ביום שישי, ה־5 באוקטובר 1973, חזרתי לביתי ממש לפני תחילת השבתון של ערב יום הכיפורים. ברגע שנכנסתי ביקשתי מרעייתי שתארוז עבורי את תרמיל הגב הצבאי, שכן למחרת בבוקר אני נוסע להצטרף למלחמה.
אמירתי הייתה מבוססת על מסה בלתי רגילה של ידיעות התרעתיות שנכנסו ממקורות המוסד השונים במהלך השבוע האחרון שלפני פרוץ המלחמה. אף אחת מהידיעות האלה לא הייתה של אשראף מרואן (חתנו של נשיא מצרים המנוח, גמאל עבד־אל נאצר, ואחד האנשים הקרובים ביותר לנשיא דאז, אנואר סאדאת, שהופעל על ידי המוסד).
בשבת, ה־6 באוקטובר 1973, בשעות הבוקר המאוחרות, עמדתי בקשר אחת לשעה עם עוזר ראש מחלקת האיסוף באמ"ן, כדי לשמוע "מפי הגבורה" על המתרחש בחזית. בשעה 12:00 דיווח לי בן שיחי שהתצפיתנים שלנו לאורך תעלת סואץ מדווחים על פריצת סוללות העפר של התעלה עם זרנוקי מים בלחץ.
"ומהי הערכתכם?" אני שואל אותו.
"אנחנו עדיין מעריכים שפעילות זו היא חלק מהתרגיל הצבאי של המצרים", הוא ענה.
נפרדתי ממנו לשלום והוספתי: "ניפגש אחרי המלחמה". נשקתי לרעייתי ולילדי, נכנסתי למכונית ונסעתי ליחידתי ולמלחמה בגזרה הסורית.
אחריות עליונה ובלעדית של אמ"ן
באמצע 1973 התמניתי להיות ראש מחלקת המבצעים של המוסד. בתפקיד זה שימשתי, בין היתר, כקצין קישור מול הגופים האחרים בקהילת המודיעין. התפקיד גם קירב אותי ללשכת ראש המוסד דאז, אלוף (מיל') צבי זמיר.
בתפקידי החדש השתתפתי כמשקיף בתדרוך ראש אמ"ן השבועי. היה זה פורום בראשות ראש אמ"ן דאז, אלוף אלי זעירא, ולידו עוזר ראש אמ"ן למחקר וראשי הזירות הגיאוגרפיות והפונקציונליות של מחלקת המחקר של אמ"ן. כל ראש זירה דיווח על עיקרי ההתפתחויות בזירת אחריותו והציע נקודות ונושאים למעקב לתקופה הקרובה. עוזר ראש אמ"ן למחקר העיר את הערותיו והארותיו על הדברים שהציגו ראשי הזירות, וראש אמ"ן סיכם את הדיון, כאשר הוא מכתיב את הצי"ח (ציון ידיעות חיוניות) לפעילות האיסופית בשבועות הקרובים. אני רשמתי את עיקרי הדברים ושלחתי דו"ח מסודר לראש המוסד.
תפקיד אחר שמילאתי היה סיכום "הסקירה המדינית", שניתנה כל שבוע בפורום רש"י (ראשי היחידות של המוסד). הסקירה המדינית ניתנה על ידי "האינטלקטואל הבכיר" בפורום; בתקופתי היו אלה דוד (דייב) קמחי ואחריו יצחק אורון. סקירתם התבססה על המודיעין שנאסף על ידי מקורות המוסד, לקטי מודיעין של אמ"ן (שרק חלקם הקטן הופץ למוסד) ועל מידע שהתקבל משירותים ידידותיים.
באותה עת, ראש אמ"ן נשא באחריות העליונה והבלעדית להערכת המודיעין הלאומית, ותחת פיקודו הישיר פעלו ארבע סוכנויות איסוף מודיעיניות. המוסד, באותה עת, עסק אך ורק באיסוף מודיעין ובמבצעים מיוחדים.
יתר על כן, הכוונת האיסוף של המוסד הייתה באחריות בלעדית של אמ"ן. באגף היומינט (מודיעין אנושי, כלומר סוכנים) של המוסד היה מדור של אמ"ן בשם "מודיעין 11", ובו קצין בדרגת סא"ל, שתפקידו היה לקבל מאמ"ן את כל הצי"חים (התדרוכים לגבי המידע המבוקש ממקור זה או אחר) ולהעבירם נקודתית לאגף היומינט, עד לרמה של איזה צי"ח להפנות לאיזה מקור. ללמד מה היה עומק ההיכרות של נציג אמ"ן במוסד עם כל מקור ומקור. קצין זה גם היה הראשון שראה את החומר המודיעיני הגולמי שנכנס, והיה מצוי בכל רזי המקורות של המוסד.
הערכת המקורות התקופתית של המוסד נעשתה על ידי קציני המחקר של אמ"ן, צרכני החומר. חוקרי אמ"ן השתתפו באופן קבוע בתחקור מקורות של המוסד בחו"ל ובשיחות מחקר עם חוקרים משירותי המודיעין הידידותיים. המוסד הפיץ לאמ"ן את כל הידיעות שאסף, ללא יוצא מהכלל. לעומתו, אמ"ן הפיץ למוסד באופן סלקטיבי, סלקטיבי מאוד, את תוצרי המחקר וההערכה שלו, על פי שרירות לב, שנומקה תמיד בסיבות של "ביטחון שדה".
