל שלא היה קשור בשום דרך עם מחדל 1973, ולכן היה המועמד היחיד לתפקיד ראש אמ"ן, אחרי פרסום דו"ח אגרנט.
"מהיום שנכנסתי לתפקיד שאלתי את עצמי מה אני הייתי עושה לו ישבתי בראש השולחן במקום אלי זעירא. איך אני הייתי נוהג? האם הייתי מגיע למסקנה אחרת לגבי כוונות האויב ואומר שהוא כן מתכוון לצאת למלחמה? המסקנה שהגעתי אליה הייתה שכנראה הייתי מגיע לאותה הערכה, אבל הייתי מציג אותה אחרת לקברניטים – לא בביטחון מוחלט ולא בהחלטיות כמו שאלי עשה.
"ההבדלים בינינו ניכרו עוד קודם, כשהוא היה ראש אמ"ן ואני מתאם הפעולות בשטחים, והיינו מגיעים להציג נושא לקבינט. כשאתה מביע ספקנות, פעמים רבות מתקבלות החלטות שונות".
אחד החידושים המרכזיים שהכניס גזית לאמ"ן בניסיון ליצור מנגנונים שימנעו חזרה על טעות 1973 היה הקמתה של "מחלקת הבקרה" – המוכרת לכל כיחידת "איפכא מסתברא". תפקידה עד היום הוא לקרוא תיגר על המוסכמות והלכי המחשבה המקובלים בחטיבת המחקר ולהציג תמיד את העמדה ההפוכה והמתנגדת.
10. פרשת יגורי: שבוי או בוגד?
אחד הנושאים הכאובים ביותר שעימם נאלץ גזית להתמודד כשנכנס לתפקידו כראש אמ"ן היה השבויים שחזרו ממצרים ומסוריה אחרי מלחמת יום הכיפורים. לגזית ולאנשיו היה ברור שרוב השבויים נאלצו בסופו של דבר לספר משהו לחוקרים שלהם.
אבל השבוי שהטריד את ראשי אמ"ן באותה תקופה יותר מכולם היה סא"ל אסף יגורי, מג"ד מילואים בחטיבה משוריינת, שנפל בשבי המצרי בקרבת התעלה. לפני כמה שנים פירסמנו כאן עדויות של אנשי מחלקת ביטחון שדה במטכ"ל, שפגשו את השבויים עם חזרתם במתקן חקירות מיוחד שהוכן בזכרון־יעקב. הם אמרו בראיון שגרסתו של יגורי, כאילו שהה בכלא עם שאר השבויים, הייתה לא נכונה וטענו שהוא בילה את זמנו בהילטון קהיר, בתנאי פאר, שיתף פעולה עם המצרים ואף עלה חשד שגויס על ידם לשמש סוכן שלהם עם חזרתו לישראל.
גזית מאשר עתה את הפרטים שהובאו אז ומוסיף עליהם פרטים חדשים. "מה שהפתיע את אנשינו היה התחמקותו של יגורי מתחקיר השב"כ. מסיפורי חבריו לשבי נודע לחוקרים שיגורי לא עבר את הטיפול השגרתי של החקירה המצרית. לא ידענו דבר על אופי והיקף היחסים שנרקמו בינו לבין המצרים".
זמן קצר אחרי שיגורי חזר מהשבי התקשר שמעון פרס לגזית וסיפר לו שיגורי הציע לו לצאת בשליחות מדינית למצרים. "יגורי התייצב במשרדי ושטח בפניי את הצעתו: לצאת למצרים כדי לחדש את הקשר שהיה לו עם הקצינים המצרים הבכירים בתקופת שביו. 'בכוונתי', הוא אמר, 'לנסות לפתוח איתם או באמצעותם משא ומתן מדיני'".
גזית הזכיר ליגורי שטרם עבר את התחקיר הביטחוני בשובו מהשבי ואמר: "כל עוד לא אקבל אור ירוק מהשב"כ, שיודיע לי שאתה נקי", לא יעלה על דעתו להמליץ על אישור בקשתו. "הצעתי לו, לטובתו, לעבור את התחקיר מוקדם ככל האפשר. יגורי הבטיח שילך, אך לא הגיע לשם".
