yed300250
הכי מטוקבקות
    nachum
    חדשות • 11.10.2016
    מאחוריה
    נחום ברנע

    שניים עומדים על במה. האחת לובשת פנים של מנהלת בית-ספר, קפדנית, דקדקנית, מטיפנית, נזפנית, כמו מינרווה מקגונגל, המורה מסדרת הארי פוטר, רק בלי מעשי-הקסם; השני הוא האב המופרע שמאיים לפוצץ את בית־הספר. צעדיו דוביים, מאיימים; פניו מביעות גועל; שפתו דלה; הוא גם בריון רע-מזג וגם קורבן מתמיד. הכוח שנובע ממנו מרתיע, אבל לא נטול כריזמה. הוא מסוג האנשים שמוציאים מאחרים את הרע שבהם. אם היא מינרווה מקגונגל, הוא לוציוס מאלפוי.

     

    אם זה נשמע כמו הרכב מתבקש לתוכנית ריאליטי מהזן הנמוך, לא להתמודדות על מנהיגות העולם החופשי, זה אכן כך.

     

    מן הראוי לשוב ולהזכיר לקורא הישראלי, שהוא אורח לא קרוא בחגיגה הזאת. לא אלינו פונים טראמפ וקלינטון. מן הראוי לשוב ולהזכיר לו שלא מדובר כאן בתוכנית טריוויה שבה מי שעונה לשאלות הכי טוב מנצח, אלא במהלך שיווקי מורכב, שנרקח על-ידי צוותי מומחים בשני הצדדים. הם נראים כאילו הם מתמודדים זו מול זה אבל בפועל מתמודד כל אחד עם קהל המטרה שלו. אחד המשפטים האלמותיים ששייקה אופיר המנוח השאיר אחריו אומר ש"במונולוג אדם אחד מדבר עם עצמו, בדיאלוג שני אנשים מדברים עם עצמם". זאת הייתה מהותו של הדיאלוג בין קלינטון לטראמפ בעימות.

     

    האתר המוערך "פוליטיקו" קבע אתמול שזה היה "העימות המכוער ביותר בהיסטוריה האמריקאית" – היסטוריה בת 56 שנה, אם מתחילים לספור מהעימות הטלוויזיוני הראשון, בין קנדי לניקסון. אחרים דיווחו בזעם אין-אונים על העימות המרושע ביותר, הנמוך ביותר, השקרי ביותר. נדמה שהם נדבקו מטראמפ, שכל משפט שלו שזור ב"הכי": הכי נורא, הכי זוועתי, הכי גדול. 

     

    מרתק לעקוב אחר סיקור קמפיין הבחירות בזרם המרכזי של התקשורת האמריקאית: הרבה יותר מדי אמוציה. אפילו המפוכחים בפרשנים יוצאים מכליהם. רובם מתעבים את טראמפ ומרגישים אשמים על שעזרו לו להגיע עד הלום; מיעוטם מתעבים את הקלינטונים. אף אחד לא נשאר אדיש.

     

    קלינטון מיטיבה להכין את שיעוריה. ערב העימות הראשון הבעיה הגדולה שלה הייתה דימוי האשה העייפה, החולה, האפאתית, שנשען בעיקר על הסרט שתיעד את ההתעלפות שלה באירוע ה־11 בספטמבר בניו־יורק, וכמובן, על דברים שאמר עליה טראמפ. היא הוכיחה עוצמה, חיוניות, לוחמנות, והפכה את המומנטום.

     

    אל העימות השני היא הגיעה בהחלטה לפנות אל מגזר אחד שלדעת המטה שלה עדיין פתוח להשפעה ‑ הנשים הלבנות בפרברים. בשעות שבהן נערך העימות שודר במקביל משחק ליגה בין שתים מקבוצות הפוטבול הפופולאריות ביותר בארצות־הברית ‑ ניו־יורק ג'איינטס וגרין־ביי פקרס. הגברים הלבנים בעיירות ובפרברים צפו במשחק מעל המסך הגדול בבית, והנשים צפו בעימות מעל המסך הקטן. קלינטון דיברה אל הנשים. היא הפכה חלק גדול מהתשובות שלה לתוכנית לעקרת־הבית. היא, שהקפידה תמיד להציג את עצמה כאחת מהבחורים, בת-בית בחמ"לים, התעקשה פתאום לפרט את הישגיה בחקיקה שמקילה על אימוץ ילדים, נושא שלא עלה עד היום במערכת הבחירות. אני אחת משלכן, אמרה לבוחרות בפרברים. אשמח אם תצביעו בעדי. אם קשה לכן, לפחות אל תצביעו למיזוגן הזה, שונא הנשים, שמרחרח מאחורי.

     

    טראמפ בא לעימות השני כדי לעצור את הדימום. הופעתו התקיפה, מלאת הביטחון העצמי, קברה את המזימה שנרקמה בממסד הרפובליקני, להביא להדחתו. במובן הזה הוא הצליח. אבל ספק אם שכנע מתלבט אחד, או מתלבטת אחת, להצביע בעדו וספק אם הוריד מסדר היום את ההקלטות מלאות הגסויות מהעבר. אולי להיפך: קלינטון הצליחה להוציא ממנו אמירה אחת שלא התכוון כנראה לומר - שאם ייבחר ידאג להכניס אותה לכלא. האמירה חיזקה את התחושה שמדובר באיש אלים, אנטי־דמוקרטי, חסר שליטה עצמית, שלא יודע מה מותר לנשיא לעשות ומה אסור לו. האוהדים המושבעים מחאו כפיים, אבל אלה התכוונו להצביע בעדו בכל מקרה.

     

    קלינטון יכולה להתברך בעיקר במה שלא קרה בעימות: היא לא חשה ברע, לא נזקקה לעזרה, לא מעדה בלשונה. כל מי שמוביל בהתמודדות פוליטית חושש קודם כל מזה. טראמפ רצה להעביר את חובת ההוכחה אליה, אל המשגים בטיפול שלה באי־מיילים, אל פרשת בנגזי, אל המשברים באמריקה של אובמה, ואל הפרשיות המיניות של בעלה. היא לא נגררה, תוך הפגנה מרשימה של שליטה עצמית. טראמפ נתקע עם הקלטות.

     

    יתכן שהעימות הזה יגרום לעוד צעירים להדיר את רגליהם מהקלפי. הם מתעבים במידה שווה גם את טראמפ, גם את קלינטון. מבחינת טראמפ, גם זה הישג.

     


    פרסום ראשון: 11.10.16 , 00:46
    yed660100