היסטורית, המחקר וההערכה ברמה הלאומית היו באחריות הבלעדית של אמ"ן. במשרד החוץ היה גוף מחקר מדיני מדולדל, שמשקלו היה קטן. המוסד והשב"כ היו גופים מבצעיים, ובתור שכאלה לא הוטלה עליהם כל אחריות בתחום המחקר וההערכה.
הניתוח שאני מבקש להציע כאן לגבי השתלשלות ההתרעה על מלחמת יום הכיפורים קורא תיגר על התזה הרווחת בשיח הציבורי והתקשורתי. להבחנתי, התרעת מלחמת יום הכיפורים הייתה אירוע מתגלגל, שהיה לו הסבר מלא במודיעין במשך שנים, ושזרם במקביל להתגלגלות ההתרעה עד ערב פרוץ המלחמה.
בתפקידי כרמ"ח מבצעים, חלוקת הקשב שלי הייתה נתונה בעיקר לפעילות המבצעית של היחידות המבצעיות של המוסד ופחות, אם בכלל, לתוצרים המודיעיניים של פעילות זו. עם זאת, זכורני שהחל ממחצית 1973 ואילך, בעיקר כאשר ישבנו סביב השולחן של פורום רש"י, הושמעו יותר ויותר תמיהות על כך שאמ"ן אינו מסכים, ואף אינו מתייחס ברצינות, למסה הגדלה והולכת של המודיעין ממקורות המוסד, המצביעה על הידרדרות לקראת מלחמה.
לפחות חלק מראשי היחידות שישבו סביב השולחן סברו כי לאמ"ן בוודאי יש מקורות כבדי משקל אחרים, הסותרים את מודיעין המוסד. הפוזיציה הנפשית של היושבים סביב השולחן הייתה מרוכזת בשאלה איך מביאים את המודיעין ובאיכויות יותר גבוהות, ולא במחקר ובהערכה של מודיעין זה, שלא נכללו במנדט של המוסד, ולכן גם לא היו לו הכלים המקצועיים לכך.
אוזנו של ראש המוסד זמיר הייתה כרויה יותר מאחרים למשמעויות המחקריות וההערכתיות של מודיעין המוסד, בגלל הרקע הצבאי שלו, ובמיוחד השנים שבהן שימש כאלוף פיקוד דרום. בהיותו בעברו גם ראש פיקוד ההדרכה בצה"ל, הוא קרא את חומרי המודיעין של מצרים וסוריה, שעסקו בנושאי אסטרטגיה, דוקטרינת לחימה, אימונים ותרגילים בעיניים של בר־סמכא ופירש אותם כמוּטֵי מלחמה.
לא פחות מכך, ראש המוסד נהג להיפגש על פי העניין עם מקורות הצמרת של המוסד, שמע מפיהם, תיחקר ותידרך אותם ושמע את המודיעין ישירות מפיהם, ללא "פילטרים" כלשהם, והדבר אִפשר לו לגבש את דעתו על פי המודיעין נטו, שאותו שמע ללא כל רעשי רקע. לימדו אותנו לאמץ את ההיגד: It is not forbidden for intelligence officer to use his intelligence. צבי זמיר נהג כך, כאשר בדק ותִכלל את המודיעין שהגיע משלל מקורות המוסד - וכולם הצביעו על מלחמה.
מלחמה כדי לצאת מקיפאון
בעקבות ליקוי המאורות של מלחמת יום הכיפורים הוקמה ועדת חקירה ממלכתית בראשות נשיא בית המשפט העליון, שמעון אגרנט. ראש המוסד צבי זמיר היה בין אלה שקיבלו מהוועדה הודעה מוקדמת על כך שיוזמן להעיד. הדרך שבה בחר להתכונן לעדותו הייתה הקמת צוות בין־יחידתי שיסייע בידיו. אותי מינה ראש המוסד לעמוד בראש הצוות. המטרה של עבודת הצוות, כפי שהוגדרה לנו על ידי ראש המוסד, הייתה להציג את התרומה המודיעינית של המוסד לעניין המלחמה.
חלון הזמן שאותו הצוות בדק היה בין סוף מלחמת ההתשה ב־8 באוגוסט 1970 ועד לפרוץ המלחמה ב־6 באוקטובר 1973. ראש המוסד פרשׂ בפני הצוות את התובנות שלו, שאותן בדעתו להציג בפני ועדת אגרנט, וביקש מאיתנו לעמת אותן עם המודיעין שהמוסד קיבל בשלוש השנים שלפני המלחמה. הוחלט לבדוק את החומר בארבעה חתכים: הכוונות האסטרטגיות של מצרים וסוריה, התעצמותן, תיאור מקורות על אופי המלחמה הבאה וההתרעות על מועדים למלחמה.
החומר שנאסף היה מקיף, ואני מציג כאן דוגמאות בלבד ממנו.