כשיגורי נבחר לכנסת, נודע לגזית שהוא מועמד לחברות בוועדת החוץ והביטחון. "עוד באותו לילה, בשעה מאוחרת, באתי לביתו של יגאל ידין, ראש סיעת ד"ש שבמסגרתה נבחר יגורי לכנסת, עידכנתי אותו וביקשתי שיגורי לא יוצב בוועדת החוץ והביטחון. ועוד בקשה הייתה לי — שלא יזכיר את התערבותי".
למחרת, מספר גזית, התפרץ יגורי למשרדו וצעק: "מה אתה עושה לי? אתה הורס את עתידי ואת הקריירה הפוליטית שלי!" גזית משחזר: "הזכרתי לו את שיחתנו הקודמת, חזרתי על המלצתי שיעבור את התחקיר הביטחוני והבהרתי לו כי כל עוד לא יעשה כן, 'זה עומד בדרכך'". יגורי הכחיש בכל תוקף את החשדות נגדו, הבטיח עוד פעם שהוא בדרכו לשב"כ, אך נעלם שוב. ידין עמד בדיבורו וחסם את דרכו של יגורי לוועדה היוקרתית.
גזית מסכם את הפרשה: "עד היום אינני יודע אם יגורי גויס למודיעין המצרי. חשדתי שיש אפשרות כזו, והתנהגותו רק העצימה בעיניי את החשד הזה".
אלמנתו של יגורי, שנפטר בינתיים, הכחישה אז בתוקף את החשדות נגדו. חרף פנייתנו, עד סגירת הגיליון לא התקבלה תגובתה העדכנית.
11. אנטבה: לפברק סיפור כיסוי
גזית היה ראש אמ"ן גם בתקופה שבה נערכו מבצעים ופעולות נגד הטרור הפלסטיני. החשוב שבהם היה ללא ספק מבצע אנטבה. היום הוא מספר שהבין מהר מאוד שההכנות הקדחתניות למבצע, שהיו מעורבים בהן אלפי אנשים, עלולות לדלוף, והדבר "עלול להביא לנקיטת אמצעי זהירות של שלטונות אוגנדה, הנהלת נמל התעופה באנטבה וחבורת המחבלים".
כדי להסביר אחרת את התכונה הצבאית הרבה, הדליפה מחלקת הדיס־אינפורמציה באמ"ן לשורת מקורות וצינורות מידע, כי ההכנות הן למבצע אחר – גדול ונורא: "חדירה של כוח גדול ללבנון במטרה לחדור ולשבות אפילו מאות בני ערובה לבנונים. כל זאת כדי שאם יתחילו החוטפים באנטבה לממש את איומם ולהוציא בני ערובה להורג, תוציא ישראל להורג מספר זהה של לבנונים. חלק מהנספחים הצבאיים המשרתים בישראל האמינו לסיפור, או לפחות חשבו שיש טעם לבדוק אותו, ויצאו במוצאי השבת צפונה, לגבול לבנון, על מנת לראות ולדווח".
עם סיומו המוצלח של המבצע נחתו המטוסים בארץ והאדם הראשון שהחטופים פגשו היה גזית, שתידרך אותם: "בעוד שעה קלה תגיעו ללוד. ממתינה לכם שם קבלת פנים המונית, יעוטו עליכם עיתונאים וצלמים מכל העולם. בקשתי פשוטה וברורה – ספרו כל מה שתרצו על חטיפת המטוס, על הימים שעשיתם באנטבה ועל התנהגות המחבלים החוטפים. אך מאומה לא על מבצע החילוץ. תגידו רק: 'ישַנו, שמענו יריות והוראות בעברית שלא להרים ראש, ולאחר מכן הובילו אותנו למטוס ההרקולס, בדרך חזרה הביתה. זה מה שאנו יודעים".
עד היום גזית מתפעל מהמשמעת שגילו החטופים: "כולם נשמעו להוראות ושמרו על שתיקה. ההדלפות על פרטי המבצע, והיו רבות כאלה, באו תחילה מן הפוליטיקאים, ובשלב השני, אחרי 20 שנה, מהלוחמים".
היו פרסומים שהחלטת להדיח את מפקד הסיירת, יוני נתניהו ז"ל, מתפקידו זמן קצר לפני המבצע?