אנואר סאדאת עלה לשלטון במצרים בסוף ספטמבר 1970, פחות מחודשיים לאחר הסכם הפסקת האש שסיים את מלחמת ההתשה. מאז סוף אותה שנה החל להבהיר שאף שאיננו רואה סיכוי להכריע צבאית את ישראל ולשחרר במלחמה את השטחים שכבשה ישראל ממצרים ב־67', הרי שמלחמה בעלת מטרה אופרטיבית מוגבלת - הוצאת הסכסוך מקיפאונו - חיונית בעיניו. בתפיסה מדינית אסטרטגית זו החזיק לא רק סאדאת, אלא כל הצמרת המצרית הייתה שותפה לה.
אני מביא כמה מקורות מודיעין כדוגמה: הראשון הוא דיווח ממקור מהימן באפריל 1971 שמצרים תפתח בלוחמה מוגבלת כדי לבדוק את התגובות של ארה"ב ושל ישראל, לאחר שנואשה מפתרון מדיני.
השני הוא דברים שאמר סאדאת בנובמבר 1971 במפגש עם הצמרת הסובייטית: "המצב הנוכחי הוא הטוב ביותר לאמריקה ולישראל. ישראל שואלת את ארה"ב מדוע יש להיחפז להשגת פתרון... אין ביכולת מצרים לעשות דבר... פחדי הוא שהעולם יפסיק להתעניין בבעיה... לאור זאת אין מנוס מלהזיז את הבעיה ולעורר את התעניינות העולם בה – למען פתרון של שלום – על ידי פעולה צבאית מוגבלת...".
מקור מודיעיני שלישי הוא התבטאות של סאדאת בביקור במוסקבה בפברואר 1972: "צריך לבצע פעולה צבאית מוגבלת במחצית השנייה של 1972, למשל במעברים (הכוונה למעברי המיתלה והגידי, המובילים מחצי האי סיני אל הגדה המזרחית של תעלת סואץ). לאחר הגשמת המטרה נוכל להדגיש את שאיפתנו לפתרון של שלום ולפתיחת התעלה".
זאת ועוד, בינואר 1973 כותב סאדאת באיגרת למנהיג ברה"מ, ליאוניד ברז'נייב: "אמונתנו מתחזקת כי כל עוד לא תשתכנע ישראל ביכולתנו לעמוד בפני כוחותיה, להביסם ולשנות את המצב הצבאי ‑ היא לא תסכים לסגת מאדמותינו הכבושות". ואילו באפריל 1973 מדווח מקור מהימן ששום פתרון מדיני לא נראה באופק. סאדאת מתכוון ברצינות לחדש הלחימה בזמן הקרוב כדי לצאת מן הקיפאון. זאת בידיעה שסיכויי ההצלחה קטנים ושהוא עלול לאבד את תפקידו במקרה של כישלון. זהו צעד של ייאוש.
בפברואר 1973 אומר סאדאת בדיון בפורום פנימי, כי: "עיקרון בסיסי של ההיסטוריה הוא שכל זמן שלא ייכנסו כוחותינו המזוינים למערכה נאבד את גבריותו של עמנו למשך אלפי השנים הבאות. מכובד פי אלף יהיה אם נמות כשאנו נלחמים, מאשר אם נמשיך במצב שבו אנו עומדים עד שיסתיים בכניעה".
באוגוסט 1972 הוגש לסאדאת תזכיר על תכנון המדיניות המצרית לשנת 1972/3. מחבר התזכיר היה חאפז איסמעיל, יועץ הנשיא לביטחון לאומי. בין יתר מסקנותיו קבע שיש לתקן את היחסים עם ברה"מ במגמה להבטיח אספקת נשק, שעל המצרים לערוך מסע מדיני מקיף לרכישת תמיכה ולקיים מגעים עם ארה"ב. במקביל עליהם לקיים מגעים עם מדינות ערב כדי להביא להפעלת לחצים על האינטרסים המערביים ועוד.
תפיסתו המרכזית של איסמעיל הייתה כי יש להסתמך בעיקר על "העשייה המדינית" שבמסגרתה ימלא הכוח הצבאי תפקיד מסייע. למעשה הגשימה מצרים את תוכניתו של איסמעיל רובה ככולה, אלא שהמערכה הצבאית נדחתה עד אוקטובר 1973. תוצאות המאמץ המדיני המצרי ניכרו היטב ערב המלחמה, בתוכה ולאחריה.
מרוץ החימוש של מצרים וסוריה
זווית נוספת של המודיעין שנבדקה הייתה, כאמור, החומרים שהעבירו מקורות המוסד על ההתחמשות של צבאות מצרים וסוריה לקראת המלחמה. בשנים 1973־1972 סיפק המוסד מאות רבות של כתבות מודיעיניות ממיטב מקורותיו על הצטיידות של מצרים וסוריה ועל סגירת הפערים שהוגדרו כתנאי ליציאה למלחמה. הכתבות היו ממקורות יומינט (סוכנים) ושירותי מודיעין ידידותיים.
המתכננים המצרים דיברו על שתי מדרגות של פערים. המדרגה הראשונה הייתה יכולות הצבא המצרי בתחום המגננה. בתחום זה הרוסים באו לקראת המצרים ביתר קלות. המדרגה השנייה הייתה השלמת פערים כדי להגיע למוּכָנוּת לממש את יעדי המלחמה. בתחום זה מסתמנת גישה סובייטית יותר קשוחה. סאדאת הגדיר את 1971 כ"שנת ההכרעה", אך מפקדי הצבא המצרי חשבו שהצבא אינו מוכן למלחמה בשנה זו, משום שחסרו לו סוגי נשק עיקריים. המצרים זיהו שהפער בתחום זה בינם לבין ישראל הוא עצום.
בדצמבר 1971 נחתם הסכם אספקת נשק בין מצרים וברה"מ שבביצועו חלו עיכובים במהלך 1972. בנוסף, המתכננים המצרים טענו שסוגי האמל"ח הכלולים בהסכם נותנים מענה רק ל"מדרגה" הראשונה, זו של היכולות ההגנתיות. סאדאת המשיך לתבוע מהסובייטים גם פריטים נוספים וגם כמויות מוגדלות. כאשר נוכח כי ברה"מ לא נענית לדרישותיו בקצב שדרש, סילק את הנוכחות הסובייטית הצבאית ממצרים. הסובייטים המשיכו לספק חימוש בהתאם לחוזים חתומים בלבד. אלא שבנקודת זמן זו הם החליטו לאזן את הפסקת נוכחותם הצבאית במצרים באמצעות העמקת הנוכחות הצבאית בסוריה, והדרך לעשות זאת הייתה במדיניות אספקת נשק יותר ליברלית לסורים.
לאחר שתוקנו יחסי מצרים־ברה"מ בתחילת 1973, נחתמה עסקת נשק חדשה בפברואר, בעת ביקורו של שר המלחמה המצרי במוסקבה. עסקה זו כללה ציוד אמפיבי רב; נגמ"שים ממותקנים עם טילי נ"ט מסוג "סאגר"; גשרים נוספים; טילי נ"מ "וולגה"; גדוד נוסף של סאם 6; 18 מטוסי ל"א שניתנו בהשאלה.
הסיבה לתוספות של גישור, ציוד צליחה ונ"מ מתנייע הייתה קשורה, קרוב לוודאי, לשינויים שהמצרים הכניסו בתוכנית המלחמה. דהיינו, הגדלת כוח הצליחה בשלב הראשון של המלחמה, משלוש דיביזיות לחמש דיביזיות.
פריטי הציוד והחימוש שנכללו בהסכם הנ"ל סופקו במהירות חסרת תקדים ורובם הגיעו למצרים כבר באפריל־מאי 1973. במאי או ביוני 1973 הסובייטים סיפקו למצרים גם טילי קרקע־קרקע מסוג "סקאד".
בזמן שסאדאת דוחק בסובייטים להרחיב את אספקת אמצעי הלחימה ההתקפיים, הרוסים מתכוננים לקראת ועידת הפסגה השנייה – ביולי 1973 בוושינגטון. יהא זה נכון להניח שהרוסים הטילו על עצמם סייגים בסוגי הציוד שסיפקו למצרים עד למועד הפסגה. היו לכך עדויות בחומר המודיעיני של המוסד. על פי אחד המקורות, בפגישה בין סאדאת לברז'נייב אמר האחרון לסאדאת מפורשות, שאם הפסגה לא תניב תוצאות מדיניות מספקות בעניין הסכסוך המצרי־ישראלי, או־אז הוא יספק למצרים את הנשק ההתקפי שלו היא זקוקה. הפסגה אכן הסתיימה בכישלון בכל הנוגע לסוגיה זו. עם זאת, בשורה התחתונה נראה שהסובייטים לא סיפקו את כל מאוויי המצרים. הראיה לכך הם הסכמים של סאדאת עם לוב שתספק למצרים שתי טייסות של מטוסי מיראז', עם סעודיה וכוויית שיספקו טייסות ומטוסי "לייטנינג" ועם עיראק - שתספק טייסת "האנטר".
גם בתחום הל"א, המצרים לא הסתפקו במה שהסובייטים סיפקו להם. במארס 1973 הם רכשו מחברות צרפתיות ובריטיות ציוד ל"א.
ההיבטים האסטרטגיים: "המעצמות לא יושיעו"
גם על ההיבטים האסטרטגיים שבהכנות למלחמה ניתן למצוא שלל ידיעות שלא זכו להתייחסות ההולמת מצד אמ"ן שהיה אמון על הערכתן. בראשית מאי 1973 דוּוַח על ידי מקור של המוסד, למשל, שסאדאת עומד לסיים משא־ומתן עם המדינות הערביות המפיקות נפט על הפסקת אספקת הנפט למדינות המערב מיד עם תחילת המלחמה.
לקראת מחצית 1973, המוסד דיווח על החלטה מצרית להטיל סגר על מצרי באב־אל־מנדב (שבין ים־סוף לבין האוקיינוס ההודי) ולמקש את הכניסה למפרץ אילת על ידי לוחמי קומנדו, מיד עם פרוץ הקרבות.
במאי 1973 העריכו האמריקאים שלמרות הסבירות הנמוכה ליוזמה צבאית מצרית, קיימת הפעם סכנה רבה יותר לכך, משום שיש היגיון בפעולה צבאית להזזת הסכסוך מקיפאונו. רוב האופציות האחרות נסתתמו. סאדאת לא יכול לצפות לדבר מברז'נייב בפסגה הקרובה, וברז'נייב לא יסכן את ה"דטאנט" (תהליך הפשרת היחסים בין שני הגושים) בגלל מצרים. רק פעולה צבאית יכולה לחייב את המעצמות להתייחס ברצינות לסכסוך.