"הדברים אינם נכונים. לא החלטתי ולא התכוונתי להדיח אותו. עמדתי לקרוא לו לסדר, שכן בינו ובין קצינים רבים בסיירת הייתה מערכת יחסים לא טובה. צריך להבין שהיחידה בתקופה ההיא לא הייתה באמת צבא. זו הייתה כנופיה, ומכאן גם עוצמתה. היה אפשר לעשות שם דברים בסגנון אחר ובהתייחסות אחרת לגמרי. עם הכנופיה הזו לא היה פשוט להסתדר, ויוני לא כל כך הצליח. התכוונתי להגיד לו שייקח את עצמו בידיים".
12. ביקור סאדאת: החלטה של אדם אחד
כשבגין נבחר לראשות הממשלה ב־1977, הוא החליט למדר את אמ"ן מהמגעים החשאיים שקיים עם מצרים, לקראת ביקור הנשיא סאדאת בישראל. "לכן, כשפורסמה הידיעה הראשונה על הביקור, לא ידענו באמ"ן כיצד לפרשה", משחזר גזית. "בתחילה סברנו שמדובר בעוד גימיק של יחסי ציבור מצד סאדאת ושאין לו כוונה של ממש לבוא ארצה. לא היינו מוכנים להכיר באפשרות שמה שנראה בלתי אפשרי הוא אפשרי.
"בסופו של דבר הכישלון של אמ"ן בקריאת המהלך של סאדאת נובע מכך שזו הייתה החלטה של אדם אחד, בינו ובינו. במדינה טוטליטרית לא צריך להכשיר את לב העם. פשוט עושים".
גם הרמטכ"ל גור חשד שמדובר בשקר. הוא אף אמר בראיון שלהערכתו סאדאת אינו מתכוון להגיע לישראל ולכונן עימה שלום אמת, וכי הכרזתו היא עוד תרגיל הונאה מצרי.
גזית מגלה שלפי דרישת ראש הממשלה, הורה שר הביטחון, עזר ויצמן, לגור לחזור מיד ארצה לשיחה קשה מאוד. ויצמן יצא לירושלים לקבל את אישור ראש הממשלה להדיח את הרמטכ"ל. אלא שבדרך אירעה לויצמן תאונה. הוא נפצע קשה, וגור ניצל.
גם סגן ראש הממשלה, יגאל ידין חשש שמדובר בתרגיל שטני. יום לפני הביקור הוזמנו גזית וראש המוסד יצחק חופי בבהילות למשרדו של בגין – שם ישבו ראש הממשלה וסגנו. בגין אמר כי ידין "חרד שמא אין יוזמה זו אלא מסך הונאה לקראת מתקפה צבאית של המצרים עלינו", וכי במקביל להתקפה יפרוץ מתוך המטוס של סאדאת גדוד קומנדו שיהרוג את כל האח"מים שנאספו כדי לקבלו.
גזית נדהם. "נזקקתי לשהות קצרה כדי להתעשת לפני שהגבתי ואמרתי, 'אין לנו כל אינדיקציה ליוזמת מתקפה מצרית. איננו רואים כל סיבה לדאגה'". ראש המוסד חופי תמך בגזית, אבל ידין התעקש: "אסור לנו לקחת סיכון. אני מציע לגייס מיד שתי אוגדות משוריינות ולהורידן לסיני".
בגין הודיע שמכיוון שידין משמש כממלא מקום שר הביטחון, שהיה כאמור בבית החולים, הוא משאיר זאת להחלטה שיקבל ידין עם צמרת צה"ל.
גזית וגור חיפשו דרכים כיצד למנוע את הצעד שהם חששו שעלול להתפרש על ידי המצרים כיוזמה התקפית ולעורר מלחמה במקום שלום. הם מיהרו למסוק הרמטכ"ל, שהטיס אותם לבית החולים שיבא, אל מיטתו של ויצמן. "מצאנו אותו שוכב, חבול וחבוש, עם רגל מגובסת תלויה באוויר. הסברנו לו את מה שקרה וביקשנו את התערבותו. ויצמן התקשר מיד לבגין: 'אני אמנם מאושפז, אולם עודני חי ומבין מה מתרחש. אני מבקש כי לא יוחלט דבר מבלי לקבל לכך גם את הסכמתי!' ויוזמת הגיוס בוטלה".
ויצמן צירף את גזית כיועצו לענייני מודיעין בכל המגעים עם מצרים. לקראת הפגישה הראשונה עם סאדאת הכין גזית את עצמו לשאת כמה משפטים נמלצים ברוח "אדוני הנשיא, זה הרגע המרגש בחיי. אני מודה לאל שזכיתי לראות אותך נוחת בישראל ופותח את הדרך לשלום". אולם כשראה את סאדאת מולו, הוא אומר, "נעתקו המילים מפי. לא הייתי מסוגל להוציא הגה. עד היום אני נבוך כאשר אני נזכר בכך".