חודש אחר כך העריך גם שירות מודיעין אירופי, כי בהתחשב בכך שכל היוזמות הדיפלומטיות של מצרים לא השיגו תוצאות – יש לקחת בחשבון את האפשרות כי סאדאת ייצא למלחמה. מקור מהימן אחר דיווח כי אם פסגת ניקסון־ברז'נייב ביולי לא תגרום לתזוזה במזה"ת – ינסו המצרים להשתלט על מעברי המיתלה.
גם ממודיעין שמגיע ממצרים עולה כי מניתוח משמעות ה"דטאנט" שהוכן על ידי איסמעיל פהמי, שר התיירות דאז, שמיד אחרי המלחמה (בנובמבר 1973) נתמנה לשר החוץ, אין לצפות לישועה משתי המעצמות גם יחד: ברה"מ "אינה יכולה ואינה רוצה" להביא לפתרון, ארה"ב "יכולה אך אינה רוצה". בספטמבר 1973 מתקבל דיווח ממקור לפיו הוחלט על חציית התעלה וכיבוש המעברים במגמה להגיע להסדר מדיני.
"הסיכויים לתקיפה - 99.9%"
מתוך שפע החומר המודיעיני העוסק במועדים של המלחמה הצפויה, המוסד ריכז 70 כתבות בעלות משמעות התרעתית מובהקת, ממקורותיו החשובים ובעלי ההערכה הגבוהה. כולן היו ממקורות יומינט (סוכנים) או משירותי מודיעין של מדינות זרות ידידותיות, ללמדכם שבניגוד למה שניתן היה להבין מהשיח בתקשורת הישראלית, ההתרעה על המלחמה לא הייתה מבוססת על מקור אחד ויחיד, אשרף מרואן.
מימוש הכוונות לצאת למלחמה היה מותנה במוּכָנוּת, וזאת לא הושגה לפני המחצית של 1973. רצון וכוונה לצאת למלחמה היו קיימים כמובן גם קודם לכן, אולם הידיעות ממקורות המוסד הצביעו בבירור שההכנות טרם הסתיימו והמצרים לא העריכו עצמם עדיין כמוכנים לצאת למלחמה.
לדוגמה: בעוד שסאדאת קבע את 1971 כ"שנת ההכרעה", הרי על פי דו"ח מוסמך מנובמבר 1971, סאדאת הודיע לסובייטים באוקטובר, חודש אחד לפני כן, כי עדיין חסרים לו סוגי חימוש עיקריים שבלעדיהם לא יוכל לפתוח במלחמה. פרטי חימוש אלה החלו להגיע למצרים רק במהלך 1972.
דוגמה אחרת: בנובמבר 1972 הבהיר שר ההגנה המצרי לסורים, כי מצרים רוצה לצאת למלחמה בינואר 1973. הסורים השיבו כי לא יהיו מוכנים לפני אפריל 1973.
על פי דיווח מקורותינו, היו מאז קיץ 1972 שלושה מועדי התרעה עיקריים: סוף 1972 – תחילת 1973, סוף אפריל – ראשית יוני 1973 וספטמבר־אוקטובר 1973.
במקורות המוסד מופיעות גם דעות לפיהן סאדאת לא ייצא למלחמה. דעות אלו התבססו על ההנחה שכשם שסאדאת לא קיים בעבר את הבטחותיו לצאת למלחמה, כן ינהג גם הפעם. דעות כאלו הופיעו גם באמצע ספטמבר 1973. אולם מאז ראש השנה, בעשרת הימים האחרונים שלפני פרוץ המלחמה, דיווחו המקורות רק על הכוונה לצאת למלחמה, ללא כל הסתייגות.
שאלת ההתרעה שסיפק מרואן לישראל ערב המלחמה העסיקה חוקרים ועיתונאים רבים. חלקם ניסו באמת ובתמים לחשוף את האמת על "המחדל". אחרים חיפשו בה תימוכין לקביעות דמיוניות עד הזויות.
להלן, בקיצור נמרץ, השתלשלות האירוע:
ב־5 באוקטובר ב־22:30 התקיימה פגישה של המקור עם ראש המוסד ומפעילו הקבוע של המקור. בעקבות הפגישה טילפן ראש המוסד לרל"ש שלו והעביר לו דיווח מקודד שאותו פיענח הרל"ש.
רל"ש ראש המוסד, לאחר שפיענח את ההודעה המקודדת, העביר אותה טלפונית למזכיר הצבאי של ראש הממשלה, תא"ל ישראל ליאור, בשעה 02:45; לראש אמ"ן, אלוף אלי זעירא, ב־02:55; ולמזכיר הצבאי של שר הביטחון, תא"ל יהושע רביב, ב־03:10.
נוסח ההתרעה היה כדלהלן: "לפי התוכנית עומדים המצרים לתקוף היום לפנות ערב. (הם) יודעים שהיום חג מיוחד (יום הכיפורים) וחושבים שיוכלו לנחות לפני החשיכה… התקיפה תהיה על פי אותה תוכנית הידועה לנו… לדעתו (של המקור) סאדאת אינו יכול לדחות את התקיפה עקב התחייבויות שנתן לראשי מדינה ערביים אחרים והוא רוצה לעמוד בהתחייבות על כל פרטיה… להערכת המקור, למרות הססנותו של סאדאת, הסיכויים לתקיפה הם 99.9 אחוזים…
לדעתם (המצרים), הם ינצחו ולכן הם מאוד חוששים מפרסום מוקדם היכול להביא להתערבות מבחוץ, דבר העלול להרתיע חלק מהשותפים שישקלו שוב אם כדאי הדבר… הרוסים לא יקחו חלק בפעולה".
בשעה 09:50 בבוקר שבת, ה־6 באוקטובר, הגיעו דיווחים נוספים ממרואן. המעניין במיוחד מביניהם היה שסאדאת קיבל ב־25 בספטמבר את ההחלטה על פתיחת המלחמה ב־6 באוקטובר, אך לא שיתף בכך איש.
ב־-29 בספטמבר כינס סאדאת את המועצה לביטחון לאומי ומסר לחברי המועצה על החלטתו להפר "בקרוב" - בלי לנקוב במועד המדויק - את הפסקת האש, בהסבירו שעתה הוא הזמן המתאים ביותר לכך מבחינה מדינית. ב־2 באוקטובר, ארבעה ימים בלבד לפני המועד שקבע לפתיחת המלחמה, מסר סאדאת את התאריך ‑ 6 באוקטובר ‑ לשר המלחמה אחמד איסמעיל, והורה לו לעדכן את נציגי המטכ"ל הסורי בקהיר ולמחרת לטוס לדמשק להמשך תיאומים.
מה התכוון סאדאת להשיג
היעד האסטרטגי מאז עלייתו של סאדאת לשלטון ב־1970 היה ונשאר להוציא את הסכסוך מקיפאונו באמצעות מבצע צבאי, שיחולל תהליך מדיני. תוכניות המלחמה המפורטות התקדמו והבשילו לקראת מחצית 1973, והושגה סימטריה בסעיף "השיטה - כללי" בין התוכנית המצרית לתוכנית הסורית. שתיהן נפתחו בשלב של ריכוך אווירי וארטילרי. בהמשכו, פריצה של דיביזיות חי"ר לתפיסת ראש גשר. בהנחה שתפיסת ראש הגשר תסתיים בהצלחה, דיביזיות השריון תזנקנה בהמשך, תעבורנה דרך ראש הגשר שנתפס על ידי דיביזיות החי"ר ותתקדמנה במקרה המצרי עד לקו המעברים של המיתלה והגידי.
בתוכניות המלחמה דובר על שני שלבים, ללא ציון לוחזמנים מדויק בין השלב הראשון לשני. ערב המלחמה ממש, בדיווח שהתקבל לפנות בוקר של ה־6 באוקטובר, נמסר שהשלב הראשון נועד לתפוס רצועה בעומק עשרה קילומטרים ממזרח לתעלה, והמשך המאמץ להתקדם מזרחה, לתוך סיני, יוחלט על פי תוצאות השלב הראשון.
המהפך של המוסד
במהלך 43 השנים שעברו מאז מלחמת יום הכיפורים מופיעים מפעם לפעם, במיוחד בתקשורת, כל מיני חכמים בעיני עצמם, שרואים חובה לעצמם להקל באחריות שנושא אמ"ן על המחדל הקולוסלי ולמצוא לו שותפים במוסד. מדי שנה כאשר מתקרב יום השנה לפרוץ המלחמה, ה־6 באוקטובר, מפלס הרעש התקשורתי עולה.
על פי חוקיות שרירותית הנובעת מחוקי פרסום מידע מסווג לציבור, מתפרסמים מעת לעת מסמכים ודו"חות הקשורים למלחמה ולוועדת אגרנט. כל פרק שמשוחרר פותח מחדש את כל פצעי הטראומה של מלחמת יום הכיפורים. נא לזכור, מדובר בוועדה שחקרה את שלושת הימים הראשונים של המלחמה בלבד. נשאלת השאלה - כמה עשרות שנים אפשר וראוי להמשיך בריטואל של העינוי העצמי הזה? תשובות כמו "זכות הציבור לדעת", "חובת התחקור גוברת", "חייבים לרדת לשורש הבעיה", וכו', מסתירות מאחוריהן לעיתים תכופות אינטרסים של בעלי עניין.
למרות מעורבותי האינטנסיבית באירועי ועדת אגרנט, אותה תיארתי בראשית פרק זה, הייתי אדיש לנושא כל אימת שהוא עלה לראש סדר היום התקשורתי, במהלך 40 שנה, מ־1973 ועד 2013.
במחצית 2013, בעקבות היתר שניתן לפרסום פרק נוסף מדו"ח ועדת אגרנט, הגדיל לעשות עיתונאי ידוע, שבפלפולי קולמוס, על שלושה טורי עיתון ארוכים, הגיע למסקנה כי ראש המוסד דאז, צבי זמיר, אשם במחדל יום הכיפורים. מעשה זה הפר את שלוותי ודחף אותי לצאת פומבית לטיהור המוסד ומי שעמד בראשו בזמן המלחמה.
לא אני המצאתי את ההיגד הגורס שאם יש מודיעין טוב, אין צורך בהערכה, אבל אני טוען, מהיכרות אישית עם כל פרט מודיעיני שהמוסד סיפק לאמ"ן, שאם יש מקרה היסטורי המוכיח את אמיתות ההיגד הזה, הרי מלחמת יום הכיפורים היא מקרה זה.