13. הפצצת הכור בעירק: "זו הייתה טעות"
בשנתיים האחרונות של גזית כראש אמ"ן התעורר אתגר חדש ומאיים – הניסיון של סדאם חוסיין להגיע לנשק גרעיני. גזית לא חשב שצריך להיכנס לפאניקה: "סדאם חוסיין בנה את הכור כאיזון מול איראן וכדי להפוך למעצמה אזורית. לא הייתי שותף לדעה שהתקבעה מאז, שאם הערבים או האיראנים מפתחים נשק גרעיני, מטרתם היא להשמיד את מדינת ישראל. אני הייתי נגד הפגיעה בכור. אני חושב שזו הייתה טעות".
ואתה עדיין סבור כך?
"בהחלט. גישתי היא שעל מדינת ישראל, ככל הניתן, לשבת בשקט ולא לחפש פתרונות צבאיים לכל דבר. אם יש לך פטיש, לא תמיד אתה צריך למצוא את המסמר. במקרה של עיראק, היה ברור שלא נצליח למנוע מסדאם לעשות את זה אחר כך בדרך אחרת, חשאית יותר ואפקטיבית יותר – מה שבאמת קרה בסופו של דבר (גזית מכוון לכך שעם הפצצת הכור פנה סדאם לנתיב של ייצור נשק גרעיני באמצעות צנטריפוגות, מהלך שטורפד בסופו של דבר על ידי ארה"ב – ר"ב).
14. המגעים עם אש"ף: "פרס החל בדיאלוג"
גזית סיים את תפקידו כראש אמ"ן ב־1979, בתום חמש שנים סוערות. הוא מונה לנשיא אוניברסיטת בן־גוריון ולשורת תפקידים בכירים אחרים. ב־1985 זימן אותו אליו ראש הממשלה שמעון ופרס והטיל עליו משימה חשאית במיוחד – ליצור קשרים סודיים עם הנהגת אש"ף ולפתוח עימה במשא ומתן. פרס הסתיר את המשא ומתן הזה מהציבור ומשותפו להנהגת המדינה, יצחק שמיר, ששימש אז שר החוץ בממשלת הרוטציה.
"פרס הורה לנו לספר לשמיר ואנשיו שאנחנו עומדים בקשר עם אש"ף לצורך דיון על נושא השבויים והנעדרים, אבל האמת הייתה אחרת לגמרי", מגלה גזית.
בשורת דיונים עם יאסר ערפאת ועוזרו הקרוב האני אל־חסן ניסה גזית להציע מתווה לפתרון של הסכסוך הישראלי־פלסטיני. אלא שאז התפוצצה פרשת קו 300, ויוסי גנוסר, איש השב"כ שליווה את המגעים החשאיים, הסתבך ונאלץ לעזוב את המשלחת. בזמן שחיכו שיימצא לו מחליף, איש מודיעין דובר ערבית, החליף יצחק שמיר את פרס בתפקיד ראש הממשלה. הוא לא הסכים לשמוע על מגעים עם אש"ף. "למרות שהצענו לו להמשיך – פרס לא היה מוכן לקיים את המגעים שלא בידיעת ראש הממשלה שהחליף אותו. בכך הקיץ הקץ על הדיאלוג".
אז לא הצלחת לסגור עסקה. היום היה אפשר לעשות זאת לדעתך?
"לצערי לא. אבו־מאזן אולי רוצה, אבל לא יכול. הוא אינו הכתובת. האחרון שאיתו היה אפשר לגמור עסקה היה ערפאת. היו לי הרבה מאוד שעות עם ערפאת. לא היו לי אשליות לגביו – הוא היה לא גלוי איתי, בלשון המעטה. אבל ראיתי בבירור את המעמד שלו בקרב אנשיו. הוא היה חצי אלוהים אצלם. הוא היה סמכות מקובלת גם על ערביי יהודה ושומרון, גם על ערביי הרצועה וגם על הפזורה, שצריך לבוא ולומר להם – אתם לא חוזרים הביתה. לדעתי, אם רבין לא היה נרצח, היה סיכוי לסגור עסקה". •