מעבר לכך, דומני שכל קורא אינטליגנטי הקורא את הדוגמיות המודיעיניות שאני מביא כאן, אינו יכול למצער שלא להגיע למסקנה דומה, שעם מודיעין כזה, ההערכה מיותרת.
עושרו של החומר המודיעיני שהצביע באופן ברור על הכוונות של מצרים וסוריה למלחמה מאיר באור שונה לחלוטין את ההיתלות המוחלטת בעיתוי ההתרעה שסופקה ערב המלחמה. מודיעין זה הועבר על ידי המוסד באופן שיטתי כבר משלהי מלחמת ההתשה לגורמי ההערכה באמ"ן, ולכן את כל ההסברים באשר ל"קונספציה" יש לבקש מגורמי אמ"ן ולא מאחרים.
בראשית 2016, הופתעתי למצוא תמיכה לעמדותיי ממקור בלתי צפוי. ד"ר חגי צורף, ראש תחום תיעוד והנצחה בארכיון המדינה, ערך כרך הנצחה לגולדה מאיר, ראשת הממשלה בתקופת המלחמה.
יתרונו המובהק של צורף הוא בחשיפתו לתיעוד הנמצא בארכיון המדינה על התנהלות לשכת ראשת הממשלה בימי המלחמה, ובמיוחד על יומן הלשכה וישיבות הקבינט. רוב מכריע מבין אלה שעסקו עד היום בנושא מלחמת יום הכיפורים - היסטוריונים, עיתונאים וחוקרים אחרים - לא נחשפו אפילו לחלק מעושר המקורות הראשוניים שאליהם נחשף צורף, ואשר כיסו את התקופה שבין 3 באוקטובר 1973 ועד ל־31 באוקטובר, מועד כניסת הפסקת האש לתוקפה דה־פקטו ותחילת המאבק המדיני.
ליבת המחקר של צורף עסקה בממשקים שבין ראש המוסד, צבי זמיר, לבין ההנהגה המדינית והצבאית של ישראל. מתיאורו את הדינמיקה המתפתחת בין השחקנים הראשיים על ציר הזמן עולה תמונה מזוקקת של ראש מוסד במעמד נחות יחסית ערב פרוץ המלחמה.
יש לזכור כי יוקרתו ומעמדו הבכיר של אמ"ן גדלו משמעותית אחרי ביטול "כוננות כחול־לבן", שהוכרזה במאי 1973: אמ"ן, בניגוד לגורמים אחרים, העריך כי פני המצרים אינן מועדות למלחמה.
השינוי בעניין זה חל רק לאחר פרוץ המלחמה, פחות מחצי שנה לאחר מכן.
"במהלך המלחמה, וככל שחלפו הימים, הלך והתחזק מעמדו של המוסד והעומד בראשו", כותב צורף. "נראה כי התחזקות זו הושפעה גם מכישלונו של אמ"ן בראשות אלי זעירא לחזות את פרוץ המלחמה. כך הפך ראש המוסד למעשה ליועץ הראשי של ראשת הממשלה, גולדה מאיר, לענייני הערכות מודיעין, בייחוד בשלביה האחרונים של המלחמה. בלעדיו לא התקבלה שום החלטה אסטרטגית מכרעת. זמיר נמצא כמעט מדי יום בלשכת ראש הממשלה והשתתף ברבות מן ההתייעצויות שנערכו בה".
חלקו של המוסד בראשות זמיר היה חשוב לניהול המלחמה בכמה תחומים: הוא נפגש עוד פעמיים בתקופה המדוברת עם מרואן והידיעות שהביא ממפגשים אלה מילאו תפקיד חשוב בניהול המהלכים המדיניים של הממשלה מול האמריקאים והמצרים. זמיר גם התריע מראשית המלחמה על כך שצה"ל לא הפנים את השינוי שהמצרים הכניסו לתוכנית המלחמה בסמוך לתחילתה, וגרם לכך שמתכנני המלחמה בצה"ל יתחילו להגיב בהתאם לשינויים אלה. הידיעות המודיעיניות שסיפק זמיר להנהגה הצילו את ישראל מאיומים צבאיים גדולים.
קביעה אחרונה זו קשורה להתקפות הנגד וחציית התעלה: כבר בליל ה־7 באוקטובר התריע זמיר בישיבה בלשכתה של גולדה נגד היציאה להתקפת הנגד בחזית הדרום למחרת היום, ה־8 באוקטובר. "המצרים בדיוק מחכים להתקפה מעין זו שלנו", צוטט שם.
צה"ל אכן שיחק לידי המצרים ובהתקפת הנגד ב־8 בחודש ספג אבידות קשות ואיבד טנקים רבים בהסתערות על כוחות חי"ר ולא שיפר את מצבו של צה"ל בחזית.
ב־12 באוקטובר, היום השביעי למלחמה, כאשר צה"ל מותש, מתקיים דיון של הקבינט המורחב בראשות גולדה מאיר. רב־אלוף (מיל') חיים בר־לב, שימים אחדים קודם מונה למפקד חזית הדרום, דיווח לקבינט על המצב בחזית והמליץ באופן נחרץ לא להמתין למתקפת הנגד של המצרים, אלא לצאת למחרת, ב־13 לחודש, למתקפת נגד מעבר לתעלה, למרות הסיכונים הרבים הכרוכים בכך.
מפקד חיל האוויר, האלוף בני פלד, תמך בבר־לב; סגן הרמטכ"ל, ישראל טל, התנגד. הרמטכ"ל דדו התלבט. גם עמדתו של שר הביטחון דיין לא הייתה חד־משמעית. ההתלבטות הייתה גדולה.
בנקודת זמן זו נקרא זמיר החוצה לקבלת ידיעה בהולה שהגיעה זה עתה. הוא חזר לישיבה ומסר שמקור מהימן מוסר שהמצרים עומדים לפתוח למחרת או בעוד יומיים בשלב השני של ההתקפה לעבר המעברים. תגובתה של גולדה הייתה: "טוב, אני מבינה שצביקה זמיר גמר לנו את הדיון".
הוחלט לדחות את התקפת הנגד של צה"ל ולהמתין לצבא המצרי ממזרח לתעלה, ושם "לכתוש" אותו בניסיונו לפרוץ לעבר המעברים ולעבור למתקפת הנגד אל ממערב לתעלה מעמדה עדיפה.
הצבא המצרי אכן החל ב־14 באוקטובר בביצוע השלב השני של התקפתו, נחל מכה קשה ממזרח לתעלה (בין 150 ל־250 טנקים מצריים הושמדו), וב־15 בחודש צה"ל החל בחציית התעלה, ועד ה־18 התייצב בגדה המערבית בעמדת עדיפות ברורה.
צורף מסכם את מחקרו באמירה הבאה: "בין ה־3 ל־30 באוקטובר חלפו עברו רק 27 ימים. אולם מבחינת מעמדם של המוסד ושל זמיר כעומד בראשו, דומה שחלפה כברת דרך ארוכה. ב־3 באוקטובר התקיים דיון קריטי באפשרות שתפרוץ מלחמה, וראש המוסד כלל לא הוזמן להשתתף בו. ב־30 באוקטובר זמיר היה הדמות הבכירה בכל מה שקשור להערכות מודיעין בלשכת ראשת הממשלה לקראת הבאות. אין, אפוא, טובה מהישיבה הזו כדי להצביע על התחזקות מעמד המוסד בעיני מנהיגי ישראל ועל מקומו החשוב של זמיר בניהול מלחמת יום הכיפורים והמאבק המדיני שנלווה לה. זאת הן בזכות המידע שהביא בפני הקברניטים והן בזכות הערכותיו שנשענו על ניסיונו הצבאי הרב".
עוד הגיג אחד לסיום. מלחמות מנוהלות על ידי אנשים. כדי לפענח אותן עד השורש לא מספיק לדעת "מי ומי בחוברת" ו"מי בעד ומי נגד". על מנת לרדת לשורשם של דברים, החלטות, מעשים ומחדלים, צריך להבין את הרקע ההיסטורי, הפוליטי וה"פופוליטי" (עיינו ערך "אגו") של כל אחד מהשחקנים המהווים את "חבורת הפיקוד".
איש מה"ביטחוניסטים" שסבבו את בן־גוריון לא השלים עם החלטתו להכפיף את ראש המוסד לראש הממשלה. כפיפות זו הייתה לצנינים בעיני שרי ביטחון, מנכ"לי משרד הביטחון וראשי אמ"ן לדורותיהם.
נקודה נוספת: דרג ממונה נמדד בעזרת סרגל מדידה פוליטי מוזר ‑ האם הוא מזוהה עם "אחדות העבודה" (טבנקין, יגאל אלון וכו'), או עם מפא"י (בן־גוריון והסובבים הפוליטיים אותו), ולחלופין - האם הוא יוצא הפלמ"ח או כור מחצב אחר (ההגנה, הצבא הבריטי).
המבקש להבין את אשר ברקע למלחמת יום הכיפורים, חייב להיות ער לכך שבין דיין לזמיר שררו יחסים פושרים מאוד, משום שזמיר נחשב כמקורבו או כבן חסותו של יגאל אלון, מתחרהו הגדול של דיין. עד כדי כך היו היחסים פושרים, שזמיר כלל לא הוזמן לדיונים אצל שר הביטחון דיין. ראש אמ"ן, האלוף אלי זעירא, היה חביבו של משה דיין, ואותו הוא ייעד לרמטכ"לות. גולדה מאיר, ללא ידע וניסיון צבאי, התקשתה להתמודד עם קואליציית דיין־זעירא, וכמעט אוטומטית קיבלה את הערכותיהם והמלצותיהם.
קואליציית דיין־זעירא לא "ספרה" את המוסד והעומד בראשו, בעיקר אחרי כישלון ההתרעה של המועד השני, סוף אפריל־ראשית יוני 1973. בדיעבד, אין ספק שהכישלון היה שלהם, שכן הם לא השכילו להבין שהתרעת מלחמת יום הכיפורים הייתה אירוע מתגלגל, שהיה לו הסבר מלא במודיעין, שזרם במקביל להתגלגלות ההתרעה.
מנקודת תצפית של זבוב על הקיר, אני מעז לקבוע שהתרומה המצרפית של דיין למלחמת יום הכיפורים, בוודאי בפן המודיעיני שלה, הייתה תרומה שלילית.
